זה תמיד ההיבריס, הריחוף על אדי הניצחון הקודם, שיוביל לתבוסה ולמפלה. הייתי צריך לדעת את זה כששלחתי יד לחזק את הצינור, שיכור כוח ממעללי הבוקר. אבל לפני שנגיע לתיאור המשפיל של מה שהתרחש שנייה אחרי, אחזור להתחלה. 

במשך כל תהליך מעבר וסידור הדירה חשבתי על אבא שלי. זיכרונות אמורים להיות מסודרים לפי תבניות ומספרים – שבעה, שלושים, יום שנה, יום הולדת. בפועל הם מזנקים עליך בלי שיטה וסדר, ולא תמיד עומדים בקוד הלבוש של האבל. 

אבא שלי היה הנדימן קלאסי, מקדחה ביד אחת, מברגה בשנייה, ודיבלים בין השיניים. הוא היה תיקונצ'יק מעולה בעל יכולת אלתור מרהיבה וגרוע בהסברים והדרכה. ברירת המחדל שלו היתה לעשות הכול בעצמו, ברירת המחדל שלי היתה לא לעשות שום דבר בעצמי. וכך אני לא למדתי כמעט כלום, הוא סידר ושיפצר, ואז נטש את העולם בפתאומיות ועכשיו לך תרכיב מדפים.

וכך, לאורך כל השבועות שכללו קידוח, הברגה, הרכבה וכל הג'אז הזה חשבתי עליו. היו רגעים של געגוע מועך לב, אבל רוב הזמן התמקדתי בלדמיין אותו מנענע ראשו בייאוש ושעשוע או משתמש באחד העלבונות המעטים שלו. מביט בי מפרק ומרכיב מחדש את רהיט איקאה ומפטיר "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

המאבק ההירואי בדומסטיות הניב ניצחונות ותבוסות. ברגי מתכת חלודים שרק חבר עם סט כלים מדויק הצליח לפרק, שידה שהרכבתי לבד והיא כמעט לגמרי ישרה. אבל שום ניצחון לא השתווה להתקנת גוף תאורה, כבלי חשמל והכול, בעצמי. כי אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה, חשמל זרם בכפות ידיו, והוא שלט ללא עוררין בכל מה שקשור בשקע ותקע. אבל אני החלטתי שאני מחליף את התאורה המכוערת במסדרון הדירה החדשה, ושכמה מסובך זה יכול להיות. בודקים איך מורכב, מפרקים, מרכיבים בדיוק אותו דבר. זה לקח קצת זמן, מספריים שימשו כמברג, זה לא עבד בהתחלה, אבל כשהכול נגמר לחצתי על המתג ויהי אור. ולא התחשמלתי אפילו פעם אחת. היה לי ברור שאבא היה עושה את זה טוב ומהר יותר, אבל יכולתי לדמיין אותו מניד ראש קלות בהערכה. 

וכך, כשהמנקה סימסה שהיא זיהתה נזילה בשירותים, ניגשתי בצעד בוטח אל הצינור, בלי לסגור את הברז קודם, והושטתי יד כדי לחזק אותו בגבריות בוטחת ולפתור את הבעיה כמו האלפא שאני. 

שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי אוחז צינור פועם שמשפריץ מים כמו גייזר מטורף לכל עבר. אחוז פניקה פתחתי את החלון וכיוונתי את הזרם החוצה. אני רק יכול לנחש איך זה נראה לעוברי אורח תמימים. שלחתי יד לסגור את הברז, רק כדי לגלות שהוא תקוע וחלוד. משכתי את הצינור פנימה, מים ניתזים לכל עבר, וניסיתי בבהלה להבריג אותו חזרה. הוא לא גילה נכונות, והאפקט היה של מזרקה דקורטיבית שמשפריצה לכל עבר בלי סדר והיגיון.

השארתי את הצינור חצי מוברג ורצתי לחפש פלאייר. ביד אחת אחזתי בצינור, מנסה לצמצם את אשדי המים, ובשנייה סובבתי את הברז עד שימית אלפיים הפכה לכנרת בסוף קיץ שחון. לא נותר אלא להתחיל ולהספיג את המים ולמצוא מקצוען שיתקן. עמדתי רטוב עד לשד עצמותי בתוך שלולית גדולה ושמעתי את אבא שלי מתפוצץ מצחוק.

בסוף הרכבנו את הרהיטים לבד. שילמתי לאורזות מקצועיות ולמוביל ומי שלא יהיה כדי להקל לעצמי על החיים, אבל ברגע שפרסמתי בפייסבוק שאני מחפש מרכיב לרהיטי איקאה גורלי נחרץ. המתקפה על הגבריות שלי נפתחה, והתקפלתי.

אני שונא את איקאה. אני שונא להרכיב רהיטי איקאה. זו לא גזענות, אני לא אוהב להרכיב גם רהיטים ממוצא  אחר. איני חש חדווה ארוטית כשאני אוחז במברג, אין לי לדרמן, לא מבין בזה. זה ככה מילדות, לא מעכשיו. תמיד העדפתי את פליימוביל, גרסת העצלנים ללגו. 

אבל ההפצצה התחילה בפייסבוק ועברה גם לערוצי תקשורת אחרים. היו גם צדיקים ששלחו מספרים של מרכיבים, ומולם אנשים שהתפלצו מעצם הרעיון, כולל רמיזות על ההשפעה של צעד נמהר כזה על הסקס אפיל שלי, כאילו שלהרכיב שידה עם שם של סוכן ביטוח שוודי מעיד על יכולות  מיוחדות במיטה.

ואני לא עמדתי בזה. כי לארוז זה דבר אחד, אבל כשמגיעים למחוזות ההברגה דורסים ברגל גסה את טריטוריית הגבריות, סוואנה בוגדנית וטובענית שאין לדעת מה יתרחש בה. והספקות התגנבו ללב, ובאמת כמה זה מסובך כבר, ואולי באמת גבר אמיתי נמדד ביכולתו לחבר זה לזה חלקי שולחן קפה מעיסת שבבי עץ

היחסים שלי עם איקאה הם, בהיעדר מילה אחרת, מורכבים. אני שונא את איקאה כי היא המונית, כי כולם שם, כי היא מכלאת בקר שמובילה אותי בנתיב אחד שאין בלתו. אני מתעב את העובדה שהגעתי לשם רק כי זה זול, ושההרכבה העצמית היא חלק ממה שהופך את המחיר סביר לשכמותי. אני שונא את ההוראות שלהם שמחזיקות לי את היד כאילו הייתי ילד טעון טיפוח, כך שגם בסוף, אחרי שהצלחתי לסיים את המלאכה, אני מרגיש בה בעת גאה ומגוחך. 

ומה לכל זה ולגבריות? מדוע אני מגדיר את הגבריות שלי באמצעות כלי עבודה?. למה אחד מרגעי השיא שלי כאב לבן היה הרכבת מערכת תופים אלקטרונית. לדעתי, לא לדעת הבן, כן? אבל אני לכוד ברשת. גבריות = מקדחה רוטטת בעוצמה. 

נשברתי, והחבר הכי טוב שלי הגיע לסייע ביום המעבר עצמו, ואכן תוך ארבע שעות בערך הצלחנו לבנות שני שליש משידת טלוויזיה שמי ייתן והשטן יעניק טיפול אישי צמוד למתכנן שלה. כן, אחד החלקים היה פגום ומנע את השלמת העבודה, אבל גם בלעדיו זה היה תענוג מפוקפק של ניסוי טעייה, ואז עוד קצת טעייה, כי פאקינג סקנדינבים והרהיטים המודולריים שלהם. זה נעים כשחבר נחלץ לעזרה, זה מעצבן להרכיב רהיטים, ואת גבריות המקדחות והמברגים אני משאיר למישהו אחר.

זה היה הפסח הראשון שבו ניהלתי סדר. לא אירוע רב משתתפים. סדר בוטיק. שלושת הילדים, אמא של צמד הגדולים ואני. זה לא תוכנן כך מראש – אי אילו נסיבות הצטרפו להן יחדיו וזו הייתה האופציה הראויה.

אירועים משפחתיים נתפסו אצלי כמשהו שאני משתתף בו. על ההפקה והניהול יופקדו אחרים. המבוגרים, הגדולים, לאו דווקא כפונקציה של גיל. אני מסוגל לתפקד על תקן מבוגר אחראי בשלל תחומים. אני משלם חשבונות בזמן, מנהל קריירה, מגדל ילדים. ועדיין יש משימות ואירועים שנמצאים בספרה אחרת, מעבר לתקרת זכוכית.

אם יכריחו אותי למתוח את הקו בו עוברת התקרה השקופה אני מניח שיהיה מדובר בטקסים משפחתיים, כאלה שדורשים ראש שבט, שמצמידים לי תווית מחייבת. טקסים שמכריחים אותי להתייצב במרכז הבמה, לא לשבת בקהל, להישען לאחור ולמתוח ביקורת. וכשאתה חשוף על הבמה אתה מוותר על הגדרה עצמית לטובת הגדרה מבחוץ. לדוגמה, כשנגה הייתה בת שלוש הבאתי אותה לגן ושמעתי את אחת החברות שלה אומרת "הנה אבא של נגה רשף". זו הייתה הפעם הראשונה שבה העובדה שאני אבא, קודם כל אבא, הכתה בי במלוא העצמה.

החוויה של ניהול הסדר, ה-ארוחה המשפחתית בתרבות המקומית, הייתה דומה. אני זוכר שכבר תהיתי פעם,  מה יקרה כשההורים שלי כבר לא יהיו שם, ואני איאלץ להתמודד עם חגים ומועדים. זה נראה לי כל כך לא מציאותי ורחוק שנטשתי את המחשבה מיד. ופתאום הם עושים את הסדר בצפון, והנה זה בא. אני הבוס.

נגה רצתה סדר כהלכתו, והזהירה אותי מסתם ארוחה משפחתית. ערכתי חזרות בהתאם. סדר הפעולות, מה מקריאים מתי, קצת טריוויה בשביל הדאווין (כרפס במהופך הוא ס' ריבוא עבדים ופרך! מדהים) וגולת הכותרת: כתבי חידה שהוסתרו ברחבי הבית במסגרת הציד הקפיטליסטי אחרי האפיקומן. משחק מכור מראש שבסופו מתנה לבת החמש מתומר, מחופש באמצעים ביתיים מאוד לאליהו הנביא.

היה מוצלח. ביררתי עם הילדים הביקורתיים שלי אחרי. והיה קל. אף פעם לא טרחתי לעקוב אחר הניווט בין כללי טקס פסח ועד לארוחה. מתברר שזה לא לוקח הרבה זמן, אם לא מתעכבים על כל שטות, וגם לא מסובך. כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים מתברר שהגבול המדומיין קל הרבה יותר לחצייה משחשבתי. רק להרים את הרגל, לעבור את הקו, ואתה בצד השני. קצת יותר חופשי, קצת יותר בוגר ובכל זאת צעיר לנצח. איזה יופי.

למטה לכבוד החג: השיר הכי מצחיק שאני מכיר על יציאת מצריים, וקטע אמנותי תרבותי גבוה.