איפשהו בין מוסקבה לתל אביב, הלום עייפות וג'ט לג בהתהוות, תהיתי אם אפשר לרמות את הזמן באמצעות טיסות. תמיד אהבתי לטוס נגד השעון, להמריא מתל אביב בלילה, לנחות בניו יורק מוקדם בבוקר, כאילו עברו רק שש שעות, ולא עשר. מה אם אפשר היה לטוס ללא הפסקה, לדלג מעיר לעיר, ולהאט את הזמן עד לכדי עצירה מוחלטת?

חלפו שתי שניות עד שהבנתי עד כמה הרעיון אווילי. עוד שתי שניות שלא יחזרו. השבוע נגה מתגייסת בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי, שני אירועים שהזמן הוא שחקן מרכזי בהם. היא בין האחרונות בשנתון שלה, וההמתנה לבלתי נודע מורטת עצבים. אני זוכר היטב את הנקודות האלה שבהן אתה רוצה שלט רחוק פלאי עם כפתור פאסט פורוורד. להגיע כבר לגיוס, לרישיון נהיגה, להגיע כבר לשחרור, לעקוף את זמן ההמתנה לעבודה משמעותית, לקריירה. להריץ קדימה ולדעת שאני בסדר.

בתמונה: נגה בגיל שש. עיבוד תמונה: נגה בגיל 18

ואחר כך להגיע לשלב שבו הילד הראשון ישן לילה שלם ואתה לא עייף עד מוות בכל רגע נתון. גמילות: מחיתולים, ממוצץ, מנוכחות הורית בחדר לפני השינה. ועצמאות: לא לקום בשבת בבוקר כי הילד כבר מסתדר לבד, לא לצעוד לבית הספר כי הוא כבר חוצה כבישים כמו בוס.

אני לא יודע באיזה שלב זה התהפך. פתאום הילדים עצמאים מדי. משחקן מרכזי נדחקתי לדמות משנה, ואז לתפקיד של ניצב. ופתאום הרגע שבו הם ייצאו לי מהבית לא נראה רחוק כל כך, וזה לא מוצא חן בעיני. גם ימי ההולדת רצים פתאום מהר מדי, חוצים עשורים וגבולות. והאצבע נוטשת את כפתור הפאסט פורוורד ומחפשת להאט.

יש תרגילים בחדר כושר שהופכים עשרים שניות לנצח. יש ישיבות בעבודה וטקסים בבית הספר שגורמים לזמן לזחול. אולי צריך לפקוד כמה שיותר את המקומות האלה, להשתעמם, להימנע מכל אירוע שמאיץ את השעון המוגבל. ללכת לסרטים יומרניים בסינמטק ובלב, להתארח אצל קרובי משפחה טרחנים, לנהל שיחות על משכנתה וביטוח, להתווכח על פוליטיקה בפייסבוק.

בצבא שנגה מתגייסת אליו שמעתי לא פעם את הביטוי המופלא "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". הוא נאמר בתקווה, בהתייחס לפז"ם שלא עוצר בדרך לשחרור המיוחל ולחיים עצמם. היום אני מבין אותו קצת אחרת. אני עדיין סקרן לגבי העתיד, אבל אני פחות ממהר להגיע לשם. אני לא אוהב את היומולדת הזה וגם לא את הגיוס של נגה. מבחינתי אפשר לדחות את שניהם, ללחוץ פאוז ולעצור הכול. סע לאט, יש זמן, גם אם יתחילו בלעדינו.