ארכיון תגים | גייז

לא החתונה של אמא שלכם

זו היתה חתונת הגייז הראשונה שלי, והחתונה הכי מרגשת שהייתי בה זה שנים, אם לא בכלל.

לא שזה רף כל כך גבוה. אני לא מחבב חתונות. יש בהן משהו ממוסד, מוסלל, חסר מחשבה. הרב נושא נאום שמנוני עם קמצוץ הטפה, החתן והכלה מצהירים על אהבת נצח ואני חושב על גירושים, וקרוב משפחה כלשהו מקריא מהדף ולרוב חש צורך לחרוז. אזכור לנצח את האיש שבחתונה כלשהי חשב שזה רעיון טוב להקריא את השורות הבאות במסגרת סיפור הרקע של החתן, שהתחיל בלידה: ו״אז אמא איבדה המון דם/וחשבנו שהיא תעבור מן העולם״.

מובן שיש יוצאים מהכלל. חתונות עם רב מגניב, חתונות עם תחליף רב, אירועים עם די.ג׳יי מוצלח, ג׳וינטים לכל דורש, אוכל שווה, הופעות מוצלחות. ועדיין בסוף היום – חתונה. כסות מגניבה למסלול החיול שבו כולנו צועדים. למעט זוגות בודדים אהובים במיוחד, אני פחות מתרגש ויותר נתקף מחשבות עצובות.

לא הפעם. אני מניח שכל נושא ניכוס החתונות אצל גייז נולד מרצון מובן להשתלב, להיות חלק מכל הישראליות הזו. אבל מכיוון שמדובר במאבק שעדיין לא הגיע לסיומו, ואולי אפילו לוקח צעד או שניים אחורה בעת הזו, כל העניין נטען בתוקף חדש. הרגליים לא צועדות אל החופה כמאליהן, כל מה שמובן מאליו בחתונה סטרייטית הופך כאן לתוצר של מחשבה, לבטים ופחדים. 

וכך בהצהרות האהבה היו מקופלות שנים של התמודדות והתחבטויות, שעל חלקן שמעתי על כוס קפה מאחד מחתני השמחה. וכשאחת האמהות דיברה זה היה נטול חרוזים, ועם התייחסות למה שקורה מחוץ לכותלי האולם ומחוץ לתל אביב בכל מה שנוגע לקבלת השונה, עם אמירות על ארון והיציאה ממנו, על התגובות הלא תמיד פשוטות של הסביבה, על אהבה שלא רק זורמת על מי מנוחות אלא עומדת במבחן – תלויה בדבר או לא? והתרגשתי עד דמעות.

האוכל היה טעים, ואנשים רקדו – עמיתים לעבודה פה, דודות בלבוש חתונות שם, וגברים שריריים עם גופיות רשת באמצע. והיה כיף ומשמח גם בגלל הסערה שהופכת את המדינה ומעמידה את כל זה בסימן שאלה, ואין כמו סימני שאלה כדי להרגיש חי ונוכח וחושב. מזל טוב, תפסיקו לגנוב לסטרייטים דווקא את המנהגים המיותרים, ונתראה במצעד הגאווה.

על מנהגי החיזור של גרושים-גרושות

"היי", כתבה לי הגרושה באתר ההכרויות, "איך אתה מתכונן לליל הסדר״? סיפרתי על זה לידידה, עמיתה לעדת ה״גרושים-גרושות״. היא הציעה לשלוח בחזרה הצעה לבוא אלי לבער חמץ כאילו אין מחר. סגרתי את החשבון באתר כדי לנוח קצת מכל זה. הכרויות זה עיסוק מעייף.

חברי הגייז משתפים אותי מדי פעם במנהגי החיזור בקהילה, אם אפשר לקרוא לזה חיזור: לפחות לפי הסיפורים שלהם בנקודה שבה סטרייטים ליברלים עסוקים במבטים רוויי משמעות ונגיעות אקראיות, אצלם כבר קבעו מי למטה, מי למעלה ובאיזה ציוד משתמשים. אלא שלא מדובר בפערים שקיימים רק בין סטרייטים לגייז. גרושים-גרושות, כך הבנתי באיחור אופייני, הם ז'אנר בפני עצמו, בעל מאפיינים ייחודיים. אם בקהילה מדובר בעיקר בתיאומי מיקום-תגיע-תתפשט, בקרב הגרושים-גרושות העניין קצת מורכב יותר מחד, ושונה מאוד מפלג ה״סטרייטים הרווקים״ מאידך. או אם לדייק – מפלגת ״נטולי ילדים״. כי זה למעשה העניין.

ילדים זה שמחה, אך גם אילוץ לוגיסטי מורכב. גרושים, גרושות וחד הוריים מכירים זה את זו באותם מקומות שבהם כולם נפגשים. כלומר בעיקר באינטרנט ובשלל אפליקציות, ופה ושם גם בברים, באמצעות חברים או בעבודה. מכאן הדרכים מתפצלות ומסתעפות. אם וכאשר כבר מצאתי מישהי שמוצאת חן בעיני, הצעד המתבקש הבא הוא להיפגש. לצאת לשתות, למשל. וכאן מגיעה השאלה הרומנטית הקבועה: מה הימים הפנויים שלך? למעט יוצאי דופן כאלה ואחרים מדובר בנוסחה קבועה: הילדים אצל האב בשני ורביעי/חמישי, וכל סופשבוע שני. אצל האמהות זה, מן הסתם, הפוך. המשמעות היא שלדייט הפוטנציאלי ולי יש במקרה הטוב יום פנוי משותף אחד בשבוע. במקרה הרע אין אף יום כזה, וסופי השבוע שלנו הפוכים. זה תורם לכלכלתן של תלמידות תיכון, אבל מסבך את החיים.

כך שלרוב אחרי פלרטוט וירטואלי קצר ומוצלח אני מגלה שהדייט יתרחש בעוד ארבעה עד שבעה ימי עסקים. או-אז המשימה היא לשמר את התקשורת כך שלא תעלו זה לזו על העצבים, אך גם לא תתפוגגו ותיעלמו מחוסר עניין לציבור. כמעט אף פעם אין מקום לספונטניות נוסח ״הייתי במקרה בסביבה״ ו״מה את עושה מחר״. שמעתי גם על מקרים של שבועות בין ההחלטה להיפגש למפגש בלייב. בקיצור, עד הפגישה עצמה, אני והצד השני כבר יודעים לא מעט זה על זו.

על הילדים, למשל. נושא שיחה בסיסי. עוד לפני ששזפת עיניך בעלמה: כמה יש, באיזה גיל, והאם יש שאיפה לעוד. בפגישה עצמה אחד הנושאים הטעונים הוא הגירושים. למה, מתי, איך. אני מוצא את עצמי בחברת אדם זר, כששנינו חולקים סודות אפלים, תובנות ושאיפות לעתיד אחרי שלחצנו יד בפעם הראשונה לפני שעה.

וזה חשוב, עניין השאיפות לעתיד. אם לשפוט מהניסיון שלי ומסיפורים ששמעתי, חלק גדול מבני העדה לא מחפשים פרק ב'. או ג'. או בכלל. לפחות לא כרגע, אנחנו אומרים. אם גייז חושבים במקרה הטוב על סוף הלילה, ורווקים חושבים פה ושם על עד סוף החיים, אני ושכמותי חושבים יותר בסגנון של שבוע-שבועיים קדימה ואחר כך נראה. בטח לא מגורים וצאצאים משותפים. אני מכליל. מישהי כתבה לי כבר שהיא מעוניינת להקים שוב בית יהודי חם, ויש אנשים שעושים עוד ילדים עמוק לתוך שנות הארבעים שלהם. דברים יכולים להתפתח ולצמוח למערכת יחסים רצינית, השם ישמור ויציל. אבל מצב התודעה הוא אחר. כל זה מייצר מפגשים טעונים ומלאים והמון תקשורת בהפסקות ביניהם. זה מייצר גילוי לב יוצא דופן, חשיפת רגשות ופחדים ומטענים ממערכות היחסים הקודמות. זה מזמין חיטוט בעבר של הצד השני.

וזה משפיע גם על הסקס. אפשר להיפגש רק פעם פעמיים בשבוע, עם עין על השעון כי לבייביסיטר יש בית ספר מחר, ולמי יש סבלנות לחכות לדייט שלישי בעוד שבועיים. אבל זה הרבה מעבר לאילוצי זמנים. שני הצדדים כבר עברו לא מעט, למדו ובדקו וניסו, וכרגע מעוניינים בעיקר בלהנות. ביישנות ועכבות נותרו מאחור אי שם בפרק הקודם. אז למה לא לשים ברקע fאנק אנד גט איט און?

על סוטים והומואים והחיים בבועה

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

%d בלוגרים אהבו את זה: