פנדולום, מטוטלת, הוא מכשיר שנועד לסייע לקצוב זמן, ושהשימוש הידוע הראשון שלו נרשם כבר במאה הראשונה לספירה בסין. פנדולום הוא גם צעד באיגרוף שנועד לסייע בארגון מחדש של פרצוף היריב. לא הולך לי איתו.

זה עובד ככה: אתה מקפץ בקלילות מרגל אל רגל, קדימה ואחורה. דילוג קדימה, מכה קלילה שרק נועדה למשוך תגובה, דילוג אחורה לפני שהאגרוף של היריב פוגע, ושוב דילוג קדימה כדי לתפוס אותו עדיין באמצע, לא מוכן, והופה ניצחון ותהילה. כמו לא מעט דברים באיגרוף מדובר בללכת כנגד האינסטינקטים שלך במה שנראה כמו מטאפורה לחיים. פלא שאין יותר מתאגרפים-פילוסופים, ולהפך.

כל זה יפה בתאוריה. 

אחרי שהמאמן סיים להסביר ולהדגים התחלנו לקפץ. כל הנערים ובני העשרים דילגו כאיילות שלוחות ונטולות דאגה, בזמן שפלוגת המתאמנים הזקנים התחילה להתנשף. ומילא הכושר, אבל המהירות: היה לי ברור שאם אנסה ליישם את זה בקרב זה ייגמר במפגש עצוב של אגרוף זר עם הסנטר שלי. 

רוב הזמן המצב הפוך. אני מתאמן כבר שנתיים ונראה שככל שהזמן עובר כך הפער בין מה שאני חושב שאני יכול לבצע למציאות רק גדל. מנטלית אני עדיין התיכוניסט שמסיים בקושי ריצת אלפיים בשיעור התעמלות, מתנשף, מחכה לרגע שבו הסיוט ייגמר ואוכל לחזור לקרוא ספר בחדר שלי, בבית. פיזית אני כנראה בכושר טוב יותר היום משהייתי אז. ובניגוד לדמות שעוד יושבת לי בראש, היום כנראה שהייתי מסיים את הריצה באופן מכובד. 

וכך אני מגיע לאימון, מבין על איזה תרגיל הולכים לעבוד, מכיר בכך שאין סיכוי שאצליח לעשות את כל זה, ואז מגלה שהגוף שלי דווקא לגמרי סבבה עם העניין. לפעמים הניתוק כל כך קיצוני שנדמה לי שאני מסתכל מהצד בזמן שהרגליים שלי קופצות על המדרגה, או כשהידיים פוגשות בשק בקצב מסוים. שומו שמים, זה קורה. 

זה מעסיק אותי לא מעט, הפער בין הגירסה שלי עצמי שהתקבעה לי בראש, למציאות. כאילו שמישהו לא שלח עדיין ניוזלטר עם כל העדכונים החדשים, או שפספסתי את המייל. אני משתמש במוצר חדש בלי לדעת, מופתע לגלות את השדרוגים שנוספו. ויש משהו מופלא בתחושה החדשה הזו, בהפתעה שהגוף שלך, אתה עצמך, מספק. בעיקר כשבגילי זה אמור להיות הפוך – ציפיות נכזבות למהירות וגמישות של פעם.

זה נכון לא רק לגוף. זה נכון לעבודה, ליחסים עם בני אדם. הדברים משתנים לאיטם על רצפת הייצור של המפעל, משתכללים, ולפעמים לוקח זמן עד שהמידע מטפס למעלה להנהלה שבראש. קטע. שינוי ושיפור זה נחמד.

חוץ מהפנדולום. אולי זה העניין של הזמן שמתחבר אליו, ושלא משנה כמה אתאמן ואתרגל, אותו אי אפשר לעצור. יש מצב שאת הדילוג הקליל קדימה ואחורה אשאיר לגלגול הבא. 

בניגוד לנטיות הסנוביות שלי ניסיתי כמו כולם את האפליקציה המטופשת שמדמה איך תיראה כשתהיה זקן, ועל הדרך כנראה מעבירה מידע לרוסים. הדבר המתבקש היה להעלות את התמונה כאן אבל היא הפחידה אותי עד מוות. מהמסך ניבט קשיש מקומט, ספק גווייה, שדיכא לי את הצורה.

משבר גיל הארבעים שלי התמקד בוודאות שבשלב מסוים אמות. לפני כן זה לא היה ברור בכלל. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בן ארבעים, מכאן שגם המוות לא היה אופציה. אבל הגיל ההוא הלך והתקרב והפך לעובדה על לוח השנה ויחד איתו הסוף הסופי בהחלט. ומאז זה מידרדר.

קשה לי לדמיין שינויים. אני מניח שזה אחד הגורמים לכך שמעולם לא התמדתי בחדר כושר. ההווה הוא מצב תמידי וקבוע, רק שכשאני מסתכל בתמונות מפעם יש בהן פחות שיערות לבנות ואין להכחיש את ההשפעות של הזמן. בעבודה אני מוקף באנשים שצעירים ממני בעשור, מעצבנים שמתבכיינים על זה שהם בני שלושים. זה לא עוזר. גם העובדה שהחיים שלי כיום לא מאוד שונים מאלו שניהלתי עשרים שנה קודם. אני עדיין שומע מוזיקה מז'אנרים דומים, קורא ספרים, קומיקס, גיק.

במובנים מסוימים אני חי חיים צעירים ופרועים יותר מפעם. לפני עשרים שנה בדיוק הייתי אב טרי טרי, לא שותה, לא מעשן, לא עושה סמים. חזק בבורגנות. אין ספק שאורח החיים שלי כיום מתאים הרבה יותר לגוף של בן 27. אני נהנה מכל זה, אבל תוהה כמה מהתשוקה המחודשת לחיים נובע מההבנה שהזמן קצוב. מהפחד מהסוף. לאו דווקא מוות. עוד לפני אני חושש מאובדן יכולות, מפאתטיות. קראתי אחד מהתחקירים בשקל של "טיים אאוט" על קלאברים מזדקנים מתל אביב. אנשים שמביטים בהם עקום, לא מכניסים אותם למועדונים, בטוחים שהם מאבטחים או שוטרים. 

זה נשמע לי מופרז, אני מכיר לא מעט אנשים בגילי שחיים כמוני. ועדיין, הידיעה שהכול זמני לא מרפה, ומן הסתם לא קיימת אצל בני העשרים-שלושים, כוסומו. 

שמעתי פודקאסט שלפיו עקומת האושר נמצאת בשפל בשנות הארבעים, ומטפסת חזרה למעלה משנות החמישים והלאה. הטענה היתה, בין היתר, שקשישים כבר מרגישים כמו מי שבילה במסיבה יותר מדי, ואין להם בעיה ללכת הביתה. זה נשמע לי כמו קשקוש. לא נראה לי שאי פעם ארצה לעזוב את המסיבה, וכשלא תהיה ברירה אעשה זאת תחת מחאה וקיטורים. בינתיים מחקתי את התמונה המזעזעת ואת האפליקציה, אחרי שהרוסים בטח כבר גנבו לי מהטלפון כל מה שרצו, ואני מתכנן להתעלם מכל העניין ולמצוא מסיבה לא לגילי ללכת אליה. יאללה בלגאן. 

בדיעבד הסימנים המוקדמים היו שם, בוהקים באור ניאון. בדומה למקרים רבים בעבר, רימיתי את עצמי בלי להבין שזה מה שאני עושה. הייתי משוכנע שהפונט בספר קטן מדי כי זו הדפסה ישנה ואני כבר רגיל לקינדל; תמהתי על בחירת אייקונים כל כך קטנים באפליקציה. שאננות.

משקפופר

השבוע נגה ליוותה אותי לסופר פארם. איש בחלוק לבן הוביל אותי לחדר נסתר וקטן, הושיב אותי בכיסא שהזכיר לי את האינקוויזיציה, ואחרי שהכול נגמר הזמנתי משקפי קריאה. הראייה למרחק בסדר, תודה ששאלתם. כשאני מביט אל האופק המספרים ברורים. אלה דווקא הפרטים הקטנים והקרובים שמעורפלים.

אני חושב על זיקנה לא מעט, בעיקר מאז גיל 40 הסימבולי. אחד הביטויים המטרידים בהקשר זה הוא ״בגידת הגוף״. תמיד דמיינתי אקט דרמטי, איפשהו על הסקאלה שבין שבץ לבין גליץ' במקלחת א-לה מנחם בגין. אבל פגם מינימלי בראייה? חשבתי על אירוע דרמטי בעתיד, לא על בלאי קטנוני בהווה.

התחושה שלי בסופר פארם, מודד מסגרות נוכח מבטה הביקורתי והרואה 6:6 של בתי, הייתה שבזמן ששומרי הסף שלי חיפשו מרגל נוסח ג׳יימס בונד שיורה כדי להרוג, הם היו צריכים להתמקד במרדף אחרי מעין ג׳ורג׳ סמיילי, מרגל אפרורי מבית היוצר של ג׳ון לה-קארה. זה סימבולי למדי, שלאורך השנים הטעויות הפטאליות שלי, האירועים המשמעותיים, הגיעו משום מקום, בלי אזהרה מוקדמת – לפחות לא אזהרה שהקשבתי לה. ועכשיו זה. הקריסה, מתברר, לא תגיע ברעש גדול, אלא בקול ענות חלושה, לאט-לאט. אני, נצר למשפחה ממושקפת, שתמיד היה גאה בעיני הנץ החדות שלו, משפיל עכשיו מבט מבעד עדשות.

האופטומטריסט הבטיח שרק עוד שלוש-ארבע שנים אצטרך אולי לעלות מספר. יש זמן. אבל התחושה שלי היא של נקודת ציון. תזכורת ממקור מוסמך לעלומי האבודים. מצד שני, הפונטים חדים וברורים כמו שלא היו כבר מזמן. איזה יופי.