Tag Archive | גיקים

מסיבה של זקנים

בניגוד לנטיות הסנוביות שלי ניסיתי כמו כולם את האפליקציה המטופשת שמדמה איך תיראה כשתהיה זקן, ועל הדרך כנראה מעבירה מידע לרוסים. הדבר המתבקש היה להעלות את התמונה כאן אבל היא הפחידה אותי עד מוות. מהמסך ניבט קשיש מקומט, ספק גווייה, שדיכא לי את הצורה.

משבר גיל הארבעים שלי התמקד בוודאות שבשלב מסוים אמות. לפני כן זה לא היה ברור בכלל. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בן ארבעים, מכאן שגם המוות לא היה אופציה. אבל הגיל ההוא הלך והתקרב והפך לעובדה על לוח השנה ויחד איתו הסוף הסופי בהחלט. ומאז זה מידרדר.

קשה לי לדמיין שינויים. אני מניח שזה אחד הגורמים לכך שמעולם לא התמדתי בחדר כושר. ההווה הוא מצב תמידי וקבוע, רק שכשאני מסתכל בתמונות מפעם יש בהן פחות שיערות לבנות ואין להכחיש את ההשפעות של הזמן. בעבודה אני מוקף באנשים שצעירים ממני בעשור, מעצבנים שמתבכיינים על זה שהם בני שלושים. זה לא עוזר. גם העובדה שהחיים שלי כיום לא מאוד שונים מאלו שניהלתי עשרים שנה קודם. אני עדיין שומע מוזיקה מז'אנרים דומים, קורא ספרים, קומיקס, גיק.

במובנים מסוימים אני חי חיים צעירים ופרועים יותר מפעם. לפני עשרים שנה בדיוק הייתי אב טרי טרי, לא שותה, לא מעשן, לא עושה סמים. חזק בבורגנות. אין ספק שאורח החיים שלי כיום מתאים הרבה יותר לגוף של בן 27. אני נהנה מכל זה, אבל תוהה כמה מהתשוקה המחודשת לחיים נובע מההבנה שהזמן קצוב. מהפחד מהסוף. לאו דווקא מוות. עוד לפני אני חושש מאובדן יכולות, מפאתטיות. קראתי אחד מהתחקירים בשקל של "טיים אאוט" על קלאברים מזדקנים מתל אביב. אנשים שמביטים בהם עקום, לא מכניסים אותם למועדונים, בטוחים שהם מאבטחים או שוטרים. 

זה נשמע לי מופרז, אני מכיר לא מעט אנשים בגילי שחיים כמוני. ועדיין, הידיעה שהכול זמני לא מרפה, ומן הסתם לא קיימת אצל בני העשרים-שלושים, כוסומו. 

שמעתי פודקאסט שלפיו עקומת האושר נמצאת בשפל בשנות הארבעים, ומטפסת חזרה למעלה משנות החמישים והלאה. הטענה היתה, בין היתר, שקשישים כבר מרגישים כמו מי שבילה במסיבה יותר מדי, ואין להם בעיה ללכת הביתה. זה נשמע לי כמו קשקוש. לא נראה לי שאי פעם ארצה לעזוב את המסיבה, וכשלא תהיה ברירה אעשה זאת תחת מחאה וקיטורים. בינתיים מחקתי את התמונה המזעזעת ואת האפליקציה, אחרי שהרוסים בטח כבר גנבו לי מהטלפון כל מה שרצו, ואני מתכנן להתעלם מכל העניין ולמצוא מסיבה לא לגילי ללכת אליה. יאללה בלגאן. 

איך עברתי את מבחן הגבריות שלי

כשעמדנו מול שלל החלקים הפזורים על הרצפה ידעתי שאין סיכוי שנצליח. הרגשתי בשיפולי הבטן את התחושה החמוצה הזו של הכישלון המתקרב. ארבעה ימים קודם רכשנו תומר ואני במיטב כספי הבר מצווה שלו ועוד תוספת קטנה מערכת תופים אלקטרוניים בת זונה. עכשיו היא שכבה מולנו כשקרביה שפוכים – מוטות, ברגים, כבלים ועצמים נטולי שם.

ידעתי ששורש החרדה מהכישלון טמון בילדות שלי, ובאופן שבו אני תופס את הגדרת הגבריות. זה לא מסובך: גבר-גבר היה קרבי בצבא, נוסע לטיולי שטח בג׳יפ או רוכב על אופנוע, מפרק ומרכיב מזגנים, מכוניות, עב״מים ודודי שמש, טוב בכדורגל ומתמחה בנפנוף אסרטיבי ביעה אדום שבור שוליים מעל מנגל. אפרים קישון כתב פעם על דמות החלוץ ההרואית: רובה ביד אחת, מחרשה ביד שנייה, ספר בשלישית. כזה בערך.

כלומר ההפך ממני. משתעמם מספורט, לא מצטיין בתיקונים, קידוחים ומברגים. אבא שלי, מנגד, יכול לפרק ולהרכיב מנוע של מכונית ביד אחת. ידוע במשפחה שאם צריך להרכיב רהיט מאיקאה או לבצע החייאה במכשיר חשמלי פונים לסבא. 

החרדה מפני הורות גברית צצה בהריון הראשון – שהסתיים בבת. בפעם השנייה האולטראסאונד דיווח על קיומו של פין, ואני נכנסתי ללחץ. בתמונה שעלתה לי בראש בחדר הרופא שיחקתי כדורגל עם הילד בחוסר כישרון משווע. באיזה גיל הוא יבין שאבא שלו, איך לומר, מעפן?

הוא הבין, בערך. אבל עם הזמן גיליתי את היתרונות היחסיים שלי, ונוצרה חלוקת תפקידים ברורה. אם צריך להוריד משחק למחשב או לסדר אפליקציה סוררת אני האיש. אם מדובר בענייני תרבות גיקים, נגיד הקרנת חצות של סטאר וורס, או ברכישת אוזניות מוצלחות, אני הכתובת. אבל אם הילד רוצה מדפים חדשים עדיף שסבא יאחז במקדחה. לרכוב על אופניים לימד אותו הדוד הקיבוצניק. לי יש את המקום הברור שלי. יש צרכים שרק אני יכול למלא. אני לגמרי חי בשלום עם העובדה שמפעם לפעם מיקור חוץ עדיף. אני גם מבין רציונלית את הטעות בתפיסת הגבריות המיושנת והילדותית שלי. 

אבל רציונליות בצד, הפעם עמדנו מול מערכת התופים רק תומר ואני, והכבוד והנסיבות לא איפשרו לקרוא לסיוע מבחוץ. לא משנה כמה אני מתבגר ומתקדם, פה ושם יש דברים שאני צריך להוכיח לעצמי. נשמתי עמוק, חיפשתי בין ערבוביית הקרטונים, התופים והמצילות את ההוראות, והתחלנו לעבוד.

זה לקח כמעט שעתיים. פה ושם היו רגעים שבהם נראה שהגענו למבוי סתום, אבל אחרי שהאבק המטאפורי שקע עמדה מולנו מערכת מוכנה לתיפוף. החרדה לא שככה: זה נראה טוב, אבל האם זה עובד? האם בסופו של דבר איאלץ למחול על כבודי ולהזמין מבוגר אחראי שיבדוק מה פספסתי?

חיברנו לחשמל וגילינו שחסר מתאם לאוזניות. תומר הפך את הסלון ולבסוף מצא את החלק האחרון בפאזל. הוא הכניס את השקע למקום הנכון, הרים מקל אחד, והיכה בתוף.

וחייך.

עדיין מסרב להאמין לקחתי ממנו את האוזניות ואת המקלות. המערכת עבדה כמו קסם. כשהורדנו את ערימת הקרטונים המיותמים למטה הרגשתי שאני קצת מרחף במדרגות. לא כישלון, לא אכזבה, הצלחה מסחררת מרגע הרכישה ועד סיבוב הבורג האחרון. אני עדיין לא יודע להקפיץ כדורגל וייקח לי שעות להעמיד אוהל, אבל מבחינתי את איקס האחווה הגברית עם הבן שלי חרצתי על החגורה.

רוקנ'רול, בנאדם.

%d בלוגרים אהבו את זה: