שישה אנשים ישבו סביב השולחן, חמישה מהם גרושים. זה נשמע כמו מפרט של קבוצת מבחן בניסוי קטן: יש גברים ונשים, גרושים טריים וותיקים, הסכמים חתומים וכאלה שעוד עובדים עליהם.

החוויות דומות להפליא ושונות למדי בה בעת. אני חושב על בראד פיט ב"מועדון קרב", מסביר לחבורת הגברים שנהנים ללכת מכות שהם לא פתיתי שלג ייחודיים. יש משהו מרגיע ומרתיע בלגלות כמה כולנו דומים. מדברים על האופוריה שאחרי, והנפילה שאחרי. מישהי מספרת שחצי שנה היא היתה מאושרת, ועכשיו הגיעה הנפילה. מישהי אחרת מספרת שבדיוק להפך: בהתחלה היא הסתגרה והתמודדה, ואז פתאום התחילה לפרוח.

ומדברים על האקסים. על מריבות שהיו או לא היו על כסף ורכוש. על אכזבה מיחסים של שנים שנותרו מהם רק מרירות וכעס, ועל החזרה ההדרגתית לקשר מורכב יותר ורעיל פחות. ועל הילדים ואיך הם קיבלו, מקבלים, התמודדו, מתמודדים. ובשלב מסוים נדמה לי שיש כאן פאזל מתעתע, ושלכאורה לכל סיפור חוקיות ומאפיינים משלו, אבל למעשה מדובר באותם חלקים שסודרו ואורגנו בכל פעם אחרת, בלי שום חוקיות והיגיון.

ואולי אנחנו בעצם נוסעים בזמן שהגיעו מתקופות וזמנים שונים והתקבצו מסביב לשולחן הזה. וריאציות של אותו דבר עם ניסיון של חודש, שבעה חודשים, שנים. אבטיפוס שנשלף מנהר הזמן בכמה נקודות אקראיות. כולם חווים אותו דבר, אבל כמו בסרט מדע בדיוני אין אפשרות לנצל את הידע המתקדם הזה, ללמוד מניסיון של אחרים, לחסוך את המאמץ והתהליך.

אנחנו מדברים וחולקים ומהווים קבוצת תמיכה ולא יותר. החדשים שואבים קצת נחמה, הוותיקים קצת פרספקטיבה. אי אפשר באמת ללמוד מניסיון של אחרים. בסוף המפגש יחזור כל אחד למקום שלו על רצף הזמן וימשיך ללמוד לבד, בדרך הקשה.

בסופו של דבר זה עניין של רצון ואופי, סיכמה בת השבע. מראה חיצוני הכי פחות חשוב. זה היה שיעור מספר אחד באהבה, נושא שעל פי עדותה היא מאוד בקיאה בו.

כשאחותה החיילת היתה בגילה היא הזהירה אותי מדייטים. כששאלתי למה היא הסבירה שבסוף מתנשקים, ושאלה אותי בתוכחה אם הייתי רוצה לשון של מישהו אחר בפה שלי. אמרתי שברור שלא. כשהיא ניסחה את זה ככה זה נשמע די דוחה. לא הגייני אפילו.

הקטנה רואה את הדברים אחרת. היא לא נביאת זעם שמזהירה ממעשים מסוכנים ותוצאות קטלניות. היא מנטורית. משתפת בידע פרקטי שנרכש מניסיון. בשיעור הראשון למדנו איך לבחור אהוב – כאמור לפי התנהגות ורצון. אם הוא גם נחמד, גם מתנהג יפה וגם מעוניין  – אחלה. אם הוא לא בעניין, יש להעביר אותו לסטטוס ידיד מייד. אם הוא שתלטן או לא נחמד – מפוטר. בשיעור השני למדנו איך לעדכן את האהוב במעמד החדש: מכתב הוא אמצעי מסוכן, הוא עלול ללכת לאיבוד, או לגרום לילדים אחרים לצחוק עליך. עדיף בעל פה, במקום סגור ובקול ביישני, משום מה.

בגילן לא ידעתי מה זה דייט וגם לא הייתי צריך. ההורים שלי היו נשואים, כמו 99% מהורי הילדים שלמדו איתי. הכרתי שני בנים להורים גרושים במשך כל השהות שלי במערכת החינוך של רעננה. הדבר הכי קרוב לבילוי פרוע של מבוגרים שנחשפתי אליו היה ערבי שירה בציבור, שקופיות והכול, שנערכו אצלנו בבית. אכן  מראות קשים, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

נגה כבר הפטירה בריב זה או אחר משפטי מה היה אילו. אם ההורים שלה היו נשואים עדיין והיא לא היתה צריכה לדלג בין בתים, ואם ואם ואם. היא והחברות שלה גדלו באקלים שונה לגמרי מזה של רעננה של ילדותי. הורים מתגרשים, הורים יוצאים לדייטים, הורים יוצאים פה ושם מאיזה ארון. מערכות יחסים חדשות, אנשים חדשים שנכנסים לחיים, ולא פעם גם יוצאים מהם כלעומת שבאו. הם מוקפים בשלל מודלים של משפחות. חד הוריות, אמא ואמא, אבא ואבא, יו ניים איט.

אני מניח שיש בזה מורכבות, אני מניח שזה פותח אופקים ומייצר גמישות מחשבתית, ויכולת קבלה והכלה. אין לי שמץ. אני עולם ישן אני, שיוצא פה ושם לדייטים בגיל שבו חשבתי (טוב, חששתי) שאזייף נעמי שמר משקופיות. מנסה להתמקד ברצון ואופי, וקצת פחות במראה חיצוני. ולקוות לטוב.

אני שונא ראיונות עבודה, להתראיין או לראיין, ואני מראיין לא מעט בזמן האחרון. כמראיין אני מציע משהו לשתות, מחייך ומרגיש כמו חוקר שב"כ. אני שואל שאלות וכשלא יודעים לענות אני רוצה ללחוש את התשובה או לפחות לתת רמז.

לא מזמן נערכה לי שיחת עבודה שהרגישה קצת כמו ראיון. הצורך להרשים היה זיכרון ישן ולא נעים. חלון זמן מוגבל נסגר ונותרתי עם ביקורת פנימית ומשפטים שהייתי צריך לומר. אני בטוח שגם האנשים שיושבים מולי ומתראיינים נזכרים בתשובה הנכונה יותר במעלית, בדרך הביתה, לפני שהם נרדמים. אם היה להם עוד קצת זמן, אם לא היו צריכים לכווץ את הכישורים והאופי שלהם לארבעים וחמש דקות, הם היו מוכיחים מי הם באמת. אבל השעון מתקתק ואין מועד ב'.

זה נכון גם לגבי מבחנים ודייטים. אולי אני לא מרגיש טוב, אולי ישנתי רע בלילה הקודם, או שסתם מרקורי בנסיגה – זה לא משנה. אין תירוצים, רק ציון בסוף, ולפעמים בעיתות חסד עוד הזדמנות אחת. זהו.

אחת מהסיבות למשיכה שלי למשחקי מחשב הייתה האסקפיזם המדויק מתופעת הסיכוי הבודד. הדמות שלי עומדת בפני בחירה הרת גורל? דלת שמי יודע מה נמצא מאחוריה? כל מה שצריך הוא להקליק על Save. המשחק נשמר בנקודה המדויקת הזו. עשיתי טעות גורלית? Load ואני מסודר. המשגה נמחק, הזמן חזר לאחור, דלתות מסתובבות. הדמות שעל המסך זוכה, במשיכת מכחול אלוהית, למחיקת סדרת פעולות והחלטות שלמה, חתיכת חיים שנמחקת כלא הייתה. הנה קיקסטארטר שהייתי שם עליו המון כסף.

אם רק אפשר היה לעצור ולשמור לפני ראיון עבודה, הצעת נישואים, התפטרות, גירושים ואז להמשיך ולבדוק מה קרה ולהחליט אם זה מוצלח או מצדיק התחלה מחדש. לבחור בדרך השנייה ולראות לאן היא תוביל. זה נשמע ממכר. סביר שהייתי בודק באובססיביות כל אפשרות עד תומה כדי להחליט באופן סופי בהחלט במה לבחור. אז מה? אני חותם על זה. לפעמים החיים זזים לי מהר מדי. תנו לשמור ולטעון ולהתחיל מחדש.

הילדים הציגו את עצמם למדריכה. אחר כך היא ביקשה מכל אחד לעצום עיניים ולחשוב על מקום שהוא אוהב ושכיף לו בו. "מי הראשון שרוצה לספר?" שני הילדים הראשונים בחרו באופציות סטנדרטיות לאוזן מבוגרת, אבל השלישי סיפק את הסחורה: הוא הכי אוהב את גאורגיה, להורים שלו יש שם פונדקאית, וזה מקום יפה ממש.

זה קרה בסיור מוצלח במוזיאון הילדים בחולון. המדריכה הסכימה, "כן, גאורגיה זה מקום מקסים". אבא אחד צחקק בעצבנות והסגיר את הקשר לזאטוט הפטפטן. כשהגיע תור הבת שלי הרגשתי את המתח, אבל הבחירה של הילדה הותירה אותי מחוץ לאור הזרקורים. הפעם.

זה מצחיק, לכאורה. בגיל שש הסבירה נגה לאישה מבוגרת חביבה בשדרות רוטשילד שיש לה שני בתים, גורמת לאישה לחייך במבוכה ולסגת. אחותה הקטנה מסבירה לזרים באוטובוס שאבא שלה מדבר שטויות כי הוא שותה יותר מדי קפה. אחי סיפר על הבת שלו, שמצטטת את דברי הביקורת של עוזרת הבית על הרגלי הניקיון שלו ושל אשתו. קטעים עם הילדים האלה, איך הם חושפים הכול. כמה משעשע, כמה מלחיץ, כמה מטריד. ואי אפשר להסביר להם שאלה דברים שלא אומרים. שמסתירים, מצנזרים, מייפים. כי למה בעצם? הם אמרו את האמת. איך מנמקים לילד צנזורה?

זה נכון במשפחות סטנדרטיות, זה נכון שבעתיים כשמדובר בגירושים ופורמטים אחרים, לפחות עד שהילדים גדלים ועומדים על דעתם. ההורים אולי בחרו לנתק מגע ולתקשר באמצעות ערוצים מבוקרים, אבל את הילד זה לא מעניין. הוא מספר חופשי על דו"ח חנייה והעצבים שבעקבותיו, עבור בתחביבים חדשים וכלה בבני זוג. כמו ערוץ רדיו לא חוקי במדינה קומוניסטית. אי אפשר לעצור את המידע.

הסתכלתי על האבא הנבוך והמצחקק עם הפונדקאית בגאורגיה המעתירה. מה אכפת לו בעצם? מה אכפת לי שזרים יידעו שאני גרוש? שאני משתטה עם הבת שלי ודברים גרועים מאלה? עובדה שאכפת. אנחנו בעידן הסטריפטיז הגדול, הכול נחשף בפייסבוק וטוויטר, בווידויים ושיימינג ו-metoo#. ואין מסגרת אחת נכונה, למשפחות ולזוגיות ולחיים עצמם.

אבל זה בולשיט. עמוק בפנים יש עדיין את הקול שלוחש לי שזו תרמית. שאני מתיימר להיות נאור ופתוח וחופשי מהגדרות, אבל יודע שבעצם יש חוקים וכללים. יש במה להתבייש. גם כאן, בבלוג הזה, אני חושב היטב על קהל הקוראים – הילדים שלי, עמיתים לעבודה, קרובי משפחה ואקסיות – לפני שאני מנסח כל מילה ומשפט, לפני שאני חושף משהו אישי באמת. סקס, שקרים ווידאוטייפ, יש נושאים שתמיד יטופלו בזהירות במקרה הטוב או פשוט יישארו מוסתרים מאחורי דלת המרתף.

הילדים מציבים מולי את המראה הזו, קצת לפני שהם בעצמם מתחילים להתבגר ולהתבייש ולצנזר. המסקנה המתבקשת היא שבמקום להתכווץ דקה לפני שהם פותחים את הפה בפומבי אני צריך להקשיב ולסמן לעצמי, ולהגיד בקול רם במקום להחביא, ושיקפצו כולם. גם אתה אבא נבוך אלמוני, מה אכפת לך? תצעק את זה: יש לי פונדקאית בגיאורגיה! וזה אחלה של מקום.

כשהגענו לשבט הצופים ברמת אביב הוא לא הסכים לתת לי נשיקה. לא שציפיתי. אני מכיר את הכללים ומכיר במציאות. אבל ביקשתי בכל זאת, חשבתי שאולי ההסעה בערב שבת קר וסוער תזכה אותי ברגע של חסד. טעיתי.

הסעתי את תומר וחבר. מגורים במרכז העיר לא מספקים הרבה הזדמנויות להסעה – הילדים מתניידים ברגל, באופניים, באוטובוס. הכול קרוב יחסית. אבל מדי פעם מזדמן לי להסיע חבורת נערים או נערות. זו חוויה אנתרופולוגית מעניינת – נראה שמהר למדי הנוסעים מתעלמים מהנוכחות ההורית, שנטמעת בחלל והופכת לנותן שירות שקט ותו לא. וכשהם מגיעים למצב התודעתי הזה, השיחה קולחת.

לפחות אצל הבנות. כשנגה והחברות שלה ברכב אני מרגיש כמו זבוב בר מזל על קיר. השיחה יכולה לסוב על חברים לכיתה או מורים, אבל גם על הורים וחיי משפחה. וכיוון שאנו בעת הזו ובמדינת תל אביב, הקונסטלציות המשפחתיות מגוונות למדי. הורים גרושים, פרק ב' ו-ג', חומרים לטלנובלות. והשיחה קולחת ועמוסת פרטים ורגשות.

תומר והחבר שלו בעיקר נהמו. דיבור קצר, כמעט צבאי. "הבאת את הכבל?" "כן, הבאתי את הכבל". מידע פרקטי עובר מצד לצד, בלי להאריך, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. אני משתדל להישאר שקט, אבל זה לא משנה. הם מחרישים, חושבים על אלוהים יודע מה.

לפני שנה, כשהיו בני 12, החזרתי אותם ממסיבה ושאלתי איך היה. אחד הילדים ענה בקול שזה עתה התחלף "מגניב". ניסיתי להבין מה פירוש מגניב. "אחלה מוזיקה, בנות זורמות". הסתרתי יפה את הזעזוע. כשהורדתי את כולם ורק תומר נשאר שאלתי אותו למה התכוון החבר ב"בנות זורמות". תומר לא היסס: "הוא אידיוט", פסק, ולא הוסיף.

כשאני תופס אותו באחד-על-אחד נדיר, פורצת לה לפתע שיחה עמוקה ומרתקת. הילד חכם ורגיש ויודע להתבטא. אבל רוב הזמן החלוקה המגדרית היא קלישאה צפויה: בנות שמדברות הרבה ועל הכול, בנים שבעיקר נוהמים בהברות בודדות. אולי הם מסתירים משהו, אולי מפגש הצופים היה למעשה טקס פגאני אפל. ואולי המלל של הבנות היא טקטיקה שונה בעלת מטרה זהה לנהימות הבנים – הסתרת המפתח לחיים הסודיים של בני העשרה.

נטול נשיקה סובבתי את המכונית וחזרתי הביתה.