Tag Archive | גלי צה"ל

ספוטיפיי הרג את ארז טל

השבוע קיבלתי אימייל מספוטיפיי. השורה התחתונה היתה: אתה מקובע מוזיקלית, ואולי כדאי שתרענן את הטעם העבש שלך ותתחיל לשמוע דברים חדשים. הם לא כתבו את זה בדיוק ככה. היו כותרות יפות על סיכום 2018, ולינק שפתח תשעה מסכים מתחלפים שבהם סודר יפה המידע על ההעדפות המוזיקליות שלי. בנוסף קיבלתי שני פלייליסטים. אחד של השירים ששמעתי הכי הרבה, לפי מספר האזנות. השני של שירים מז'אנרים ומבצעים שאני לא שומע בכלל. היי קשיש, אולי תנסה משהו חדש?

מתוך עשרת השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2018 רק אחד יצא באותה שנה. עוד שניים מ-2017, ומכאן אני צולל אל סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ותחילת המאה הזו. השיר הכי ישן יצא ב-1981. ז'אנרים? רוק. גיוון מגדרי ואתני? ובכן לא. גברים לבנים. יש שלוש נשים בטופ 10 שלי, שתיים סולניות, אחת חולקת שיר עם גבר. לבן. טום פטי, השם ייקום דמו, שגם היה האמן ששמעתי הכי הרבה.

זה לא נורא, אבל גם לא מאוד משמח. יש דברים שאתה יודע אינטואיטיבית אבל מעדיף לא לקבל להם הוכחה חד משמעית מבוססת דאטה. הטעם המוזיקלי שלי כנראה התגבש והתקבע, ולא משנה כמה אנסה לשמוע דברים חדשים ולהישאר מעודכן, בעיתות של מצוקה נפשית, עייפות או סתם רצון בנעים באוזן אני חוזר למוכר ולידוע. תמיד חששתי מזה, תמיד נרתעתי מהופעות נוסטלגיה, לעצור במקום פירושו מוות, תרבותית לפחות. אבל כנראה שאני לא מתאמץ מספיק, לא רץ בקצב הנכון.

סוכן התרבות המוזיקלי הראשון שלי היה רשת ג'. המוזיקה שהושמעה בבית שלי – בין גבעטרון לדודאים – לא עשתה לי את זה. פה ושם שמעתי ברדיו דברים שנענעו לי את האגן, ומישהו אמר לי שברשת ג' יש מוזיקה כזו. התחלתי לשמוע את שוש עטרי וטוני פיין, ולשלוט בטבלאות המצעד הבריטי וגם האמריקאי. נהנה קצת, סובל קצת מכל היורו טראש שמסביב. ואז אמא שלי חזרה מטיול שנתי וסיפרה שהכיתה שלה דרשה להעביר את הרדיו לגלי צה"ל בצהריים כי יש "מה יש". בדקתי.

"מה יש" היתה תוכנית הומור שהגישו ארז טל ואברי גלעד, לפני שמכרו את נשמתם לצד האפל והפכו לעשירים ובלתי נסבלים. מעבר לזה שצחקתי נורא, שמעתי שם גם מוזיקה אחרת. פחות פופ דבילי, יותר רוק איכותי. החוגה ברדיו עזבה את מחוזות ג' ונשארה על גל"צ, בימים שלפני הפיכתה למיינסטרים מרדים מוחות. אלי ישראלי גילה לי ולשאר הארץ את נירוונה, חברים בצבא השמיעו לי את הפיקסיז ואת הרד הוט צ'ילי פפרז. הרדיו ואנשים בעלי טעם טוב היו הדלת שלי למחוזות חדשים, יחד עם ביקורות מוזיקה בעיתונים, ופה ושם שיר ששמעתי באקראי ב"אוזן השלישית".  

אני ממעט להאזין לרדיו. נהנה פה ושם מהמלצות של חברים וגם משאזאם של שיר מוצלח בבר מדי פעם. הכי כיף – כשהילדים שלי משמיעים לי משהו שלא הכרתי. אבל האור בקצה המנהרה בנתונים של ספוטיפיי נובע מהאפליקציה עצמה. בעשירייה השנייה של השירים ששמעתי השנה יש כבר כאלה שגיליתי באמצעות ספוטיפיי. כי כשהפלייליסט שלי מסתיים, האפליקציה לא עוצרת וממשיכה להשמיע דברים דומים, או קרובים מספיק. בעשירייה הראשונה יש שירים שגיליתי בפלייליסטים של אחרים. היכולת לחלוק ולגלות מוזיקה חדשה השתכללה פלאים. זה לא פותר את קבעונות הז'אנר, אבל זו התחלה.

עכשיו נותר רק לעבור לפלייליסט הנוסף שנשלח אלי – Tastebreakers – ולראות אם אפשר ללמד כלבים זקנים תעלולים חדשים. ולחכות למייל הסיכום של 2019.  

אראל סג"ל, ציוצי רעל והחבר של נגה מהגן

לנגה היה חבר בגן, ילד חמוד להפליא. לילד היה אח מתבגר שעמד להתגייס. ההורים, שידעו שעבדתי באותו זמן בעיתונות, אמרו שהמתבגר רוצה להגיע לגלי צה"ל. תקשורת, זה מה שמעניין אותו. הם תהו אם אני מכיר מישהו שיכול לסייע. אמרתי שלא, וחשבתי – מה הסיכוי של ילד שמגיע ממשפחה סטנדרטית ונטולת קשרים להגיע לגל'צ?

הילד הגיע. קוראים לו מתן חודורוב. ונזכרתי בו בזכות ציוץ רעיל של אראל סג"ל שעצבן אותי רצח:

סג"ל לא טורח להתייחס לתוכן הדברים של חודורוב. הוא לא מתעמת עם הטענות, אלא מכפיש את האיש. "התגייס אל תוך המקצוע" – כאילו גלי צה"ל לא חלק מהצבא, וכאילו למערכת אין שיקול דעת, את מי לגייס לאן. כאילו אין בצבא תפקידים נוספים שמעניקים יתרון גדול יותר באזרחות למי שמגיע אליהם. דוגמת 8200 ודומיה. כאילו חודורוב לא הפגין כישורים ומצוינות והתקדם בזכותם בתחום בו בחר, אלא נהנה מפרוטקציה בעלת מקורות עמומים. כאילו סג"ל עצמו לא משדר היום בגל"צ.

אבל גם הפסקה הקודמת משחקת לידיו של סג"ל. הטקטיקה היא הפניית הזרקור מהעניין עצמו אל הדובר, והכפשתו. לא רק סג"ל עושה את זה, גם חבריו למקלדת, ינון מגל, שמעון ריקלין ואחרים נוהגים באותה דרך. התקרבנות, הסבר כל טיעון ודעה בזהותו ועמדתו של הצד השני, במקום התייחסות עניינית ברורה. רפש ורמיזות מאשימות, במקום טיעונים סדורים ומידע. וכשמדובר באנשי שלומם? אותו דבר אבל הפוך.

אני מתעב את הסיסמה "לא שמאל, לא ימין, ישר". אבל במקרה של סג"ל ודומיו ההקשר מדויק. במקום חלוקה של שמאל וימין, אפשר לערוך חלוקה גסה בין מי שטוען לגופו של עניין, ומי שטוען לגופו של אדם. אני משייך את עצמי לצד השמאלי של המפה, אבל אני אכול ספקות. אני משתדל לגבש דעה לפי העובדות, לא לפי חולצת המועדון.

ויש את הסג"לים. בצד שמאל של הפיד שלי הם נוטים למרירות זחוחה, ולפרסונליזציה ודמוניזציה. "רק לא ביבי", כאילו רק אדם אחד אחראי לכל מה שקורה כאן, כאילו אין צורך באלטרנטיבה, בתוכניות. אני חושד תמיד שאם וכאשר השמאל יעלה לשלטון הוא לא יידע כיצד להתמודד עם היעדר סיבה לקיטורים רהוטים. הסג"לים בצד הימני של המפה יידעו. הם יצופפו שורות, יצדיקו כל מעשה נבלה, ויבצעו רצח אופי בכל מי שיעז לבקר או להתנגד.

מתן חודורוב לא השתמט, לא ניצל קשרים, לא הגיע למשרה כלשהי שלא על סמך כישוריו. הוא התבטא לגבי תחום שבו הוא עוסק, והביע דעה לגיטימית. אפשר להתווכח איתו. אולי הוא יפגוש במישהו שיוכיח לו שהוא טועה. לא מגיע לו להיתקל בגרסה הדיגיטלית של הבריון בחצר בית הספר. במשך השנים האחרונות בהייטק שכחתי קצת מתופעת הבריונות. הסביבה הסטרילית שלי נוטה לדכא ולהעלים טרולים. הציוץ של סג"ל, אולי בגלל שהיה נגד האח של החבר של נגה מהגן, הזכיר לי אותם. את האנשים שתיעבתי בימי בתקשורת. וניסחו את זה היטב עמית סגל ושלא מרצונו ינון מגל:

%d בלוגרים אהבו את זה: