Tag Archive | גן

אראל סג"ל, ציוצי רעל והחבר של נגה מהגן

לנגה היה חבר בגן, ילד חמוד להפליא. לילד היה אח מתבגר שעמד להתגייס. ההורים, שידעו שעבדתי באותו זמן בעיתונות, אמרו שהמתבגר רוצה להגיע לגלי צה"ל. תקשורת, זה מה שמעניין אותו. הם תהו אם אני מכיר מישהו שיכול לסייע. אמרתי שלא, וחשבתי – מה הסיכוי של ילד שמגיע ממשפחה סטנדרטית ונטולת קשרים להגיע לגל'צ?

הילד הגיע. קוראים לו מתן חודורוב. ונזכרתי בו בזכות ציוץ רעיל של אראל סג"ל שעצבן אותי רצח:

סג"ל לא טורח להתייחס לתוכן הדברים של חודורוב. הוא לא מתעמת עם הטענות, אלא מכפיש את האיש. "התגייס אל תוך המקצוע" – כאילו גלי צה"ל לא חלק מהצבא, וכאילו למערכת אין שיקול דעת, את מי לגייס לאן. כאילו אין בצבא תפקידים נוספים שמעניקים יתרון גדול יותר באזרחות למי שמגיע אליהם. דוגמת 8200 ודומיה. כאילו חודורוב לא הפגין כישורים ומצוינות והתקדם בזכותם בתחום בו בחר, אלא נהנה מפרוטקציה בעלת מקורות עמומים. כאילו סג"ל עצמו לא משדר היום בגל"צ.

אבל גם הפסקה הקודמת משחקת לידיו של סג"ל. הטקטיקה היא הפניית הזרקור מהעניין עצמו אל הדובר, והכפשתו. לא רק סג"ל עושה את זה, גם חבריו למקלדת, ינון מגל, שמעון ריקלין ואחרים נוהגים באותה דרך. התקרבנות, הסבר כל טיעון ודעה בזהותו ועמדתו של הצד השני, במקום התייחסות עניינית ברורה. רפש ורמיזות מאשימות, במקום טיעונים סדורים ומידע. וכשמדובר באנשי שלומם? אותו דבר אבל הפוך.

אני מתעב את הסיסמה "לא שמאל, לא ימין, ישר". אבל במקרה של סג"ל ודומיו ההקשר מדויק. במקום חלוקה של שמאל וימין, אפשר לערוך חלוקה גסה בין מי שטוען לגופו של עניין, ומי שטוען לגופו של אדם. אני משייך את עצמי לצד השמאלי של המפה, אבל אני אכול ספקות. אני משתדל לגבש דעה לפי העובדות, לא לפי חולצת המועדון.

ויש את הסג"לים. בצד שמאל של הפיד שלי הם נוטים למרירות זחוחה, ולפרסונליזציה ודמוניזציה. "רק לא ביבי", כאילו רק אדם אחד אחראי לכל מה שקורה כאן, כאילו אין צורך באלטרנטיבה, בתוכניות. אני חושד תמיד שאם וכאשר השמאל יעלה לשלטון הוא לא יידע כיצד להתמודד עם היעדר סיבה לקיטורים רהוטים. הסג"לים בצד הימני של המפה יידעו. הם יצופפו שורות, יצדיקו כל מעשה נבלה, ויבצעו רצח אופי בכל מי שיעז לבקר או להתנגד.

מתן חודורוב לא השתמט, לא ניצל קשרים, לא הגיע למשרה כלשהי שלא על סמך כישוריו. הוא התבטא לגבי תחום שבו הוא עוסק, והביע דעה לגיטימית. אפשר להתווכח איתו. אולי הוא יפגוש במישהו שיוכיח לו שהוא טועה. לא מגיע לו להיתקל בגרסה הדיגיטלית של הבריון בחצר בית הספר. במשך השנים האחרונות בהייטק שכחתי קצת מתופעת הבריונות. הסביבה הסטרילית שלי נוטה לדכא ולהעלים טרולים. הציוץ של סג"ל, אולי בגלל שהיה נגד האח של החבר של נגה מהגן, הזכיר לי אותם. את האנשים שתיעבתי בימי בתקשורת. וניסחו את זה היטב עמית סגל ושלא מרצונו ינון מגל:

פחד ואימה בטקס סיום התיכון

טקס סיום הוא קצת כמו טקס אשכבה לרעיון, לתקופה. שני טקסי הסיום שצלחתי בשבוע האחרון היו ארוכים ומתישים. כמו סרטים הוליוודיים, נראה שהם מתארכים בשנים האחרונות בלי הצדקה ברורה. כמעט ארבע שעות כדי לחגוג את סיום התיכון, שלוש לסיום הגן.

טקס סיום הגן לא הותיר עלי רושם גדול – בעיקר שמחתי ששלוש שעות בחוץ בקיץ הישראלי עברו ללא סבל בלתי סביר. היה נחמד. לא יותר. את כיתה א' אני מכיר, אני יודע עם מה אצטרך להתמודד. מורים מעצבנים, תלמידים מעצבנים, שיעורי בית מעצבנים, מבחנים מעצבנים. לא דרמה גדולה. לא אתגר שלא אוכל לו. בסרט הזה כבר הייתי.

זוכר אותם מגיל שלוש

טקס סיום התיכון, מנגד, עורר בי מועקה. אני לא מחבב את מערכת החינוך, אבל רק כשישבתי באולם הענקי באוניברסיטת תל אביב, מחכה שההפקה הבומבסטית תגיע אל סיומה, הבנתי כמה יציבות וסדר היא סיפקה לי. מגיל שלוש נגה פוקדת אותה מסגרת. מדי כמה שנים פאזה אחרת. השעות קבועות, האתגרים ברורים, העתיד ידוע. פיתולים לא חדים בעלילה של תסריט בנאלי שסופו צפוי וידוע מראש.

ועכשיו נגה כאילו פסעה מתוך המסך אל העולם האמיתי. התיכון נגמר, ואין לי מושג מה יהיה מכאן והלאה. יש תאריך גיוס רחוק ולא לגמרי ברור, כי עוד לא ידוע איפה היא תשרת. איפה באמת? ואחר כך? החיים שלה נפרשים כמו אופק רחוק, בלתי נתפס, משל הייתי מגלה ארצות שעבר את הנקודה הממופה האחרונה. מכאן והלאה יש סיכוי לפגוש דרקונים.

אחרי הטקס של התיכון כולם נעמדו בשלל הרכבים להצטלם. המון ילדים, שקפאו בזיכרון שלי כשאספתי את נגה מהגן או בית הספר, חייכו למצלמה, גבוהים ממני, אנשים. כבר לא חלק מהפריים, כבר לא סטטיסטים בסצנה. הזמן, שהתגנב מאחורי גבי , הרשה לעצמו לצחוק לי בפרצוף. הרגשתי זקן, הרגשתי מופתע, הרגשתי מבוהל.

וגאה. לקראת סוף הטקס, כשאני מחפש תנוחה חדשה על הכיסא, הכריזו על הזוכים בתעודות הצטיינות, ונגה ביניהם. אולי זו ערובה לעתיד? אני רוצה ערובה. הבטחות. שיהיה בסדר, לא יותר. אני מרגיע את עצמי ומתנחם בכך שהילדים שלי מוצלחים ממני. אם אני שרדתי את כל זה, גם הם יתמודדו. כל זמן שהחיים לא יפתיעו יותר מדי.

בינתיים, עד הצבא, יש פסק זמן, הפוגה עד ששוב הכול יתחיל. ואת היום הראשון של כיתה א', כדי להירגע, כדי ליהנות מהמוכר והידוע. זה א'-ב'.

בהצלחה.

מה מסתתר בשיחות הווטסאפ של הגן

אני מנסה להבין אם אני נמנע מלהעביר את קבוצת הווטסאפ של הגן למיוט לצמיתות כי אני באמת חושש להחמיץ פריט מידע חיוני, כגון חולצות לבנות למחר, קופסאות שימורים לתרומה, תחמושת חיה לתרגול מתקפת טרור, או כי אני נהנה להתנשא ולהתעצבן על השיח ההזוי שם.

זה הכול, הנושאים והווליום והכמות. חטיפים בימי שישי, כן או לא? דיון סוער בן 40 הודעות. מביאים מחר סופגניות לגן? התפלפלות של 37 הודעות עם תת-הסתעפויות. תוכנית אמנותית לקייטנה?  יותר מדי טלוויזיה? יום שלם של לכאן ולכאן ולפה ולשם.

הדיונים בקבוצה מתנהלים ללא הרף, ללא משוא פנים וללא הומור. אני לא מבין מאיפה יש להורים את הזמן והסבלנות, ויותר מזה אני לא מבין את הצורך. אני זוכר את עצמי הילד מקשיב לשיחות של מבוגרים על ביטוח ומכוניות ובתים, ונשבע לעצמי שהשיחות שלי עם חברים יהיו על נושאים מעניינים באמת. ספרים וסרטים ומוזיקה למשל. שלושים ומשהו שנים אחר כך אני עומד בזה באופן סביר. והמבחן העיקרי הוא מידת ההשקעה והזמן שאני מבזבז על נושאים משמימים. אם כבר חייבים לדבר על משכנתה, בוא נעשה את זה קצר, טוב?

ילדים זה נושא שיחה חשוב ומרתק. חולצות לבנות וחטיפים פחות. אם הבת שלי תאכל חטיפים בשישי בבוקר הגורל שלה לא ישתנה. לא זה מה שיגרום לה להיות בריאה או כריזמטית, נבונה או גבוהה, מנהיגת העולם החופשי או היפסטרית דלפונה. ויותר מזה, אין דיונים על מה מספרים לילדים בגן על אלוהים, החבר הדמיוני שבשמים, או איך מתווכים את רצח רבין הי"ד. יותר מעניין אותי ההסבר של הבת שלי על כך שאין אנשים רעים בעולם, חוץ מהמצרים, מאשר עוד שקית במבה בשישי או סופגנייה אקסטרה בקייטנת חנוכה.

רוב הדיונים האלה חסרי משמעות. הם בריחה ללוגיסטיקה של כללים וחוקים במקום דיונים במהות, גם כשהם נוגעים בנושאים חשובים כמו האם להזמין את כל ילדי הגן למסיבת יומולדת או רק קומץ חברים מיוחסים, הדיון עובר מהר מאוד לאיך ומה עושים, תוך ירידה לפרטי פרטים, במקום לדבר על העיקרון. לא רק שזה מעייף אותי, זה מעציב אותי. אני מרגיש שאנשים בצד השני כותבים על גלוטן וסוכר במקום על מה ששורף להם את הבטן. הם נכנעים לחיים עצמם, הם מבזבזים זמן קיום יקר על שטויות כי הם בורחים מהמהות.

יש לי חלום, ובו הווטסאפ של הגן מוצף בסיפורים שוברי לב על חרדות הוריות, שיברונות לב קטנים של הילדים, ספקות לגבי העתיד. קבוצת תמיכה נועזת שבה הכול מדובר, בלי טאבו וביקורת, הכול מתקבל ומותר ומעובד ומתגבש לקתרזיס מזכך. שהילדים יאכלו מה שבא להם ולא נורא אם הגננת מאחרת, כי כיף להם ביחד, הם עוד לא מבינים כלום. הניחו לחטיפים ובואו נתחיל לדבר באמת.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: