Tag Archive | גנץ

חיילות יוצאות מהבועה

החברה של נגה מהבסיס גרה בהתנחלות. היא מוטרדת מהבחירות הקרובות כי אין לה מושג למי להצביע: היא לא תצביע לביבי כי הוא מושחת, לגנץ כי יאיר לפיד, לבית  היהודי כי כהניסטים. אם לנסח זאת אחרת היא אותו זן נדיר שאני לא פוגש ביומיום או בכלל – ימנית אינטליגנטית בעלת מצפון. האמת שאפשר לעצור בימנית. כמה ימנים אני מכיר?

אנחנו נפגשים עם עוד כמה מהחברות לשירות של נגה שנשארו גם הן שבת. חלקן מסרבות בנימוס לאוכל שהבאתי כי הוא לא כשר. הן מגיעות מכל מיני מקומות בארץ, רובן ככולן מחוץ לבועת תל אביב. יש משהו נעים ונוח בלגדול בבועה. מתישהו בתיכון נגה אמרה לי שהיא לא מבינה, הרי כבר אין אפליה נגד נשים ומזרחים. בבית הספר של בת השבע יש ילדה שמעדיפה שיפנו אליה בלשון זכר, ואף אחד מהילדים לא עושה מזה עניין. כמה נאור, נעים ונוח בין הירקון לאיילון.

והומוגני מדי. צה"ל, מבלי דעת וכוונה, מטלטל את ההומוגניות הזו, את התפיסה החד מימדית. ואולם, לא תמיד: אני שירתתי ביחידה קטנה ומתנשאת שכמעט ולא פרצה את גבולותיי. בטירונות פגשתי את העולם האמיתי, אבל זה היה לתקופה קצרה וביחידה עצמה שירתתי בחברת חיילים שדמו לי הרבה יותר מדי. למעט מתנחל אינטליגנטי ומפחיד ("נוער כהנא לא כל כך קיצוני כמו שעושים ממנו") שהופיע ונעלם, כל שאר חבריי לשירות הגיעו מיישובים שהיו שיבוט של רעננה של ילדותי. שמאלנים מהשבט הלבן.

בדיעבד זו החמצה. אני עובד יחד עם לא מעט אנשים שהיגרו לארץ בצעירותם ומתייחסים לשירותם הצבאי כטרנספורמטיבי, חוויה מעצבת שהכניסה אותם בשערי הישראליות. עבור מי שנולד פה החוויה דומה למה שנגה עוברת. היכרות עם האחר, עם אנשים שגדלו חצי שעה נסיעה ממנה ושנות אור תרבותיות. זה מעניין, פוקח עיניים, מטלטל ומגבש. ולפעמים גם משעשע – ביקור בעיר אחרת שגרם לנגה לסמס לי "ברוך שעשני תל אביבית".

אני לא פגשתי אנשים כאלה. פגשתי אנשים שהכירו לי מוזיקה חדשה וספרים חדשים, אבל מתוך עולם ישן ומוכר. האופקים שלי, למעט אלה התרבותיים, נותרו ברוחבם המקורי,  אלה של נגה נמתחים למימדים חדשים. ואני שמח נורא. וגם מקווה שהחברה מההתנחלות תבחר נכון.

מי יציל את בסטיונר הזיתים מבני גנץ

"אז מי יציל אותנו, בני גנץ? למה, כי הוא יותר חתיך מבעלך?" הבעל עומד לידי מול דוכן הזיתים וצוחק. אשתו לא ממש מחייכת, המבט שלה מרוכז במוכר הזיתים שפורש את משנתו הפוליטית. "מה, כי הוא מטר תשעים וחמש?" לא הייתי מתערב בדיון פוליטי בשוק גם עם אקדח מוצמד לרקה, אבל נפלט לי "מטר תשעים ואחת." מוכר הזיתים צוחק. "יאללה עוד ארבעה סנטימטר עלי. אני בכלל גמד, לא אכפת לי".

זה הדוכן הקבוע שלי בשוק ביום שישי. המוכר שרירי ומקועקע, נחמד ואדיב, נראה כמו מישהו שלא כדאי לעצבן. הגעתי שתי דקות קודם לכן, וחיכיתי שהאיש שלפני בתור יסיים. אבל אז הגיעה אשתו, כל כולה צפון תל אביב, גג מרכז. המוכר שמח לקראתה, "כבר חשבתי שפחדת לצאת בגלל האזעקה אתמול." מכאן ועד ביבי הדרך קצרה.

"ומי יש לו ברשימה שלו, גנץ. אשכנזי הזה רמטכ"ל ערס עם דיבור של עבריין. אם ביבי היה מדבר ככה כבר הייתם חותכים לו את הביצים בכיכר העיר". האישה מתאמצת לשמור על קור רוח וסרקזם במידה. "ברור, רק ביבי, הוא ושרה. שני מושחתים." המוכר זורם עם הדמות החדשה בעלילה. "בדיוק, ביבי ושרה. רק הם שומרים עלינו." האישה מאבדת את זה. "נו, אתה לא באמת מתכוון להצביע לו. הרי יש לך שכל, יש לך שכל," החזרה הזו פעמיים, בקול מעט נואש, נשמעת כמו פנייה לילד בטנטרום. המוכר צוהל: "רק ביבי!" היא רוצה לענות לו אבל בעלה מפטיר בשקט "בואי, יש תור."

תורי הגיע. אני נערך להזמין במינימום זמן ופוליטיקה. אף אחד לא מצליח לשכנע אף אחד בדיון פוליטי, בטח לא בשישי בבוקר בשוק. הרי הכול ברור וידוע מראש  – הדמויות, העלילה, הסיום. המוכר פונה אלי, ואני מתכונן וחושב על התשובה הכי ערפילית ומתחמקת, הכי רחוק מ"אני מצביע למרצ, Peace Man."

אבל לעלילה כיוונים משלה. "איך אני נהנה לעצבן אותה. אני בכלל הצבעתי תמיד עלה ירוק, מה אכפת לי מהליכוד. מה בשבילך?" "תן לי קופסה של מעורב." המוכר תופס קופסת פלסטיק ושולה זיתים מכל הצבעים והסוגים מאחד המיכלים. "זה גם מה שאני לוקח לעצמי הביתה, ככה אני יכול לנסות ולטעום מכל דבר". אני משלם ואורז את הזיתים וההתנשאות האשכנזית שלי בתיק וממשיך לבסטה הבאה.

%d בלוגרים אהבו את זה: