ארכיון תגים | גרושים

הטובים שבזמנים, הרעים שבזמנים

ובכל שנה מגיעים החגים ומשקשקים את עולמי.

אני צריך שגרה. אני חושב שכל גרוש וגרושה צריכים שגרה. דבק השפיות שמחזיק את המאזן העדין הזה שהוא ימי ילדים וימי-בלי-ילדים. וגעגועים. ושאלות לא פתורות. הרכבת נוסעת על המסילה ועוצרת בתחנות הקבועות. ולא צריך לחשוב. אין זמן לחשוב.

ואז מגיעים חגי ישראל והמסילה מתפרקת, אדנים עפים לכל עבר, ואת התחנות צריך פתאום לחשב ולייצר. לשלוף מנבכי הזיכרון אצל מי היו הילדים בכל ערב חג בשנה הקודמת, אבל גם זה לא מספיק. כי עוד שלל משתנים כמו איזה קרוב משפחה נוחת מחו"ל, או מי רוצה לנסוע לחופשה בצפון, וההורים של מי מבריזים בכלל מהחג, ואיך כל זה מתיישב עם סידורי הימים הרגילים.


ואלגוריתם קביעת ארוחות וימי החג הוא רק ההתחלה. מה שהחגים מספקים בשפע הוא אחד מן הדברים המסוכנים ביותר לאדם הגרוש – זמן פנוי בכלל וזמן למחשבה בפרט. המסגרת העדינה של חלונות הזמן עם הילדים נסדקת, ופתאום יש למשל בקרים שלמים ביחד, מה שמעלה שאלות אצלי וגם אצל הילדים. על איך בדיוק הגענו עד הלום, מה זו חלוקת הימים הזאת ולמה, ומה היה אילו. הרבה מה היה אילו. "אם הייתם גרים יחד לא הייתי צריכה להתגעגע" לא ייצא לי מהראש.

ומנגד, הבקרים האלה וסופי השבוע הארוכים מספקים עוד זמן ביחד, מהסוג שאני כל הזמן מרגיש שחסר לי. אותו זמן יחד שמייצר תהיות ושאלות מעניק גם המון חום ואהבה. מתוך כל הכאוס הזה יוצאים גם לא מעט חיבוקים ושיחות נפש, ולא רק על המצב הקיומי המסוים שלנו. ופה ושם יש רגעים של שקט והרמוניה. בערב ראש השנה הלכתי לארוחת חג אצל האמא של הגדולים, והיה מעולה וטעים. רגע שבו, איכשהו, הכול התחבר, גם אם לערב אחד.

אני שומע מספיק קיטורים מחברים, נשואים ורווקים, על ארוחות משפחתיות רבות נפגעים, ועל טיסות הימלטות לחו"ל שנייה לפני שכל הקדושה הזו מתחילה. לגרושים אין מונופול על מועקת חגים, אני לא טוען למסכנות מיוחדת במגזר, רק מקטר קצת. ומאחל לכולם שיגיע הסתיו ביחד עם נובמבר, ויביא בשורות טובות וגאולה ושגרה סדורה. ונאמר אמן.

על מנהגי החיזור של גרושים-גרושות

"היי", כתבה לי הגרושה באתר ההכרויות, "איך אתה מתכונן לליל הסדר״? סיפרתי על זה לידידה, עמיתה לעדת ה״גרושים-גרושות״. היא הציעה לשלוח בחזרה הצעה לבוא אלי לבער חמץ כאילו אין מחר. סגרתי את החשבון באתר כדי לנוח קצת מכל זה. הכרויות זה עיסוק מעייף.

חברי הגייז משתפים אותי מדי פעם במנהגי החיזור בקהילה, אם אפשר לקרוא לזה חיזור: לפחות לפי הסיפורים שלהם בנקודה שבה סטרייטים ליברלים עסוקים במבטים רוויי משמעות ונגיעות אקראיות, אצלם כבר קבעו מי למטה, מי למעלה ובאיזה ציוד משתמשים. אלא שלא מדובר בפערים שקיימים רק בין סטרייטים לגייז. גרושים-גרושות, כך הבנתי באיחור אופייני, הם ז'אנר בפני עצמו, בעל מאפיינים ייחודיים. אם בקהילה מדובר בעיקר בתיאומי מיקום-תגיע-תתפשט, בקרב הגרושים-גרושות העניין קצת מורכב יותר מחד, ושונה מאוד מפלג ה״סטרייטים הרווקים״ מאידך. או אם לדייק – מפלגת ״נטולי ילדים״. כי זה למעשה העניין.

ילדים זה שמחה, אך גם אילוץ לוגיסטי מורכב. גרושים, גרושות וחד הוריים מכירים זה את זו באותם מקומות שבהם כולם נפגשים. כלומר בעיקר באינטרנט ובשלל אפליקציות, ופה ושם גם בברים, באמצעות חברים או בעבודה. מכאן הדרכים מתפצלות ומסתעפות. אם וכאשר כבר מצאתי מישהי שמוצאת חן בעיני, הצעד המתבקש הבא הוא להיפגש. לצאת לשתות, למשל. וכאן מגיעה השאלה הרומנטית הקבועה: מה הימים הפנויים שלך? למעט יוצאי דופן כאלה ואחרים מדובר בנוסחה קבועה: הילדים אצל האב בשני ורביעי/חמישי, וכל סופשבוע שני. אצל האמהות זה, מן הסתם, הפוך. המשמעות היא שלדייט הפוטנציאלי ולי יש במקרה הטוב יום פנוי משותף אחד בשבוע. במקרה הרע אין אף יום כזה, וסופי השבוע שלנו הפוכים. זה תורם לכלכלתן של תלמידות תיכון, אבל מסבך את החיים.

כך שלרוב אחרי פלרטוט וירטואלי קצר ומוצלח אני מגלה שהדייט יתרחש בעוד ארבעה עד שבעה ימי עסקים. או-אז המשימה היא לשמר את התקשורת כך שלא תעלו זה לזו על העצבים, אך גם לא תתפוגגו ותיעלמו מחוסר עניין לציבור. כמעט אף פעם אין מקום לספונטניות נוסח ״הייתי במקרה בסביבה״ ו״מה את עושה מחר״. שמעתי גם על מקרים של שבועות בין ההחלטה להיפגש למפגש בלייב. בקיצור, עד הפגישה עצמה, אני והצד השני כבר יודעים לא מעט זה על זו.

על הילדים, למשל. נושא שיחה בסיסי. עוד לפני ששזפת עיניך בעלמה: כמה יש, באיזה גיל, והאם יש שאיפה לעוד. בפגישה עצמה אחד הנושאים הטעונים הוא הגירושים. למה, מתי, איך. אני מוצא את עצמי בחברת אדם זר, כששנינו חולקים סודות אפלים, תובנות ושאיפות לעתיד אחרי שלחצנו יד בפעם הראשונה לפני שעה.

וזה חשוב, עניין השאיפות לעתיד. אם לשפוט מהניסיון שלי ומסיפורים ששמעתי, חלק גדול מבני העדה לא מחפשים פרק ב'. או ג'. או בכלל. לפחות לא כרגע, אנחנו אומרים. אם גייז חושבים במקרה הטוב על סוף הלילה, ורווקים חושבים פה ושם על עד סוף החיים, אני ושכמותי חושבים יותר בסגנון של שבוע-שבועיים קדימה ואחר כך נראה. בטח לא מגורים וצאצאים משותפים. אני מכליל. מישהי כתבה לי כבר שהיא מעוניינת להקים שוב בית יהודי חם, ויש אנשים שעושים עוד ילדים עמוק לתוך שנות הארבעים שלהם. דברים יכולים להתפתח ולצמוח למערכת יחסים רצינית, השם ישמור ויציל. אבל מצב התודעה הוא אחר. כל זה מייצר מפגשים טעונים ומלאים והמון תקשורת בהפסקות ביניהם. זה מייצר גילוי לב יוצא דופן, חשיפת רגשות ופחדים ומטענים ממערכות היחסים הקודמות. זה מזמין חיטוט בעבר של הצד השני.

וזה משפיע גם על הסקס. אפשר להיפגש רק פעם פעמיים בשבוע, עם עין על השעון כי לבייביסיטר יש בית ספר מחר, ולמי יש סבלנות לחכות לדייט שלישי בעוד שבועיים. אבל זה הרבה מעבר לאילוצי זמנים. שני הצדדים כבר עברו לא מעט, למדו ובדקו וניסו, וכרגע מעוניינים בעיקר בלהנות. ביישנות ועכבות נותרו מאחור אי שם בפרק הקודם. אז למה לא לשים ברקע fאנק אנד גט איט און?

%d בלוגרים אהבו את זה: