ארכיון תגים | גרין דיי

סוכני תרבות שלי מהבית

לא היתה לי בעיה להפסיד בכוונה, להיות גמיש במכסת הממתקים ובאופן כללי לזרום כפלג ביום אביב,  עד שזה הגיע למוזיקה. כשנסענו לאנשהו הילדים נחגרו מאחור ואני שלטתי בפסקול ביד רמה, למעט חריגות קלות ומעטות של נכסי צאן ברזל כמו הכבש (מברזל!) השישה עשר. 

נושא החינוך למוזיקה חשוב לי עד מאוד. להורים שלי לא היה מושג למה אני מאזין, והתגובות נעו בין "תחליש את הרעש הזה" ל"שמעתי שהיא זמרת לא רעה" על אלבום של "Thin Lizzy" שקניתי באוזן השלישית. אני שאפתי  שילדי ירכשו טעם מוזיקלי משובח. וחלמתי על היום שבו מי מהם ישאל אותי אם אני מכיר להקה כלשהי ואני אשלוף את הדיסק שלהם מהמדף בנונשלנטיות אגבית. 

החלום המוגבל טכנולוגית שלי לא התגשם, אבל המטרה הושגה. זה התחיל בגאווה הורית על החיבה של נגה לפליטווד מק וההתלהבות של תומר מהארקטיק מאנקיז, ואז קיבל תפנית לא צפויה. בהתחלה הם גילו לי שירים שלא הכרתי של להקות שאני אוהב, אחר כך התחלתי לגלות דרכם דברים חדשים לגמרי. אם פעם סוכני התרבות הראשיים שלי היו הרדיו וחברים, היום הצטרפו לספוטיפיי וכמה חברים יודעי חן גם צאצאי והחבר של נגה. 

יש עונג מיוחד בהאזנה לשיר שהילד שלי השמיע לי לראשונה. קראתי פעם שאנשים נתקעים על המוזיקה שהכירו בגיל ההתבגרות בזכות הסערה הרגשית של התקופה, שירים שלנצח יזכירו חוויות חדשות, אהבות וגילויים. חשבתי שאי אפשר לשחזר את זה, אבל היום יש יותר ויותר שירים שמעוררים אצלי נוסטלגיה מפאזת האבהות שלי. 

הפעם הראשונה היתה במכונית. אני לא זוכר לאן נסענו, אבל תומר השתלט על הפלייליסט ופתאום שמעתי את הגיטרה המאוד מוכרת הזו. שאלתי מה זה וגיליתי רצועה לא מוכרת של הרד הוט צ'ילי פפרס. זה היה מוזר וחדש, תומר מגלה לי שיר ולא להפך. בכל פעם שהוא מתנגן הוא לוחץ לי על אותו כפתור רגש מאוד מסוים.

לנגה היה שלב של חיבה על גבול ההערצה לגרין דיי. הצעתי לה לקנות פוסטר ענק שלהם לחדר, והיא סירבה בטענה שהיא לא מוכנה שיחשבו שרק זה מגדיר אותה. היא טחנה את "אמריקן אידיוט", ואז התקדמה לעוד שלבים ברפרטואר שלהם שאני מעולם לא טרחתי לבדוק, והשמיעה לי את הדבר החמוד הזה. כמה שנים אחרי ראינו אותם במדריד בהופעה.

גם להופעה של הארקטיק מאנקיז הגעתי בזכות הצאצאים. תומר היה אז בשיא ההתלהבות מהם, וכיוונו את ההגעה לפסטיבל סיגט לפי מועד ההופעה של הקופים, מתעלמים מההופעה של אחד, קנדריק למאר. היום תומר לגמרי בעניין של ראפ, מבכה את ההחלטה ושולח אותי לשמוע טראביס סקוט. אבל אז, במסגרת ההכנות להופעה, הוא הכיר לי את השיר הנוגה והמקסים הזה שלא שמתי לב אליו מעולם.

אני לא זוכר בדיוק איך ומתי נגה נפלה חזק למיוזיקלס, אבל זה בטח קשור לגרין דיי שאמריקן אידיוט שלהם הגיע לבמות ברודוויי. כשטסתי עם תומר לניו יורק היא ספק התחננה ספק איימה והלכנו למיוזיקל המסוים הזה, הדסטאון, בעיקר בזכות השמעה חוזרת של שיר אחד, שהפך אקטואלי במפתיע בתקופת טראמפ.

את זה גיליתי בפלייליסט נסיעה שהכינו נגה והחבר החמוד שלה. מדובר במבחר שירים אקלקטי, שכולל את נגה ארז, בון ג'ובי וג'ון דנבר (כמעט גן עדן/מערב וירג'יניההההה), אבל גם מוזיקה ישראלית שלא היה לי מושג על קיומה, כולל הדבר הזה עם השורה המצוינת "אוצר מילים נמוך אבל עם יופי של חיוך". קדימה ילדים, תביאו עוד.

רוקנ׳רול במדריד 2: הפחד מהופעות חיות ואלים שלא מאכזבים

אני מפחד מהופעות חיות. לקח לי זמן להבין את זה. חשבתי שזה רק הדוחק ואי הנוחות שמלווה את האירוע, אבל לא: אני מפחד מניפוץ האשליה, מהאל שיכזיב. כשאני הולך להופעה של להקה שהשירים שלה התחברו לאנשים ותקופות משמעותיים בחיים שלי החרדה היא מבועה שתתפוצץ. הופעה חיה היא נקודת מפנה מכרעת במערכת יחסים עם האמן, ואני מסתכל עליכם MGMT, שבמחי הופעה איומה אחת הפכתם אלבום שאהבתי לבלתי ניתן להאזנה.

מה יקרה אם הביצועים בלייב יהיו חיוורים וחלושים? מה אם הסולן יתגלה כדביל שצועק "שלואום תלביב" כל שני שירים? כל האזנה בעתיד לשיר שאהבתי תזוהם בידע הרעיל על איך הם באמת. אלילי רוק שהופכים לבני תמותה זה לא סקסי.

מצויד בתובנה המבעיתה הזו טסתי עם נגה ותומר לפסטיבל רוק במדריד. שתי ההופעות המרכזיות שעניינו אותנו היו של ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". הציפיות הגדולות שלי היו מהראשונים – אני אוהב את השירים שלהם יותר, ובניגוד ל"גרין דיי", שהאלבום האחרון שלהם משעמם, ה"פו פייטרס" עדיין בכושר. שתי הלהקות הן חלק מפס קול משותף שלי ושל הילדים. אני התחלתי, ונגה ותומר החזירו עם שירים ואלבומים שלא הכרתי.

אבל מעולם לא ראיתי אותם מופיעים. לא היה לי מושג למה לצפות, ובנוסף דאגתי לילדים. עוד סיבה לחשש מהופעות חיות המוניות היא המפלצת שמתחת לפני השטח. המון אדם מתודלק באדרנלין, סמים ואלכוהול, שנענה ליד מכוונת של מנהיג כריזמטי מהבמה. זו אנרגיה סוחפת ומגניבה עם טעם לוואי של אלימות אפשרית בכל רגע. כשהסתכלתי מסביב וראיתי את כל הראשים מורמים והשפתיים נעות בדבקות זה הזכיר לי תפילה, וקנאים דתיים ופשיסטים, והיי, זו ספרד, למה לא אינקוויזיציה אם אני כבר כאן.

לקח לי כמעט חצי מההופעה הראשונה להתגבר על כל זה. מעוך בין ספרדים אלמונים שהיו צמודים אלי יותר מבנות זוג מסוימות בדקתי כל הזמן אם נגה ותומר בסדר, עד שהבנתי שהדוחק והדחיפות מטרידים אותי הרבה יותר מאשר אותם, ואפשרתי לעצמי להיסחף.

שבוע אחרי הפסטיבל אני שומע את שתי הלהקות בריפיט. זה לא מובן מאליו. היו לי לא מעט ספקות ומחשבות תוך כדי ואחרי ההופעות, אבל השורה התחתונה ברורה. לשם שינוי האלים לא הכזיבו, גם אם כל אחד מהם בצורה שונה לגמרי. ה"פו פייטרס" הם too cool for school, בלי מילה בספרדית, בלי פירוטכניקה, בלי הדרן, כי הם מנגנים עד הסוף וזהו. "גרין דיי" עלו לשני הדרנים, השתמשו בזיקוקים ולהבות שזינקו לשמים ברקע, העלו לבמה אנשים מהקהל לשיר ולנגן ומדי פעם צווחו "ויווה אספניה". אין לי תלונות. אהבתי את זאת וגם את זאת.

רגעים מופלאים בספרד:

שירים שלא חשבתי שיהיו: לפני ההופעות חיפשנו באינטרנט את הסט-ליסטס, רשימות השירים מהופעות קודמות בסיבוב הנוכחי. "גרין דיי" ניגנו את אותה רשימה בדיוק. ה"פו פייטרס" הוסיפו עוד המון, כולל שניים שרציתי נורא וכבר השלמתי עם היעדרם. בשיר הזה קפצתי כמו אידיוט:

שיר שלא הכרתי: בדרך כלל אלה שירים שמאפשרים מנוחה לרגליים דואבות והצצה בסלולרי. קשה להתחבר למשהו חדש בהופעה חיה. אבל ב-Wheels של ה"פו פייטרס" קרה משהו, השיר תפס אותי ומשך, ובפזמון, כשכל הקהל שר באופן ספונטני לגמרי קול ב', נשביתי לגמרי.

שירים שעושים מחנק בגרון: שניים-שלושה כאלה, שקשורים לתקופות ואנשים מסוימים מאוד.

הילדים שלי: שהתעקשו להידחף קדימה כל אחד בהופעה שחשובה לו, ששרו וקפצו ונראו מאושרים. הרגשתי מחובר אליהם דרך המוזיקה והמקום באופן שיהיה קשה לשחזר. ונגה הייתה אומרת: "מה הבעיה? בוא נטוס שוב." יש מצב.

רוקנרול במדריד ומה הילדים שלי חייבים לי

הפיצוץ הגיע ביום האחרון לטיול, או כמו שהיטיבה נגה להגדיר: "למה דווקא היום?!?" כמו בכל מערכת יחסים הטריגר לא משנה והעיתוי גרוע. בקיצור, אחרי מספיק פרצופים עקומים מצד צמד מתבגרים שהוטסו למדריד לפסטיבל רוק – התפוצצתי. רבנו וצעקנו והשלמנו. אבל זה היה על הסף של להרוס את הכול.

למחרת ישבנו במטוס אלעל שנתקע בהמתנה לשער בנתב"ג. במושב שמאחורינו ישבו שני חברים, בערך בגילי, שחזרו גם הם מהפסטיבל בעל השם התמוה "Mad Cool Festival". התפתחה שיחה. הם שאלו את תומר מה אהב ומה לא, ואחד מהם הסביר לו שהוא צריך לנשק את כפות הרגליים שלי בשנה הקרובה לאות תודה על היותי אב מסור ומופלא שלוקח את הילדים שלו לאירוע כזה.

תומר לא צריך. היה לי נוח ונעים לשמוע את המשפט הזה, אבל הוא צלצל מזויף. את הנסיעה הזו תכננתי לפני יותר מחצי שנה. ביוזמתי. אחרי שנים של חינוך מוזיקלי מוצלח רציתי לקצור את הפירות וליהנות מכמה הופעות מגניבות ומטיול בחו"ל בחברת שניים מתוך שלושת האנשים האהובים עלי בעולם. אני החלטתי, אני הנהגתי, אני ניווטתי. בין היתר גם כי כמה כיף להיות אבא מגניב שלוקח את הילדים לראות את ה"פו פייטרס" ו"גרין דיי". ההורים שלי לא הבינו מה זה הרעש שאני שומע בחדר. אני החלטתי שאצלי זה יהיה אחרת.

הילדים שלי גדלים בעולם שונה מהותית מזה שבו אני גדלתי. האפשרויות בו מגוונות יותר, והקרבה התרבותית בינינו גדולה פי כמה ממה שהייתה בדורות קודמים. טיסה לחו"ל היא לא חלום רחוק ויקר, לפחות לא בסביבה שבה הם חיים. כל זה נתון, לא הישג פרטי שלי. אני עדיין חושב שמגניב מצידי לטוס איתם לפסטיבל במדריד שבו מופיעות להקות שהם אוהבים. אבל הם לא צריכים להיות אסירי תודה מכאן עד לירח ובחזרה. אני כן יכול לצפות מהם לשיתוף פעולה ויחס חיובי, לשקלל לתוך המשוואה את הגיל שבו הם נמצאים ולהחליט מה אני מוכן לספוג ומה לא.

הם יכלו מן הסתם להשקיע קצת יותר באותו יום בתור שותפים לטיול, אבל זה לא שהם שותפים שווי זכויות. אחת הבעיות המרכזיות בתפקיד המבוגר האחראי היא שהוא פרמננטי, בלי אפשרות לקידום או פיטורים. במילים אחרות: עשית ילדים? לקחת אותם לחו"ל כדי לשוטט במדריד ולקפוץ מול במה בין מלא ספרדים? תתמודד. כי הריב הגדול נולד לא רק מההתנהגות של הצמד, אלא מהלחץ שלי לספק להם כיף במקסימום בכל רגע נתון, חוויה בלתי נשכחת עם אבא. וזה לא התיק שלהם. מותר להם פה ושם להחמיץ פנים.

נרגעתי, חיבקתי, השלמנו, הלכנו לראות הופעות. והם היו מקסימים ומתוקים וקפצו ורקדו. נגה בחרה לי בגדים, תומר התלהב מהבניינים עם השיק האירופאי והמאפים עם הטעם של עוד. היה רוקנ'רול.

וכמה מילים על הפסטיבל:

  • "גרין דיי" מנצחים בנקודות ספורות בתחרות ההופעה הכי טובה. ל"פו פייטרס" יש שירים מוצלחים הרבה יותר, אבל דייב גרוהל לועס מסטיק, מסביר שלא בכבוד שלהם לעשות הדרן – הם פשוט מנגנים עד הסוף – ובאופן כללי נראה כמו טווס חביב אך מרוצה מעצמו. בילי ג'ו ארמסטרונג והחברים שלו, לעומת זאת, חמודים להפליא ורק רוצים שתאהבו אותם. ועולים לשני הדרנים.
  • הכול היה מאורגן להפליא עד לרגע לפני ההופעה של "גרין דיי". אקרובט שנפל ממנוף ומת. לא הבנו מה קרה בזמן אמת. הנפילה נראתה בהתחלה חלק מההופעה. רק למחרת קראנו שהוא לא שרד. תאונה אידיוטית שלא הייתה סיבה שתתרחש. זה פסטיבל רוק. תמכרו בירה ותעשו מוזיקה. זה מספיק.
  • חצי מהספרדים בקהל נראו כמו לוחמי שוורים, עם חלוקה לערס-מטאדור והיפסטר-מטאדור. והם נדחפים כמו ישראלים.

%d בלוגרים אהבו את זה: