ארכיון תגים | ג׳ימבו ג׳יי

אף אחד לא יגיד לו

חמש דקות אחרי שטדי נגוסה עלה על הבמה של הבארבי חשבתי על הביטוי ״ניכרים דברי אמת״, שבגדול אומר שכשפוגשים אמת מזהים אותה, בלי צורך בהוכחות. יש הופעות גרועות, יש הופעות של בעלי מלאכה מוצלחים, ויש אנשים שנולדו עם כריזמה ונוכחות בימתית. נגוסה נולד עם זה. הרגשתי את זה בבית החזה, מתפשט אל כל הגוף, העונג שהופעה חיה מעולה מייצרת.

ואז הקשבתי למילים. שמעתי את האלבום לא מעט בבית, אבל בהופעה המוזיקה קיבלה תוקף אחר, בין היתר בזכות הקהל. בדרך כלל הקהל בהופעות שאני מגיע אליהן מייצג את מרכז תל אביב הליברלית והנאורה – שלל גוונים של אשכנזים מצביעי מרצ ועבודה. ופתאום הבארבי מלא באתיופים. וכשהקשבתי לנגוסה הבנתי למה, ומה מפריע לי בדרך כלל בראפ ישראלי. 

ראפרים ישראלים, טובים ככל שיהיו, נשמעים כמו חיקוי של הדבר האמיתי. מה למוזיקת מחאה של מיעוט שזועם על אפליה, עוני ואלימות בגלל צבע העור שלו ולילדים מיבנה ופתח תקווה. ולא שלילדים ישראלים אין צרות. אבל יש הבדל בין כאב אישי, גדול ככל שיהיה, לבין נחיתות חברתית. כמו ששרו "איפה הילד": "לחלקם יש צרות, חלקם ערבים". רביד פלוטניק וג'ימבו ג'יי עברו לא מעט בחיים, אני בטוח. אבל נקודת הפתיחה שלהם היתה של בעלי בית. גבר אשכנזי ויהודי בישראל מתחיל את המירוץ כמה צעדים לפני כל השאר, וצועד דרך דלתות פתוחות לרווחה שנסגרות מול פרצופם של מזרחים, נשים, ערבים. 

ואתיופים. כששב"ק ס' אומרים ש"לא חדש לי אזיקים" ב"יהיה פיצוץ במסיבה" זה נשמע מצחיק – אולי רפרור לשוטרים שבאו לבקש להנמיך את הרעש. כשטדי נגוסה מדבר על אזיקים זה סיפור אחר לגמרי. מישהו כתב פעם שכשזמרי הבלוז השחורים שרו "I'm a man" הם ניסו לומר שגם הם בני אדם שראויים ליחס שווה. כשמיק ג'אגר ושאר הרוקרים הבריטים שהושפעו מהם שרו את אותה שורה, הם ניסו להגיד שעומד להם, שהם גבר-גבר אלפא. ב-"8 מייל" אמינם מנצח בקרב ראפ כשהוא חורז לקהל שהיריב שלו מגיע מבית עשיר ונוח.

ולכן כשנגוסה צועק "אפ'חד לא יגיד לי, מי אני מה אני" יש לזה משמעות אחרת, קשה, אמיתית. הוא מישהו שלא משנה איך ואיפה גדל, צבע העור שלו יזכה אותו במבט נוסף חשדני משוטרים, בהערכת חסר של מעסיקים פוטנציאלים, בדלתות סגורות במועדונים ומה לא. כל זה לא היה עוזר אם נגוסה לא היה מוכשר. לא מספיק להיות זועם כדי להיות אמן. נגוסה הוא חיית במה, כותב מצוין, מבצע מעולה. 

ויש לו, בניגוד לעמיתיו המקומיים לז'אנר, את כוחה של האותנטיות מאחורי שורות החרוזים שלו. היחידים שיכולים להתחרות בו הם תאמר נאפר וראפרים ערבים אחרים. רק הם יכולים לקחת את הראפ הישראלי ולהפוך אותו ממה שנשמע כמו שעשוע יומרני של ילדי פרברים מתלהבים לאמנות שהמקור שלה הוא הרחוב כמו שתופס אותו המיעוט, ולא המעמד השליט. לא מקום לראות ולהיראות בו, אלא זירת קרב פוטנציאלית. ל-ו-ד זה בדם שלו. 

הצעת חברות

יצאתי השבוע לבירה עם חבר. זה נשמע טריוויאלי, עבורי זה לא. החברים הכי טובים שלי מהתיכון בחרו מסלול חיים שונה מאוד משלי, וחיים אי שם בפריפריה הארדקור, מז'אנר היישובים עם שער בכניסה ופה שם גם איזה שומר חמוש. ולא מדובר בחבורה, כן? שני אנשים בקושי. אם פעם קיוותי שנמשיך לצאת ביחד לנצח, באה המציאות והחליטה שלא.

אף פעם לא היו לי חבר׳ה. אני לא מבין איך זה עובד. נהגתי להיפגש עם קבוצות של ילדים בני גילי, קצת למשחקי כדורגל וכדורסל, הרבה למשחקי קופסה ודי.אנד.די של גיקים. אבל כל הקטע הזה של מבלים ביחד בסוף שבוע באופן קבוע בנוסח סדרות תיכון אמריקאיות, יוצאים כולם יחד, Hanging out – לא הסתייע. תמיד הרגשתי בנוח עם עוד בנאדם אחד, מקסימום שניים. מעבר לזה הלכתי לאיבוד. אני מכיר אנשים שיש להם חבורות (חבר'ה), פרלמנטים, המוני אדם שהם פוגשים בקביעות. יוצאים מהבית בלי לתאם אפילו וצועדים לבר בידיעה ברורה שיפגשו שם חברים. אני מסתכל מהצד ומקנא. מוזמן למסיבות יום הולדת עם עשרות משתתפים במועדונים מגניבים, ומזמין שבעה חברים לחגוג איתי על בירה. 

מוכן להציע להם חברות

איך מגדירים חבר? הקשבתי לפודקאסט שבו אלי חביב מארח את ג'ימבו ג'יי ודן איתו בשאלה הזו. הם קובעים שם שני מבחנים – מישהו שביקר אצלך בבית ואתה אצלו, ושאתה יכול לפנות אליו בבקשת סיוע כשאתה עובר דירה. עניין הביקורים ההדדיים מקבל הקלה בדמות מפגשים בתדירות סבירה בבר או בית קפה, וטוויסט מעניין נוסף: האם תדבר עם החברים שלך אם תהיה במצוקה? לא לוגיסטית, לא בקשת סיוע בסחיבת רהיטים, אלא עצב קיומי וצורך לדבר על רגשות.

חשבתי על החברים שאספתי בדרך. איך התרחש המעבר בין מכר, פרטנר לשיחה בהפסקה בבית הספר או בפינת הקפה בעבודה, לחבר – מישהו שחוצה גבול בלתי נראה אל תוך מרחב אישי שנמצא מעבר לחלון הראווה המסורג שאני מציג כלפי חוץ. חבר בתיכון שפגשתי דרך חיפוש בקופסת הקרטון של חוברות הקומיקס בחנות ספרים משומשים ברעננה. עמית לעבודה שלחש לי באמצע ישיבת בוקר ״תזכיר לי לומר לך משהו גזעני אחרי״ והבנתי שיש עם מי לדבר. עוד חבר קיבלתי בירושה מאקסית. הוא היה השותף שלה לדירה והיא הודיעה לי שאנחנו צריכים לצאת לבירה ביחד. הקשר איתה ניתק, הוא לגמרי בסביבה. ויש חבר שהמפגשים איתו בקפה הקבוע של שישי התקדמו לאט משלום שלום למפגשים בשאר ימות השבוע, אקסיות שהפכו לידידות ועוד. תמיד היה שם זיק של משהו, חיבור שהתעלה מעל לשיחות חולין, ובעיקר מעל הצורך לתרגם את עצמי, להתבטא באופן נאות לסביבה, והתגלות של אפשרות לשיח אמיתי, לא מנומס, לא מכובס, לא סטנדרטי.

הקשבתי לפודקאסט והלכתי לאיבוד. בין חברי המעטים יש כאלה שביקרו אצלי בבית אולי פעם אחת ושאני פוגש פיזית בערך פעם ברבעון, אבל יהיו הראשונים שאפנה אליהם בעת צרה – בין אם מדובר בלארוז בית או בדכדוך קיומי. יש אנשים שאני אוהב נורא ולא מתקשר איתם על בסיס קבוע, כאלה שיכולים להיעלם מחיי לימים, שבועות, חודשים ואז לחזור כאילו כלום. אין חוק ואין סדר, כאוס חברותי לא ברור. 

אני מניח שיכולתי לסיים במסקנה המשמחת שאני צודק, שקומץ חברים טובים עדיף מחבורה גדולה, שבסופו של דבר כל המבחנים האלה חסרי טעם, וחבר הוא מי שאתה מגדיר כחבר וזהו. אני חושד שזה לא נכון. שיש בי איזו מגושמות חברתית, שאינטראקציות שטבעיות לאחרים גוזלות ממני אנרגיה, שחבורות זה כיף אבל לא מהסוג שמתאים לי וחבל. ובכל זאת, אני שמח על מעט האנשים המצוינים שאספתי , ושיקשיבו בחפץ לב לצרות שלי על בירה ואולי גם יטו כתף ויעזרו לסחוב ארון בעת צורך. זה לא מעט.

%d בלוגרים אהבו את זה: