ארכיון תגים | ג׳.ר.ר מרטין

לבחור את הטבעת הנכונה

״הבעיה היא לא שהמלך רע. הבעיה היא שיש מלך״. זו בערך תמצית הביקורת של הסופר צ׳יינה מייוויל (איזה שם מגניב) על ״שר הטבעות״ בפרט וז׳אנר הפנטזיה בכלל. קצת קשה להתווכח איתו אבל מתחשק לי. את ״שר הטבעות״ קראתי לקראת סוף בית הספר היסודי, למרות התנגדות ההורים, שנראית היום נאיבית במיוחד. הוא הפך לתחנת תרבות מכוננת בחיי, וחזרתי אליו לא מעט פעמים. בימים ההם הייתי הילד המוזר שקורא קומיקס וספרים עם דרקונים, היום כולם ראו את הסרטים ושמעו על הסדרה של אמזון שעלתה מיליארד דולר. אף פעם לא הייתי חזק בעסקי עיתוי.

היום אני רואה במקביל שתי סדרות פנטזיה אפיות שעלו המון כסף. ״בית הדרקון״ ממשיכה את ״משחקי הכס״, ״טבעות הכוח״ צוללת אל העולם של טולקין, כשרק הזכות לעשות את זה עלתה לג׳ף בזוס 250 מיליון דולר. ההבדל ביניהן גרם לי לחשוב על מה משך אותי בספרים האלה, ומה מושך אותי בספרות בכלל. ולמה בעצם אני נהנה משתיהן?

טולקין היה קודם. הספרים שלו בריטים להפליא, נטולי מיניות וגסויות ועם ייצוג קטנטן לנשים ואפסי למיעוטים, ודמויות שרובן אציליות וטובות או מנייאקיות של ממש. זאת לא ביקורת – האיש היה תוצר של זמנו, והספרים שלו הושפעו מהשתתפותו במלחמת העולם הראשונה, ומהחדשות ששמע על השנייה בזמן כתיבת ״שר הטבעות״. סדרת ״שיר של אש וקרח״ של ג׳ורג׳ מרטין היא סיפור אחר לגמרי. הספר הראשון יצא ב-1996, וכשקראתי אותו חשבתי שמרטין החליט ללכת על אנטי-טולקין: פוליטיקה ותככים, סקס קינקי, ודמויות שחיות בשטח האפור של המוסר, כי כל מי שרע לגמרי או טוב מדי לא ישרוד. אין כמו תיאור גרפי של איבר מין גברי של ננס כדי להבהיר שאנחנו כבר לא בארץ התיכונה. 

שתי סדרות הטלוויזיה נאמנות למקור. ״טבעות הכוח״ הטולקינית יפה ואפית, אף אחד לא מתפשט או מתמזמז, בטח לא מקלל. הטובים טובים, הרעים ממש לא. בצד השני ״בית הדרקון״ מלאה בסקס – ממיסיונרית ועד אורגיה – פוליטיקה מטונפת לא פחות, ודמויות שנעות בגמישות מצד לצד של ספקטרום המוסר. אני מחכה בציפייה דרוכה לפרק חדש של כל אחת מהן.

אז מה אני אוהב יותר? את טולקין. מילת המפתח היא אוהב. אני יכול להעריך יותר את מרטין והמגמה שהוא מייצג. מייוויל, ג׳ו אברקרומבי ועוד סופרים מהז׳אנר עושים לספרות הפנטזיה חינוך מחדש. הם מפגישים בין קסם ויצורים אפיים לבין פוליטיקה מקיאווליסטית צינית ויצר האדם. זה מרתק, זה כיף, אבל בסופו של דבר האהבה שלי כילד לדבר הזה שנקרא סיפור נולדה במקום אחר. בצורך לברוח, לחוות עולם אחר מזה שאני מכיר, לקבל הצצה אל חלופה של המציאות. אפור ואמביוולנטי לא חסר בעולם, כמו גם אבדן וכאב. יש משהו מנחם ומרפא בפנטזיה אפית, ילדותית, שבה הטוב הוא טוב והרע הוא רע. שמציגה אידיאל של מציאות, ולא את הדבר המורכב והמלוכלך עצמו. ריחוק אסתטי במיטבו.

זה מסוכן. גזענים יכולים למצוא בספרים של טולקין תמיכה בעליונות לבנה, ו״טבעות הכוח״ כבר ספגה ביקורת מצד צופים גזענים על הצגת אלפים והוביטים שחורי עור. כמו דת, גם ספרות היא מזנון שממנו כל אחד בוחר את מה שנוח לו לברור ולקחת. בשבילי הספרים האלה הם דלת לעולם אידיאלי, שמספק פרספקטיבה אחרת על המציאות, ומאפשר קצת נחמה. ריאליזם כואב יש לי ביום יום גם ככה, תודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: