ארכיון תגים | דיוטי פרי

השיבה מניו יורק

השומר בכניסה היה גדול ומפחיד בחליפה וראסטות קצרות. הוא מישש אותי כאילו אנחנו בדייט שני, ותוך כדי קיטר לעצמו במה שנשמע כמו מבטא ג׳מייקני: ״אני שונא הופעות היפהופ, פעם אחרונה שאני עושה אירוע מזוין כזה, הם הכי גרועים״. כשנכנסנו לאולם אמרתי לתומר שרק החוויה הזו היתה שווה את מחיר הכרטיס.

ניו יורק חזרה לעצמה, לכאורה. טיים סקוור עמוסה ודוחה כמו תמיד, המסעדה שחלמנו לבקר בה שוב בברוקלין היתה פתוחה והומה, ביקרנו במוזיאונים, קנינו המון, אכלנו מצוין. אבל ברקע היה טנטון מטריד. כמו לשמוע פלייליסט מוכר ואהוב עם זיופים. חלק ניכר מהזמן הייתי מודאג מדי, לא רגוע, לא יציב מול העיר. 

יש יותר הומלסים, אמרה לי האישה על הבר, והעיר שלא ישנה קצת מנומנמת. נכנסתי כמה דקות קודם, עייף ורעב וקפוא. המוזיאון שרציתי ללכת אליו היה סגור, המסעדה שניווטתי אליה פתוחה אבל המטבח ישוב לפעול רק עוד חצי שעה, וכל מה שרציתי זה לנוח. לפני הקורונה הגעתי לכאן פעמיים בשנה ואהבתי כל רגע, עכשיו אני עייף, העיר מתישה אותי. הניו יורקרית ממליצה לי איזו מנה להזמין – טעים להפליא – ומראה לי סרטון שצילמה בטיים סקוור, זו שעמדנו בה אתמול בתור ארוך ארוך לכרטיסים, אי אז במרץ. שלטי הפרסומת מהבהבים אבל הכיכר ריקה, זה נראה כמו סצנה מסרט אפוקליפטי, לא כמו מציאות שהיתה ואולי תשוב. זה מתכתב עם התחושה שלי של נורמליות לכאורה, לרגע.

אני בדרך לפגוש עמית לעבודה, בסאבוויי. בתחילת המסע בדקתי לרגע אם הדרכון שלי עדיין בכיס. הוא לא היה שם. ביליתי כמה דקות ארוכות מנשוא בהתקף חרדה, בטוח שיום לפני הטיסה חזרה איבדתי את הדרכון ומה יהיה, רק כדי להיזכר שהוצאתי אותו בחדר המלון, בניסיון כושל לבדוק מה עם תוצאות בדיקות הקורונה שלנו, שסירבו להגיע. ההבנה הזו, שאם לא יהיו תוצאות, או שיהיו אבל חיוביות, לא נוכל לחזור הביתה, בעטה בי בבטן. בלתי נתפס. אני תמיד חושש שמשום בה בבדיקות באימיגריישן לא יתנו לי להיכנס לארה"ב. אף פעם לא חשבתי שיהיה מסובך לצאת ממנה חזרה.

הגעתי לבית הקפה והתיישבתי לפני תפריט עמוס להתפקע בעוגות מוגזמות. הקולגה שאל מה שלומי. המצב המנטלי שלי, אמרתי לו, הוא המקבילה של אדם שמגיע לאימון אינטנסיבי בחדר כושר אחרי שישב שנתיים על הספה בלי לזוז. אני מתפרק. הוא הגיע עם אשתו, פסיכולוגית. השנתיים האחרונות היו מעולות לעסקים, היא אומרת.

הבדיקה שלי הגיעה בסופו של דבר כמה שעות לפני הטיסה, שלילית ובוהקת. את של תומר לא קיבלנו עד היום, ונאלצנו לשלם מחיר מופקע על בדיקה מהירה. בשדה התעופה ביקשו להציץ בבדיקה שלו שוב, והלב שלי פרפר. אבל עברנו. ישבנו בדיוטי פרי וקראנו את הכותרות מישראל, דיונים על סגירת נתב״ג, כן בידוד, לא בידוד. הקדמנו את הבידוד המשודרג בכמה שעות, עברנו את אולם בדיקות הקורונה בבן גוריון שמזכיר בית חולים שדה ממלחמת עולם כלשהי, והצלחנו להימלט מהתור האימתני ולהגיע הביתה במונית פיראטית. 

אני יכול להמליץ על התערוכה המצוינת על אנדי וורהול במוזיאון ברוקלין, על מופע האילתור של פריסטייל לאב סופרים, ועל הסטייק הענקי שאכלנו בוולפגנג. על החנות שמתמחה בדגמים מיוחדים של סניקרס, כולל הזוג מבחזרה לעתיד 2 שעולה 25 אלף דולר. על סנטרל פארק ואחיו הקטן והמוצלח יותר, פרוספקט פארק, ועל ליטל איילנד, אי מלאכותי שעליו פארק קטן ומתוק. והמלון היה אחלה, ורחובות העיר קסומים כמעט כשהיו. אבל לעצמי אני ממליץ לחכות עד שיפתרו את כל עניין המגיפה הזה, ולהסתפק בטיול לאיזה קיבוץ בצפון עד אז. תומר לקח את זה בקלות, נהנה מכל רגע, קר רוח כמו סוכן מוסד בסדרת נטפליקס. אני? הכאוס הזה לא בריא לי לעור הפנים ולנפש. 

הדברים שנעשה כשנשחה בכסף

התוכנית היא כזו: נקנה את הבניין שאנחנו גרים בו, נפנה אותו מדיירים, נקים בריכה בחצר עם מגלשת מים מאחת הדירות, ואז נאכלס את השאר: בדירה אחת יהיו כלב, תוכית מדברת ועזים. נצטרך מטפל עבור כל זה. דירה אחרת תשמש לאירוח חברים, דירה נוספת לבריסטה, חדר נעליים, חדר משחקים ועוד כהנה וכהנה. 

בת תשע למדה על קיום הגרלות נוסח עדות הלוטו מהטלוויזיה, ולכן שמנו פעמינו בשישי לדוכן בקינג ג'ורג' ומילאנו טופס. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור אם אנחנו מיליונרים. אעדכן. אמנם שכשכתי בעבר עם האחים שלה בביצת הפנטזיות הטובענית של לו הייתי רוטשילד, אבל לא ציפיתי שהפריט הראשון ברשימת המימושים שלה יהיה נדל"ן. 

אז דנו במחירי דירות בתל אביב. המספרים לא מצאו חן בעיניה. התוכנית המקורית שלה כללה לא רק את רכישת הבניין שלנו, אלא בניין נוסף, אותו תציע לשכנים שלנו כחלופה, כי בכל זאת לא נעים לפנות שכנים. ואגב, השכנה מלמעלה עם הכלב? את כנראה תקבלי רשות להישאר. בכל מקרה, אחרי שתכננה את כל הכתוב לעיל, הבינה הילדה שבין הפרס הגדול בלוטו – 20 מיליון שקל – לבין שני בנייני דירות בתל אביב, יש פער לא קטן. וזה עוד לפני שהצליחה לפתור את בעיית הדיירים בבניין השני שנקנה.

ואז התחיל שלב המיקוח, כשהילדה נאלצה להתמודד בשתי חזיתות במקביל. באחת, עליה לצמצם חלומות ברמת המטר המרובע. בשנייה, היא צריכה להתמודד עם הסטטיסטיקה, כשתומר ואני מסבירים לה בעדינות שהסיכוי שנזכה ב-20 מיליון שקל קלוש עד לא קיים. הילדה דילגה בין שלבי האבל של קובלר-רוס בלי סדר והיגיון, רגע מוחה על חוסר ההגינות של יוקר המחיה, ובמשנהו משלימה עם הגורל ומתנחמת בסכום שיספיק לרחפן עם מצלמה, ואז חוזרת לחלומות הפרס הגדול כי היי, אולי בכל זאת.

יש משהו מהנה בכל הפנטזיות האלה, אפשר לרגע לחשוב שזה מה שמפעל הפיס מוכר באמת – כמה שעות או ימים של חלומות מתוקים על בריחה מהמציאות. הבעיה שככל שההיי מהסם הזה מוצלח, כך הנפילה קשה יותר. אני מסתכל על בת התשע ותוהה עד כמה אני שונה ממנה, כל כך מפתה לחפש קיצור דרך אל העושר והאושר והחירות הכלכלית באמצעות הטופס הזוכה, המניה המזנקת, משהו. 

אני מניח שהסכמתי לרכוש את הטופס גם כדי להעביר אותה נפילה קטנה ומבוקרת, להבהיר עד כמה ההגרלות האלה הן הימור נצלני ומיותר. כיף לפנטז, אבל הז'אנר המסוים הזה לא מעודד יצירתיות או מאמץ, אלא הסתמכות על מזל, כוח עליון, קצת כמו דת ממוסדת. כיף לחלום על בריכה בחצר (ודיר עזים!) אבל בסופו של דבר אני מתכנן להפוך את ההרפתקה הזו למסר על חוסר המוסר בקזינו המכובס שהוא מפעל הפיס, והעדפת פנטזיות שמצריכות יותר מאמץ ויצירתיות מסימון מספרים על נייר.

אלא אם כן זכינו, ואז תשכחו מכל מה שכתבתי, אנחנו בדרך למלדיבים, רוכשים את הרחפן הכי יקר בדיוטי פרי, נדבר אחרי.

עדכון: זכינו בעשרים שקל! הולך להתגלגל בערימת שטרות

%d בלוגרים אהבו את זה: