ארכיון תגים | דייטים

איש אחד נכנס לבר

הבנתי הכול כבר בתחילת השיחה, אבל לא סיפרתי לעצמי. הייתי עסוק מדי במשחק, פינג פונג של משפטים אינטליגנטיים, שנונים במידה, מהונדסים. ואם כבר כיף למה להפריע בזוטות. 

היה לי פעם דייט כזה. היו המון דייטים כאלה בעצם, אבל היה אחד שנחרט בזיכרון. אחרי שנגמר וליוויתי אותה הביתה, נשיקה בכניסה לבניין וזה, הבנתי שכל הזמן חיכיתי שהדייט האמיתי יתחיל. לא היה בו רגע שלא הרגיש מתוסרט, שנינו שיחקנו תפקידים ועשינו את זה לא רע. זה כיף להרגיש שאתה משחק לא רע. זה כיף לשחק.

זו התמכרות, אנשים שנונים וחדים. זה מושך, מנצנץ באורות מפתים. לא צריך להעמיק ולחקור ולבדוק, הכול מוחצן ושנון, קצה קרחון מבריק ונוצץ. ומה מסתתר מתחת לפני המים? הו בנאדם, זה חייב להיות משהו בסדר גודל של הטיטאניק. אחר כך אגלה שגם רפסודה היתה עוברת את זה, אבל זה לא משנה. הפיתוי המנצנץ הבא יהיה אפקטיבי באותה מידה. 

או קצת פחות. בשנים האחרונות ההתלהבות שככה. אני כבה מהר יותר. ההידלקות הראשונית מתעוררת באותה מהירות, אבל מה שהיה מחזיק קשר סוער של כמה חודשים מתדלק היום בערה של שעות ספורות ואחריה באה עייפות גדולה. כנראה שיש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לצלול לעומק כדי להיתקל בקרקעית רדודה. רעש וצלצולים הם פחות הבטחה ויותר הסחה. 

אבל זה עדיין מדליק אותי. שנינות, סרקזם וניים דרופינג או מיי. כמו אלכוהוליסט לשעבר שנקלע לבר, בטעות, כי הוא כבר לא נכנס אליהם, כי הוא/אני עייפים מלהיכנס אליהם, ידוע מה יש בפנים. אבל אם כבר נקלעתי, פתאום זה עושה חשק לעוד אחד אחרון. ויש משהו קצת עצוב בוויתור, כמו בכל געגוע לכל התמכרות. הרי אני זוכר בעיקר את קטעי המאניה. את הדפרסיה פחות. 

אבל את השיחה הזו סיימתי. בלי לעשות איתה שום דבר, בלי לנסות ולבדוק מה יש מתחת למים. אני נח. 

מסעותי בזמן ודברים שלא אמרתי

אני שונא ראיונות עבודה, להתראיין או לראיין, ואני מראיין לא מעט בזמן האחרון. כמראיין אני מציע משהו לשתות, מחייך ומרגיש כמו חוקר שב"כ. אני שואל שאלות וכשלא יודעים לענות אני רוצה ללחוש את התשובה או לפחות לתת רמז.

לא מזמן נערכה לי שיחת עבודה שהרגישה קצת כמו ראיון. הצורך להרשים היה זיכרון ישן ולא נעים. חלון זמן מוגבל נסגר ונותרתי עם ביקורת פנימית ומשפטים שהייתי צריך לומר. אני בטוח שגם האנשים שיושבים מולי ומתראיינים נזכרים בתשובה הנכונה יותר במעלית, בדרך הביתה, לפני שהם נרדמים. אם היה להם עוד קצת זמן, אם לא היו צריכים לכווץ את הכישורים והאופי שלהם לארבעים וחמש דקות, הם היו מוכיחים מי הם באמת. אבל השעון מתקתק ואין מועד ב'.

זה נכון גם לגבי מבחנים ודייטים. אולי אני לא מרגיש טוב, אולי ישנתי רע בלילה הקודם, או שסתם מרקורי בנסיגה – זה לא משנה. אין תירוצים, רק ציון בסוף, ולפעמים בעיתות חסד עוד הזדמנות אחת. זהו.

אחת מהסיבות למשיכה שלי למשחקי מחשב הייתה האסקפיזם המדויק מתופעת הסיכוי הבודד. הדמות שלי עומדת בפני בחירה הרת גורל? דלת שמי יודע מה נמצא מאחוריה? כל מה שצריך הוא להקליק על Save. המשחק נשמר בנקודה המדויקת הזו. עשיתי טעות גורלית? Load ואני מסודר. המשגה נמחק, הזמן חזר לאחור, דלתות מסתובבות. הדמות שעל המסך זוכה, במשיכת מכחול אלוהית, למחיקת סדרת פעולות והחלטות שלמה, חתיכת חיים שנמחקת כלא הייתה. הנה קיקסטארטר שהייתי שם עליו המון כסף.

אם רק אפשר היה לעצור ולשמור לפני ראיון עבודה, הצעת נישואים, התפטרות, גירושים ואז להמשיך ולבדוק מה קרה ולהחליט אם זה מוצלח או מצדיק התחלה מחדש. לבחור בדרך השנייה ולראות לאן היא תוביל. זה נשמע ממכר. סביר שהייתי בודק באובססיביות כל אפשרות עד תומה כדי להחליט באופן סופי בהחלט במה לבחור. אז מה? אני חותם על זה. לפעמים החיים זזים לי מהר מדי. תנו לשמור ולטעון ולהתחיל מחדש.

%d בלוגרים אהבו את זה: