להקת הקאברים היתה מעולה, אין מה לומר, נגננים רוצחים, סולן מקצוען. הם דילגו בין אלביס לרייג׳ אגיינסט דה משין, קפצו אל לודאקריס שרק רוצה ללקק לך את הגוף מהראש עד הרגליים ומייד עברו לנירוונה וזעקת רוח הנעורים של קורט קוביין, והופה אנחנו כבר בעומר אדם. סחרחורת.

קאברים זה עניין חמקמק. הם יכולים להיות אמנות גדולה כמו שהוכיח ג׳וני קאש הי״ד, שלקח שירים של אנשים אחרים והפך אותם ללגמרי שלו. Hurt בביצוע שלו הוא לא פחות מיצירת מופת, וגם טרנט רנזור, שכתב את המקור, כבר הודה שהחיקוי עולה על המקור. יש להקות קאברים שכל פועלן הוא מחווה ללהקה אחת נערצת, והן מופיעות בניסיון לשחזר את המקור ותו לא. לפעמים אותו מקור כבר לא קיים – מסחרית או גשמית – וההופעה של להקת הקאברים היא בבחינת סיאנס, טקס תקשור עם המתים. יש בזה משהו מכמיר לב ויפה בעת ובעונה אחת. 

הייתי פעם בהופעה של אלי לולאי, סולן רוקפור, עושה את דיוויד בואי. בתחילת הערב הוא אמר שזה כנראה הכי קרוב שכולנו נגיע לראות את הדבר עצמו, ואז המשיך בהופעה שהיתה כולה כריזמה, קול מצוין ואהבה גדולה לדוכס הרזה הלבן. באתי ספקן ויצאתי מאמין, זה היה נהדר. יש לי אפילו פלייליסט שמוקדש לקאברים בלבד.

אבל להקת הקאברים שמפזזת מול קהל היי טק היא משהו אחר, היא מה שנקרא קראוד פליזר, אוספת את כל הלהיטים שסביר להניח שהאנשים שלפניה מכירים ואוהבים ומערבבת, בלי שום סדר והיגיון. היא כאילו אומרת: כן, אני יודעת, פעם השיר הזה גרם לכם להתרוממות רוח, ואת השיר ההוא שמעתם שוב ושוב אחרי פרידה שוברת לב בתיכון, אבל עכשיו כל זה הוא רק נוסטלגיה, כולנו בורגנים ומבוגרים, אז הנה עוד להיט, תרקדו. וקשה לי עם זה. נירוונה היתה התגלות, הגראנג׳ הרגיש כאילו מישהו שוטט במוח שלי כשישנתי ויצר מוזיקה בשבילי. ועכשיו מישהו לוקח את כל זה ומגיש לי מחדש בגירסת מק'דונלדס.

כי להקת הקאברים היא הוכחה לניצחון המכונה. קורט קוביין צרח את נפשו ובסופו של דבר התאבד, אבל נוורמיינד של נירוונה יצא בחברת תקליטים גדולה שהיתה שייכת לדיוויד גפן, איש עסקי מוזיקה קשוח שפחות הסניף רוח נעורים ויותר הסתכל על שורת הרווח. זאק דה לה רוחה מרייג׳ אגיינסט דה משין צעק שלכו תזדיינו, הוא לא יעשה מה שאומרים לו, על דיסקים שהוציאה אפיק רקורדס, חטיבה של תאגיד הענק סוני. אם אתה רוצה להצליח, אם אתה רוצה שישמעו אותך, אתה חייב לשחק את המשחק. וגם אם בהתחלה אתה חושב שתצליח לכופף את החוקים, בסופו של דבר, כמו בקזינו, הבית תמיד מנצח. 

כל מה שנכנס למכונה בועט, צועק ומורד, יוצא מהצד השני ממוסחר לעייפה או מת בגיל 27 ממנת יתר. הרולינג סטונס היו פעם מסוכנים, חשודים בסימפתיה לשטן, מטרה למעצרים באנגליה ובארה״ב. היום הם באמצע של המיינסטרים. המכונה כמעט תמיד מנצחת, האלילים שלי מסיימים כמו צ׳ה גווארה על חולצה של קסטרו. ולהקת הקאברים באמת יודעת את העבודה, והתנאים בהייטק מעולים, אז יאללה, פאק יו, ולרקוד.

התחלתי למיין וזה הורג אותי. אחרי מעבר הדירה הקודם, טראומה בפני עצמה בחודש הגרוע בחיי, נשבעתי שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. המשמעות המעשית היא כסף, במקום לארוז בפניקה מתגברת נוכח דדליין מתקרב משלמים למקצועניות אריזה, משלמים למוביל, משלמים על הכול.

אבל מהסלקציה אי אפשר להתחמק: מסמכים, תבלינים, רחפן שלא ריחף כבר שנים, דיסקים, די.וי.די, שרידים פרה-היסטוריים. כל כך הרבה רכוש שאגרתי. או בעצם שחששתי לזרוק. מי יודע מתי אזדקק לו לכבל הזה, לתעודת האחריות ההיא. שנים של דחיסה  למגירה שאפשר להפוך ולחפש בה ביום פקודה. ועכשיו – יאללה לפח.

והצעצועים? לתרום, לזרוק, להשאיר? בת השבע מתעבת שינויים, והדרך להתמודד עם האקט הטראומתי היא להעביר את העולם הישן אל הבית החדש. הצעצועים נשארים. 

אבל הספרים הם האתגר הכי משמעותי. איזה ספר ימשיך לחיות על המדף בדירה החדשה ואיזה יגווע על ספסל ברחוב? יש את הנימוק הרציונאלי – אולי איזה ילד ירצה לקרוא את הספר שכל כך אהבתי – אבל הוא זניח. אין סיבה שאדם סביר יחזיק בביתו יותר מעותק אחד של "ההוביט", אבל לי יש שלושה – שניים בעברית ואחד באנגלית – ואיני יכול לשלוח אף אחד מהם לספסל. כולם יעברו איתי דירה. זה נכון לגבי כל כך הרבה ספרים שלא אקרא שוב, לא אקריא לאיש, אבל אהבתי כל כך שפשוט איני יכול להיפרד. 

הייתי רוצה לקחת את הספרים בלבד ולהשאיר את כל השאר מאחור. כל גרירת הרכוש הזו, למה היא טובה בכלל? עניין של כסף שכבר הוצאתי ועכשיו מה, לזרוק? למה לא בעצם? האם אלו גנים של עם בפוסט טראומה, חשש לאבד הכול והיצמדות למה שכבר השגתי? למה לא לצייד כל דירה במכשירים ובחפצים ההכרחיים, לגרום לאיקאה לפשוט את הרגל, ולהעביר רק ספרים וכבלים לכל מה שיתחבר לאינטרנט. חיים בענן, בלי מוביל עצבני ובלי בלגאן.

קשה לי לעבור דירה. זה בסך הכול צעד טכני, ואני נשאר באותה עיר, אותה שכונה. אני אדם רציונלי, אתאיסט נטול אמונה. מה לי ולאנימיזם. אלא שלא מעט התרחש בדירה הזו. היא היתה מפלט אחרי פרידה טראומתית, והיו בה רגעים של אושר, ריבים, התנסויות, דכדוך, התעלות נפש ומה לא.

הדירה החדשה עולה על הישנה בכל מובן, ויימצא בה מקום לחפצים שלא אזרוק בסופו של דבר. אבל אתגעגע לישנה מאוד. החפצים יזכירו אותה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. היי שלום ותודה על הכל.