Tag Archive | דלוריאן

משבר יום ההולדת ומה חסר לי באמת

יום ההולדת שלי חל בעוד שבוע בדיוק וזה לא נראה לי בכלל. אני לא אוהב את הגיל הזה. עד גיל 37 אהבתי ימי הולדת, על תשומת הלב והמתנות שהביאו עימם. בגיל 37 האפשרות שאהיה בן 40 הפכה מציאותית. מאז זה רק מידרדר.

גיל 40 היה המשוכה הגדולה כי הוא תמיד נתפס כלא באמת ריאלי, משהו שקורה לאחרים. אני? אני אחיה לנצח. אני לא אהיה בן 40 ומעלה, איך זה קשור אלי. אלא שעכשיו, כשכבר הגעתי אל המספר הזה שתמיד ידעתי  שהוא קיים אבל לא באמת האמנתי, כל השאר אפשרי גם כן. 50, ו-70,  ודיור מוגן, והופה מתחת לאדמה. לפני גיל 40 זקנה היתה משהו שקורה לאחרים. אחריו, היא העתיד הפרטי שלי.  זה לא מוצא חן בעיני.

המתבגרת ניסתה לתאר לי את התחושה שלה לגבי הקצב שבו הזמן זז כרגע בחיים שלה. היא הסבירה שהיא יושבת בשיעור, ובחוץ מתחלפים משטרים, מלחמת עולם רביעית באה והולכת, אבל בכיתה עברו רק 20 דקות. אני זוכר את התחושה הזו מהתיכון. הרגשתי ככה לא מזמן, ואין לי מושג איך עבר מאז כל כך הרבה זמן ומה אני עושה פה. המון דברים שפעם היו בלתי נתפשים, כאלה שידעתי שיקרו אבל לא האמנתי באמת, הפכו למציאות. הילדה שלי תכף מתגייסת לצבא. אני חושב על פנסיה ועל עתיד לוט בערפל. על הזקנה שלי, של אנשים שאני אוהב.

בעוד שבוע בדיוק אני בן 44 וזו עובדה שאני לא יכול להילחם בה. אם כבר יומולדת אז לפחות שייצא ממנו משהו. זה מה שהייתי רוצה לקבל:

  1. אופנוע כזה

  2. את עלומי האבודים
  3. מכונת זמן עם כמות פלוטוניום בלתי מוגבלת לדלוריאן
  4. פטיפון, כמו זה שהיה לי בחדר כשהייתי בבית הספר
  5. הצעת עבודה ממרבל קומיקס. די.סי אפשרי, אבל פחות
  6. הזמנה לצאת לשתות עם אוליביה מאן ו/או מוניקה בלוצ׳י

  7. ירושה מפתיעה מקרוב משפחה מסתורי
  8. דירת גג במרכז תל אביב. אפשר גם מרכז-דרום
  9. מכתב מג׳ורג׳ מרטין ובו תיאור מפורט של הסוף של סאגת משחקי הכס (או אש וקרח אם להיות נאמן למקור) שנייה לפני שהאיש מת מהתקף לב בלי עותק גמור של הספר האחרון
  10. אספקה קבועה של שיקוי פליקס פליציס

אפשר גם סתם ספר טוב, תמיד עובד.

בינתיים אצא בטח לשתות עם כמה חברים פה ושם לכבוד המאורע, ואז אדחיק. ואחכה לפעם הבאה, האחרונה שבה הגיל שלי לא יהיה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40. קראתי איפשהו שהדיכאון הקיומי מגיע לשיאו בשנות ה-40. אחר כך אתה מקבל, מתרגל, ומתחיל להיות מאושר בחלקך. אולי זה קשור לפרופורציות והבנה. אולי לנכדים. לא יודע, ויש לי עוד זמן לגלות. לפחות יש מקום לאופטימיות זהירה. איכשהו אני בונה על זה שלקראת 50 הכול משתפר ומתחיל להיות כיף באמת. ולגבי 60? אני אחיה לנצח, איך 60 ומעלה קשור אלי?

מה היה אם: בין השפם של היטלר לקעקוע שלי

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

%d בלוגרים אהבו את זה: