ארכיון תגים | דמוקרטיה

אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

הבורקס הכי טעים שאכלתי בחיים שלי

הרחוב היה כמעט ריק, אבל לא מספיק. אנשים בגילי דיברו על מלחמת המפרץ, לצעירים יותר לא היתה נקודת ייחוס להישען עליה. רוב החנויות היו סגורות, בתי קפה הציבו שולחן בחוץ וביקשו מאנשים לעמוד במרחק שני מטר זה מזה, הבריסטה עטה כפפות סיליקון ומסכת נייר. קניתי קפה כי מי יודע מתי יהיה עוד הפוך תל אביבי כהלכתו, רק כדי לגלות עוד ועוד בתי קפה בהמשך. יש פער גדול בין ההצהרות והפניקה על המסך לרחוב. בטוויטר זה קץ הדמוקרטיה, ותיכף סוגרים את האינטרנט ועוקבים אחרינו, היציאה החוצה מספקת משב נורמליות ספק אמיתי, ספק מרגיע.

כמעט ריק, כמעט סגור, אבל לא יום כיפור, לא יום הזיכרון, לא שום דבר מוכר שיספק נקודת חיכוך, אחיזה, מעצור להחלקה הזו במורד המציאות שיצאה משיווי משקל. צעדתי בשנקין ולא ידעתי אם אלה האנשים מולי שזזים הצידה או אני, כולנו נרתעים אינסטינקטיבית מקרבה פיזית. נזכרתי במסיבות, בהופעות, בגופות נצמדים בלי מודעות ומחשבה, צלוחיות פטרי רוקדות. כל החנויות סגורות ופתאום חנות הנעליים שעל פינת קינג ג'ורג' בדלת פתוחה, מוכר גלמוד יושב בפנים.

בכניסה לשוק התלבטתי לרגע ואז התחלתי לצעוד, מנסה להיזכר מה היה המספר של החולה שביקר גם בשוק הכרמל. בעוד שנה-שנתיים החולים הראשונים יככבו בכתבות מגזין, עכשיו הם סמני אזהרה. לא היה סדר והיגיון בסוג הבאסטות הפתוחות. זו שבה אני קונה את העשבים והשורשים למרק היתה פתוחה, זאת של הירקות לא. בסטיונר אחד ג'ינגל בין פתיחת דוכן הבגדים שלו לבין ויכוח עם צמד קולגות שאמרו לו שהוא משוגע, למה לפתוח ומה בגדים עכשיו. "לא היה כזה דבר אף פעם. מאז קום המדינה!" 

זוג תיירים עמד באמצע וצילם. אלוהים יודע למה. הדוכן שבו אני רוכש את הזיתים היה סגור, והסתובבתי בחזרה לעבר אלנבי. קבעתי להיפגש עם חברה ולצעוד קצת לפני שיכריזו על הסגר מוחלט. עוד מעט אראה אותה ליד הכספומט, עוטה כפפה לפני שהיא מקלידה את הקוד. אבל לפני כן ממש בכניסה נעצרתי ליד הבורקס הטורקי.

המוכר נראה רגוע, המקום היה ריק. איפה העומס של שישי, של "בוא תתפוס כסא ותצטרף למישהו לשולחן, תכף יהיו איתך כי לחץ לחץ לחץ". לא היום. בדקתי אם אפשר לשבת. בטח שאפשר. האיש סיים שיחת טלפון שבה הסביר למישהו איך לחמם את הבורקס הקפוא שקנה לימי המצור. ואז הביא לי את המנה שלי, בורקס תרד טרי, מלפפון חמוץ ליד, ביצה קשה נחה מעליו, צלוחית של רוטב עגבניות חריף בצד. הריח היה מעולה, והאוויר היה קריר ונעים, והרגשתי בריא ורגוע וחי. אכלתי לאט, הטעמים מתערבלים בפה, מלוח וחריף וחמים ומענג, וחשבתי שאין ספק שזה המאכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי, אולי שאי פעם אוכל. 

למה מתחשק לי לבעוט חזק בקרסול של מי שלא מצביע בבחירות

בסוף זו המתמטיקה, טמבל: לוקחים את כל קולות המצביעים ומחלקים ב-120. אם לדוגמה היו כאן רק 120 מצביעים, מתוכם 20 חרדים, הבחירות היו נגמרות עם 20 מנדטים לחרדים. אם 240 איש היו יוצאים להצביע, כשמספר החרדים עומד עדיין על 20, היו למפלגות החרדיות רק 10 מנדטים. ככה זה עובד.

כשאנשים סביבי הולכים לים או טסים לחו"ל או סתם יושבים בבית ומרגישים אנרכיסטים ומגניבים כי הם לא הצביעו ודפקו את השיטה, הקול שלהם עדיין עובד. ההיעדר שלו שווה ערך להצבעה. הוא מחזק כל מגזר שיודע להוציא את האנשים שלו מהבית במקסימום, ונותן לו כוח לא פרופורציונלי שמשפיע בסוף על הילדים שלי. ושלכם, בני זונות עצלנים/נרקסיסטים/מפונקים שלא מטריחים את התחת הפריבילגי שלהם לקלפי וממציאים לעצמם תירוץ.

וזה מוציא אותי מדעתי, הפער בין המאמץ הנדרש לגשת לקלפי ולהצביע – ביום חופש שקיבלתם במיוחד, לא פחות – לבין הנזק שנגרם מאי הצבעה. מפלגות עוברות או כושלות מול אחוז החסימה בגלל אלפי ומאות קולות בודדים, אבל לאנשים דחוף יותר לקטר מעל הקפה על זה שאין למי להצביע, ובכלל מה הפתק שלהם משנה. זה מעורר בי זעם שקשה לתאר, מקטרים ומתלוננים ומפקירים את השכונה לקיצונים שיחריבו אותה, כי קצת לא נוח לשים פתק במעטפה. קוקטייל של בורות ועצלנות.

ואין למי להצביע, כן? בצד שלי של המפה יש רשג"דית צופים מעצבנת עם גנרל מפוקפק, ערבוביית ימין-שמאל-מרכז לא ברורה, פעילה חברתית-עלק שלפני שנייה היתה בכלל ימין ועוד ועוד. חברה של הבת שלי מהצד השני של המתרס מתלבטת כי פה יש שחיתות, ושם יש גזען הומופוב. אין מפלגות תפורות לפי הזמנה, באסה. 

אז מה. תעשו סקר אידיוטי באינטרנט, תשקיעו חמש דקות בלרפרף על מצע, תראו תשדיר, תקבלו החלטה. תשקיעו עשירית מהזמן שהקדשתם להתלבטות איזה דגם של דייסון/סמארטפון/אוזניות לרכוש, או למי לעשות מאץ' בטינדר. קחו תחום אחד שחשוב לכם באמת – בריאות כי מישהו במשפחה יזדקק למערכת הזו, חינוך כי אתם הורים, איכות סביבה כי אתם יפי נפש. תבדקו מי יטפל בו הכי טוב, וגם צפוי לעבור את אחוז החסימה. זו לא פיזיקה קוואנטית. כמה עשרות קולות יכולים לעשות את ההבדל בין מפלגה של ארבעה מנדטים לבין אין-מפלגה.

יש מדינות בהן ההצבעה היא חובה, כולל קנס (היי אוסטרליה). אני בעד, או שלפחות יבוטל יום החופש למי שלא מביא אישור מהקלפי. מעבר לכל מה שכתבתי, ההצבעה היא חובה אזרחית ויסוד בסיסי של הדמוקרטיה, שיטה מצ'וקמקת לכל הדעות שעדיין לא נמצאה לה חלופה מוצלחת יותר. אז במקום להמציא תירוצים קלושים ולהשתין בקשת על השיטה שמספקת לכם חופש וזכויות, תשקיעו חמש דקות מחשבה וחצי שעה מיום החופש שלכם ולכו להצביע. למישהו, למשהו, לאיזשהו עתיד מפוקפק ואולי טוב יותר. תודה באמת. 

דברים שרואים כשמציצים מאחורי המסך

השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. המסך הוסט קצת, ובלי שהתכוונתי הצצתי לצד השני. ומה שראיתי לא מצא חן בעיני.

 שיחה אחת בענייני עבודה, לא מאוד דרמטית בסופו של דבר, אבל הייתה בה תזכורת שלא משנה כמה נפלא מצבי הנוכחי, כמה נאור ומתקדם המעסיק, זו עדיין עבודה. ויתקבלו החלטות שלא אוהב ואיאלץ לחיות איתן, אנשים שלא יבואו לי טוב, פוליטיקה קטנונית ופשרות. בתמונה שהתגלתה מעבר למסך אני עוד רגלי על הלוח.

בניגוד לקלישאות מטריילרים לסרטים, את מה שראיתי שם דווקא אוכל לשכוח. החיים בנויים ככה. מסדרונות ארוכים עם וילונות אטומים, קלישאות ומכבסות מילים: העבודה כמשפחה, המדינה כדמוקרטיה נאורה ושוויונית והמוות המחריד והצורב של אנשים שאתה אוהב מגוהץ ומעומלן לכדי עכשיו הוא נח על משכבו בשלום. בשלום? וואלה?

המסכים האלה הם הכרח קיומי. אין שום סיכוי לשרוד במודעות מלאה למתרחש. לפעמים נראה לי שאקטיביסטים קיצונים מצאו את הדרך הנכונה להתמודד – הם מתמקדים באי צדק נורא אחד ונאטמים לכל השאר. הם יקראו לאוכלי הסטייקים רוצחים, או יפגינו במחסומים נגד הכיבוש, או יתעקשו להתנחל בכל שטחי ארץ הקודש, ובה בעת יסתובבו עם סלולרי שנבנה בסדנת יזע בסין מחומרים שנכרו על ידי ילדים-עבדים באפריקה והמצפון שלהם יהיה על שקט. הם הרימו מסך אחד, והם מביטים בריכוז, עין בעין, באמת שמאחוריו, וכך מצליחים להתעלם מכל שאר המסכים שמסביב.

כי כשאתה מציץ סימולטנית מבעד כמה מסכים בפרק זמן קצר מדי זה מתיש את הנפש. אמיתות לגבי עבודה וקריירה בגיל מסוים, אמיתות לגבי איך שהחיים נגמרים, אמיתות לגבי צבא ההגנה והילדים שלי, לגבי מערכת החינוך. וכל מה שמתחשק לי זה להוריד את המסך חזרה, לעצום עיניים ולנמנם קצת.

בסרט הזה "ידיעות אחרונות" הוא (בכל זאת) האיש הטוב

עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.

למה לי ספרים מדכאים עכשיו

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

על הדביליזם

אחרי שכולם דחסו באלימות את המזוודות שלהם לתאי המטען תוך התעלמות מחוקי הנדסת המרחב, בישר הקברניט שאנחנו תקועים על מסלול ההמראה. שניים מתוך שלושת המסלולים בנתב"ג סגורים, אין לו אישור להמריא, משמע נאחר. המראנו, טסנו, נחתנו, איחרנו. אלפית השנייה אחרי שגלגלי המטוס חבטו בקרקע וכולם נעמדו חרף העובדה ששלטי ה"הדק חגורות" עדיין דולקים, התחיל האיש שעמד צמוד מדי אלי לסמס ולקטר. "לופטהנזה האלה היו מגיעים פעם בזמן", הוא אמר, "גועל נפש. איחור של עשרים דקות".

מכאן הוא עבר לביקורת נאצה על האוכל, אבל הפסקתי להקשיב והתמקדתי במאמץ הלא פשוט לסתום את הפה ולא לשאול אותו אם הוא דביל, ומה בדיוק הוא לא הבין ארבע שעות קודם לכן. חזרתי הביתה, חזרתי לעבודה, חזרתי לקרוא חדשות. אבל התחושה של הדקות שאחרי הנחיתה לא מניחה לי.

zoolander2vdaycardfeature_02062016-970x545

אני צרכן חדשות סביר. קראתי את הידיעות והפרשנויות על עמונה ואפילו חיפשתי עליה קצת מידע בוויקיפדיה. יש שם חמישים משפחות, מסתבר, זה הכול. קראתי את כל הפרשנים, שהסבירו למה הילארי תנצח, מסבירים למה טראמפ ניצח. לפני שנתיים פלוס-מינוס הם הסבירו למה ביבי ניצח. שמעתי הסברים מחברים טובים: על זווית הראייה הצרה שלי. על הבועה. על התסכול של אנשים שהעידן החדש השאיר אותם מאחור. על מגיפת הפוליטיקלי-קורקט שמעוותת את המציאות, שאנשים כמו טראמפ ולה-פן ימגרו מהעולם.

ונמאס לי מכל זה. אנשים מתוסכלים, אנשים נעלבים, אנשים רואים דברים אחרת, זה יופי. זה מאוד לא שיפוטי, זה מכיל, זה מקבל, זה בולשיט. כי אם כבר באים נציגי הימין ברחבי העולם וטוענים שבניגוד לשמאל המיופייף הם אומרים את האמת, אז גם אני יכול: יש המון אנשים לא אינטליגנטים או עצלים מחשבתית ברמה פלילית שמסתובבים שם בחוץ. הם לא מקשיבים לקברניט, הם לא בודקים את העובדות, ואז מקבלים החלטות בהתאם. הם מצביעים לאנשים שדופקים אותם אחר כך בשביל יישוב בהיקף של אולם אירועים בינוני, למשל.

ולא מדובר רק בימנים. זה אינו פוסט התנשאות שמאלני. זה פוסט התנשאות. נקודה. אנשים שמצביעים לג'רמי קורבין האנטישמי וההזוי בממלכה המאוחדת, תומכי ברני סנדרס שלא הצביעו בבחירות כמחאה, כל מיני פרשנים ב"הארץ" שגבו עדויות משלושה נהגי מוניות בתל אביב ופרסמו על זה טור דעה מלא חשיבות עצמית על ניצחון הבוז'י הקרב ובא – העצלות המחשבתית וסתם טמטום לא מקפחים אף מגזר.

אני לא מבין הרבה מאוד דברים, וגם לי אין סבלנות להתעמק בכל סוגיה ונושא. אבל לא תשכנעו אותי שאדם שמצביע לממשלה שנוהגת באופן שמנוגד לחלוטין לאינטרס הכלכלי והקיומי שלו הוא לא, ובכן, דביל. זו זכותו, וזו "האמת שלו", עוד ביטוי מתועב שמכבס ומכשיר בורות. מותר לסתום את האוזניים כשהקברניט מדבר, להתעלם מהמציאות ולהחליט על בסיס פחד ותוך התעלמות מעובדות וסטטיסטיקה. אני אקבל את התוצאות כי דמוקרטיה וכו'. אבל זה לא הופך את זה לפחות דבילי.

הקיסר דונלד והבועה שלי

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

למה טראמפ עושה לי טוב

כמו תמיד הבנתי באיחור למה הבחירות בארה"ב מרתקות אותי. זה קרה בשיחה רבת משתתפים שבה אמרה עיתונאית לשעבר "איזה כיף זה יהיה אם הוא יזכה". הנהנתי. הוא זה טראמפ, וכיף זה לא יהיה – אבל בהחלט צפוי אקשן מטורף. בתור מי ששמע פעם ראש דסק חדשות מתלהב מתאונה רבת נפגעים בערב משמים במיוחד, הבנתי אותה לגמרי. זה לא מרוע. זה משעמום ומצמא לריגושים.

אלא שמאקשן מתלהבים כשהוא לא נתפס כאמיתי. ואני לא באמת מצליח לתפוס את הבחירות בארה"ב כחלק מהמציאות. אני מבין את החשיבות וההשפעה וכל זה, אבל צופה בזה על גבי מסך וזה רחוק מהבית והשכונה שלי, זר ואחר.

trump-doll

ובשעה שכאן אני נדון לכותרות יומיות מבית היוצר של מירי רגב ודוד ביטן, כשמעליהם מרחפת דמות הקיסר סגול השיער, שם על המסך יש תקווה להפי אנד. הבחירות בארה"ב לוקחות את הקונפליקטים והבעיות שמעיבות על חיי כאן, משכתבות החוצה מהתסריט חלקים מעניינים פחות, ומעניקות למה שנשאר טיפול קולנועי הולם.

יש כאן הפשטה של המאבק לאחד על אחד, טוב נגד רע, עניבה אדומה נגד חליפת לבנה. מה יש לי בארץ? יאיר לפיד וחישובים מתמטיים על הקמת קואליציה ברמה שרק נגה בשיא הכושר של חמש יחידות תצליח לפצח. באים האמריקאים, לוקחים את התסכולים והפחדים שלי ועושים את מה שהוליווד מצטיינת בו – מעניקים להם שם וצורה, ברורים וחד מימדיים. לא 50 גוונים של ימין מתון עד קיצוני ושמאל רדיקלי עד בכייני, אלא פשיסט מיזוגן ומקלל מכאן, ודודה אינטליגנטית ומרשימה מכאן.

בסרטי אימה המפלצות, אלגוריות לשלל פחדים, מובסות אחרי שעה וחצי וזהו, הבעיה נפתרה. בדרמות אוסקר על סרטן/אלצהיימר/אללה יסתור הגיבורים מגיעים להשלמה וזיכוך וגאולה, במצבים שבהם אני בטח הייתי מתפרק לגמרי. קתרזיס, זה מה שחסר לי ביומיום. בסיפור הזה טראמפ הוא הנבל הקלאסי ומייצג של מנוולים פוליטיים כמוהו. ולפי כל הסקרים, ובניגוד לסרט שאני חי בו, כאן הבד גאי יפסיד.

אני אצפה בנאום ההכתרה של קלינטון באיחור קל, כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה, ואתרגש. ועל זה כתבה מרגרט אטווד המעולה שאנשים בוכים בחתונות כמו שהם בוכים אחרי סיפור עם סוף טוב – כי הם רוצים להאמין במשהו שהם יודעים שהוא לא נכון.

על סוטים והומואים והחיים בבועה

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

%d בלוגרים אהבו את זה: