ארכיון תגים | דת

הכנות לבר מצווה בצל היהדות של בצלאל סמוטריץ׳

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.

 

הבעיה שלי עם הערבים

כשגדלתי ברעננה לא היו בה ערבים. אולי חוץ מפועלי בניין שהקימו עוד קוטג׳ ברחוב שלי. אבל ערבים לא למדו איתי בכיתה. להורים שלי לא היו חברים ערבים. או שכנים ערבים.

הם אולי 20% מאזרחי המדינה אבל אני לא רואה אותם. היה לי מורה לערבית ביסודי שהיה ערבי. אבל זה היה לתקופה מוגבלת. ערבית התחלנו ללמוד מאוחר, ובחטיבה אפשרו לנו לבחור בין צרפתית לערבית. ברור שהלכתי על צרפתית, שפה תרבותית וכל זה. למה שמישהו יכריח ילד שגדל במזרח התיכון ללמוד ערבית.

רוב הערבים שפגשתי היו ביצירות תרבות. חסמב״ה למשל. כל הילדים בשכונה קראו חסמב״ה וגם אני רציתי. קראתי את כל הספרים בסדרה אני חושב, וחוץ מאלימלך זורקין הם נלחמים שם בלא מעט ערבים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרושעים, טיפשים ומכוערים. גם דנידין הרואה ואינו נראה מטפל יפה בערבים, ובקלות. הוא אולי ילד, אבל הם לא בדיוק העיפרון הכי חד בקלמר, הרי. קטן עליו.

והיו את הערבים בסרט הערבי של שישי בצהריים – מלודרמטיים, מגוחכים. ואת הערבים שבעיתון ובחדשות. דוקרים, יורים, מתפוצצים. ואת הערבים של ערוץ 1, המסעדה הגדולה למשל: אתנחתא קומית לא מזיקה ולא מצחיקה בדרך כלל.

לא היו איתי ערבים בצבא מן הסתם. באוניברסיטה נתקלתי בערבייה אחת. היא היתה נחמדה דווקא. לא עבדתי עם ערבים כמעט – היה כתב מקומונים אחד, שגם היה חביב באופן מפתיע. עוד מישהו ב-QA בחברת הייטק אחת, שאולי החלפתי איתו חצי מילה. הילדים שלי לא למדו עם ילדים ערבים, למעט ילד אחד בשכבה ביסודי של המתבגרת. זהו

עכשיו יש לי מורה לערבית שהוא ערבי אמיתי. הוא גם מלמד אותנו ערבית אמיתית – לא ספרותית, אלא כזאת שאפשר ממש להשתמש בה. הוא איש נחמד ומורה מצוין, ולמעט נטייה ליותר מדי בדיחות על אשתו בנוסח עדות אדיר מילר הוא לגמרי אחלה. לא נראה שהוא רוצה לדקור מישהו. סתם לחיות כמו בנאדם.

אני לא מכיר ערבים כי הם לא נמצאים בסביבת המחייה שלי וכי מילדות למדתי – מהתקשורת, מספרים, מהאנרגיות באוויר – לפחד מהם מחד ולא להבין אותם מאידך. מילולית לא להבין אותם, מה הם אומרים, מה הם מרגישים, ברמה האנושית הבסיסית. יש סיבה לחוסר ההשקעה בלימודי ערבית. אני בטוח בזה. קל יותר לפחד ולשנוא כשלא מבינים.

אין לי מושג איך זה להיות ערבי ישראלי. אני יכול רק לנחש. אני יכול לתאר לעצמי איך הייתי מרגיש בתור אזרח סוג ב׳. איך זה היה מרגיש אם היו מסתכלים עלי עקום באוטובוס או מורידים אותי ממטוס, איך הייתי מגיב אם הייתי קורא בעיתון שההשקעה בחינוך של ילד יהודי היא ב-80%-90% גבוהה יותר מההשקעה בילד שלי.

אני יכול גם רק לנחש מה הייתי חושב על המחבל מדיזנגוף. אני מניח שבעיקר הייתי מתעצבן על הבנזונה שארגן לי עכשיו סיוט בכל בדיקה שגרתית, אולי בכל נסיעה לעיר שאינה ערבית, הבנזונה שדפק עוד יותר את המיקום הנחות שלי בסולם החברתי הישראלי, הבנזונה ששפך דלק על מדורה שהייתי מעדיף שתכבה. הייתי מבין בדיוק מאיפה התסכול והזעם שלו באים. ורק מתבאס שהם יצאו החוצה ככה. ובעיקר מקווה שמתישהו יהיו כאן באמת דו קיום ובאמת דמוקרטיה. פעם.

 

 

מחלקת הסרט הכי טוב שלא ראיתם – The Grey

(התרגום לעברית הוא "שטח פראי", אגב)

את The Grey ראיתי עם ציפיות ברורות – עוד סרט פעולה עם ליאם ניסן, שעושה מהם קריירה בשנים האחרונות. מה שקיבלתי בפועל היה אחר לגמרי. אולי זה בגלל ענייני אקטואליה, אבל הנה השורה התחתונה של הסרט הזה מבחינתי: אין אלוהים. במקום סרט אקשן קיבלתי משל קיומי קר ואכזר. שזה אחלה.

אזהרת ספוילר מינורית – תמשיכו לקרוא אלא אם אתם נודניקים טהרנים

העלילה בקיצור: ליאם ניסן עובד במתקן קידוח באיזור מושלג ושכוח אל במיוחד. התפקיד שלו – לצוד זאבים שמאיימים על שאר העובדים במקום. כבר בהתחלה ברור שהאיש דכאוני עד אובדני. למה בדיוק תבינו רק בסוף. 5 דקות אחרי ההתחלה הוא במטוס עם עוד עובדים, בדרך לחופשה. אלא שהמטוס מתרסק וניסן יחד עם חופן ניצולים מוצא את עצמו תקוע באמצע שום מקום.

 

ואז מגיעים הזאבים. זו מהות הסרט, ואת זה אמור לדעת כל מי שיראה אותו, כך שספוילר גדול אין פה. ניסן והחבריה מוצאים את עצמם בטריטוריה של זאבים קטלניים במיוחד. וכאן, במקום שבו זה אמור להיות צפוי ובנאלי, זה נהיה מעניין.

קודם כל הדמויות – בניגוד לנהוג, לדמויות בסרט יש קצת עומק, קצת אופי. מה שהופך את העובדה שרובם הופכים לארוחת זאבים למדכדכת. אבל מה שעוד יש כאן זה לא מעט דיונים על גורל, ועל אלוהים. הניצולים מחפשים סיבה. למה דווקא הם שרדו. כי אם יש כאן יד מכוונת, אולי היא תציל אותם ממלתעות הטורפים, ולא רק מהתרסקות המטוס, לא?

לא. הניצולים מדברים על אלוהים, ועל גורל, ועדיין מתים אחד אחד, מוות לא נעים ומדמם במיוחד.

ניסן לא מדבר על אלוהים. הוא פרגמטי ויעיל עד הסוף. כמעט.

ועכשיו – אזהרת ספוילר

כבר באמצע הסרט יתחיל הצופה הממוצע להרגיש שמדובר כאן ביצירה קצת שונה. אבל כשניסן נשאר לבד לגמרי, אחרי שכל חבריו – כולל אלה שהימרתם שישרדו – מתו, זה כבר חשוד. ואז מרים ניסן את הראש לשמיים וצועק לאלוהים. משהו בנוסח אם אתה שם, כדאי שתעשה משהו עכשיו. וכשכל מה שהוא נתקל בו זה שקט גדול, הוא מפטיר לעצמו שבסדר. הוא יעשה את זה לבד.

אלא שאם ציפיתם לסוף הוליוודי שעושה נעים בבלוטת האדרנלין, מין פרץ תושייה של הרגע האחרון עם האפי אנד כולל מעיל פרוות זאב, תשכחו מזה. ניסן מגלה שבמקום להתרחק ממאורת הזאבים, הוא הוביל את הניצולים לכל אורך הסרט היישר אליה. הוא הימר על הכיוון הלא נכון. סצינת הסיום מוצאת אותו עומד מול זאב האלפא, כששאר הלהקה מקיפה אותם, חמוש בסכין ואגרופן מאולתר. וכששניהם מזנקים אחד אל השני, הסרט נגמר.

אין סוף סגור, אין התעלות, אין ניצחון. ואין אלוהים. אין נס, אין התערבות של הרגע האחרון. רק בני אדם ומה שהם מסוגלים לעשות – וגם מה שהם לא יכולים – מול טבע בלתי מתפשר. אלה מסוג המסרים שיכולים לעבור מתחת לרדאר, דווקא בסרטים שלא אמורים לדבר על דברים כאלה. אין לי מושג אם לזה התכוון התסריטאי, אבל מבחינתי זה סרט אנטי נוצרי ואנטי דתי בכלל. אין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. כל השאר, גורל, אלוהים, זה בולשיט.

ונקודה על הבמאי שהוא גם התסריטאי: ג'ו קרנהאן אחראי על העיבוד הגרוע ל"צוות לעניין" וגם ל-Smokin' Aces הלא רע בכלל. אבל בעיקר ל-Narc, דרמת משטרה קטנה ומקסימה מ-2002. הקרדיט על החתרנות המפתיעה של The Grey שייך לו.

 

הערות על גיל 40

אין לי באמת משהו מחכים לומר על הגיל הזה, חוץ מזה שהחיים שלי בנקודה הזו לא דומים בשום צורה למה שדמיינתי שיהיו בגיל 20. או 16, או 24. לטוב ולרע.

 

זה די אידיוטי לייחס תכונות מיוחדות למספרים עגולים. קצת כמו אלוהים, בני אדם ממציאים משהו שרירותי ואז מתחילים להאמין בו ולפחד ממנו. גם אני מרגיש קצת מוזר עם המספר הזה, ארבעים.

חזרתי היום הביתה, לילדים ולמנומשת, שחיכו עם כובעי ליצנים והמון אוכל ומשפחה, לחגיגת יום הולדת. בשלב הברכות הילדים הקריאו בתורות רשימה של ארבעים הדברים שאפשר להספיק אחרי גיל 40. אם תרצו, סוג של סאטירה מתוחכמת במפתיע על כל השטויות האלה של משבר גיל-מספר-כלשהו.

הנה היא:

דברים שאפשר לעשות אחרי גיל 40

  1. להיות ג'דיי
  2. לגרום לנירי לומר לך: אתה צודק.
  3. לגדל שפם
  4. לקנות אייפון S9
  5. להמציא בדיחה חדשה
  6. לזכות בתחרות תחפושות בעבודה
  7. לקרוא את ספרי הארי פוטר
  8. לסיים משחק של טליסמן
  9. לעבור דרך ענן רדיואקטיבי ולקבל כוחות על
  10. להופיע על אריזה של קורנפלקס
  11. לסיים את ערימת הספרים ליד המיטה
  12. לצאת לדרינק עם ברוס (ספרינגסטין)
  13. ליצור אפליקציה יותר מצליחה מאנגרי בירדס ו-draw something
  14. לעבוד בחברה שמייצרת משחקי מחשב
  15. לזכות באופנוע בתחרות אכילת פאי לימון
  16. לגדל שיער ארוך שיתבדר ברוח כשאתה נוהג במכונית הפתוחה שלך
  17. לשחק את דארת' ויידר בסרט ההמשך הבא של מלחמת הכוכבים
  18. להביא שלום עולמי
  19. ללמוד הקלדה עיוורת
  20. ללכת עם נירי למירוץ למיליון ולזכות
  21. להיות קרני ליום אחד
  22. להיות שחקן כדורגל יותר טוב ממסי
  23. לסיים ויכוח עם נגה כשאתה אומר את המילה האחרונה
  24. לנהל שיחה טלפונית עם אראלה ממפעל הפיס
  25. להיות צייר מפורסם שיתלו את ציוריו בפאריז
  26. להיות נהג מרוצים
  27. לצנוח צניחה חופשית
  28. לצאת לסיבוב מסביב לעולם בקרוואן עם כל הילדים
  29. להיות מנטור בדה וויס
  30. לטוס על שטיח מעופף
  31. לקבל לימוזינה
  32. ללמוד לשרוק
  33. להיכנס לספר השיאים של גינס
  34. לנפח את בלון המסטיק הגדול בעולם
  35. לשכור נהג פרטי
  36. לקנות ג'קוזי
  37. להיות נשיא ארצות הברית
  38. להיות זמר רוק מפורסם
  39. ללמוד לדבר פורטוגזית או יידיש כדי שהילדים לא יבינו
  40. ללמוד איך זה להיות בן 40

תראו, חרדים, לייב אין בית שמש!

כמה קיצוניים יש בבית שמש? או בכלל? כמה מקרים של תקיפות, ומה השתנה בשנים האחרונות? לא יודע. לא כותבים על זה.

החרדים הקיצוניים בבית שמש זה סיפור שמצטלם טוב, סיפור עם רעים ברורים שקל להתאגד נגדם. עד שהחרד התמים הראשון יחטוף מכות, כלומר.

ובינתיים אפשר לעזוב לרגע את תקציב הביטחון, את הימין הקיצוני, את התפוגגות דו"ח טרכטנברג והמחאה ועוד ועוד ועוד. למה להציק בזוטות, כשאפשר לצאת לג'יהאד נגד הדוסים.

זה קלאסיקת ביבי, גם אם הוא לא התכוון לכך – להסיט נגד מיעוט שיש קונצנזוס נגדו, לכוון את תשומת הלב הרחק ממה שבאמת דורש אור שמש, לנושאים קלים לעיכול, נושאים שגם הוא יכול לעשות עליהם כותרת. דמגוגיה קלאסית. זה שערוץ 2 וכל השאר זורמים איתו בכיף שלהם, זו כבר בעיה אחרת לגמרי.

התורה הקדושה, גירסת הפוליטיקלי קורקט

"לכו לעזאזל"

זה הנאום המלא של ברנום נילסן ב"חצי אח" המצוין, אחרי שהוא זוכה בפרס בתחרות תסריטים. ספק תסמונת טורט, ספק תעוזה חתרנית.

לא שזה מה שהייתי מצפה לו בטקס קבלת תורה לכיתות ב'. והיה מאוד חמוד, הטקס. הילדים בלבן היו מקסימים, המופע היה כמו תמיד קצת ארוך מדי, הברכות ראויות ובטעם טוב, והכיבוד סבבה לגמרי. ההורים צילמו במרץ את הילדים שמצידם הציגו סצינות ממתן תורה, מהחדר – גירסה אשכנזית וגירסה ספרדית-תימנית (איך לא ליהקו את תומר לקטע הזה, איך) והצליחו לדחוף פנימה אפילו מסר על מיחזור ודאגה לסביבה (!).

את הברכה שכתבתי יחד עם אמא מהכיתה המקבילה ביקשו המורות לראות מראש, כדי לוודא שאין שם משהו בעייתי. וברור שגם אני לא העזתי בזמן אמת להגיד משהו בעייתי. למה להפר את השלווה.

מה אני רוצה? אין לי מושג. אולי שיזכירו שיש בתנ"ך גם חלקים אפלים ובעייתיים. אולי שידברו על קנאות דתית והסכנות שלה? שיתייחסו לכל מיני מטורפים שתופסים טרמפ על אלוהים בדרך לאיזו אפוקליפסה, עכשיו? כן, אני מבין שאין לזה מקום בגיל הזה. השאלה אם באיזשהו גיל זה כן יתפוס מקום. אמירה כלשהי שתהיה חתרנית קצת, חד משמעית, מעצבנת, מחוץ לקונצנזוס. עמדה ברורה, מאמר מערכת.

כן, התרגשתי כראוי – לא כמו תומר שהתעורר בארבע בבוקר וישב לו על הכורסא בסלון, לא מצליח לישון, אבל בכל זאת. אבל כל הממסדיות השמרנית הזו מדגדגת לי קצת כאן וכאן.

 

המדריך לחיסול גויים וחופש הדיבור

היה משהו משעשע/מזעזע בדיווח על הרב מיצהר שנעצר על הסתה לרצח לא יהודים: במבזק רדיו סיפרו שהמשטרה פשטה על ביתו והחרימה 35 עותקים מהספר שלו. ועכשיו לאט: הרב יצחק שפירא הוציא ספר, תורת המלך, שבו הוא עוסק בנושא החשוב, מתי אפשר לחסל גוי ולצאת מזה נקי, לפחות בעיני הקב"ה. והנה ראיות שמצדיקות צו חיפוש: ספר, שפורסם בפומבי.

הדעות של הרב שפירא  מתועבות, אבל מה לעשות, הן חלק מחוקי המשחק של הדמוקרטיה. האיש לא הלך וקרא להרג שיטתי של גויים. הוא לא דיבר על קבוצה ספציפית, בניגוד למשל לשר הפנים שלנו שהתייחס לעובדים זרים כמביאי מחלות ואסונות (והיי, אם הם כל כך מסוכנים, אולי כדאי לעשות משהו בעניין), או להומואים (אולי כדאי לטפל גם בהם). הוא עסק בהלכה עקרונית, ופרסם ספר. בפומבי, בגלוי.

ספר מתועב. איש דת שבוחר לקחת מעיקרי האמונה דווקא את נושאי ההרג והרצח, משמש דוגמה מצוינת לכל הרעות החולות שאמונה עיוורת ומטופשת הביאה על האנושות. אבל מה לעשות שמותר להיות אידיוט, ומותר להיות קנאי חשוך ונבער. זה חוקי. וכשהראיות הן ספרים , יש כאן בעיה. אם אין מידע חסוי שלא פורסם, הרב הנכבד אשם אולי בטמטום וקנאות, אבל זהו בערך.

סתימת פיות, מימין או משמאל, לא צריכה לעבור בשקט. אולי לא מפתיע שבין מצדיקי כליאת הרב הנתעב נמצא גם בן דרור ימיני, שמצליח באותו משפט לצאת נגד שנאת חינם ולכתוב סמול במקום שמאל. מה לו ולחופש ביטוי ודעות מרגיזות. הרב שפירא הוא איש דוחה. אפשר לא להקשיב לו. אבל צריך לתת לו לדבר.

%d בלוגרים אהבו את זה: