Tag Archive | ההוביט

מה שעובר איתי

התחלתי למיין וזה הורג אותי. אחרי מעבר הדירה הקודם, טראומה בפני עצמה בחודש הגרוע בחיי, נשבעתי שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. המשמעות המעשית היא כסף, במקום לארוז בפניקה מתגברת נוכח דדליין מתקרב משלמים למקצועניות אריזה, משלמים למוביל, משלמים על הכול.

אבל מהסלקציה אי אפשר להתחמק: מסמכים, תבלינים, רחפן שלא ריחף כבר שנים, דיסקים, די.וי.די, שרידים פרה-היסטוריים. כל כך הרבה רכוש שאגרתי. או בעצם שחששתי לזרוק. מי יודע מתי אזדקק לו לכבל הזה, לתעודת האחריות ההיא. שנים של דחיסה  למגירה שאפשר להפוך ולחפש בה ביום פקודה. ועכשיו – יאללה לפח.

והצעצועים? לתרום, לזרוק, להשאיר? בת השבע מתעבת שינויים, והדרך להתמודד עם האקט הטראומתי היא להעביר את העולם הישן אל הבית החדש. הצעצועים נשארים. 

אבל הספרים הם האתגר הכי משמעותי. איזה ספר ימשיך לחיות על המדף בדירה החדשה ואיזה יגווע על ספסל ברחוב? יש את הנימוק הרציונאלי – אולי איזה ילד ירצה לקרוא את הספר שכל כך אהבתי – אבל הוא זניח. אין סיבה שאדם סביר יחזיק בביתו יותר מעותק אחד של "ההוביט", אבל לי יש שלושה – שניים בעברית ואחד באנגלית – ואיני יכול לשלוח אף אחד מהם לספסל. כולם יעברו איתי דירה. זה נכון לגבי כל כך הרבה ספרים שלא אקרא שוב, לא אקריא לאיש, אבל אהבתי כל כך שפשוט איני יכול להיפרד. 

הייתי רוצה לקחת את הספרים בלבד ולהשאיר את כל השאר מאחור. כל גרירת הרכוש הזו, למה היא טובה בכלל? עניין של כסף שכבר הוצאתי ועכשיו מה, לזרוק? למה לא בעצם? האם אלו גנים של עם בפוסט טראומה, חשש לאבד הכול והיצמדות למה שכבר השגתי? למה לא לצייד כל דירה במכשירים ובחפצים ההכרחיים, לגרום לאיקאה לפשוט את הרגל, ולהעביר רק ספרים וכבלים לכל מה שיתחבר לאינטרנט. חיים בענן, בלי מוביל עצבני ובלי בלגאן.

קשה לי לעבור דירה. זה בסך הכול צעד טכני, ואני נשאר באותה עיר, אותה שכונה. אני אדם רציונלי, אתאיסט נטול אמונה. מה לי ולאנימיזם. אלא שלא מעט התרחש בדירה הזו. היא היתה מפלט אחרי פרידה טראומתית, והיו בה רגעים של אושר, ריבים, התנסויות, דכדוך, התעלות נפש ומה לא.

הדירה החדשה עולה על הישנה בכל מובן, ויימצא בה מקום לחפצים שלא אזרוק בסופו של דבר. אבל אתגעגע לישנה מאוד. החפצים יזכירו אותה, אבל זה לא יהיה אותו דבר. היי שלום ותודה על הכל.

אתם לא פתיתי שלג יפים ומיוחדים (חוץ ממך)

אחד העלבונות החביבים עלי הוא שורת "פתית השלג" מ"מועדון קרב" – "אתם לא מיוחדים, אתם לא פתיתי שלג ויפים. אתם חומר אורגני מתכלה בדיוק כמו כולם". העוצמה של העלבון נובעת מהצורך האנושי להגדיר ייחוד, שוני שיבחין אותי מההמון שמקיף אותי. כל כך הרבה אנשים יפים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, סקסים יותר, עם פחות צרות ויותר כסף. איפה אני? במה אני מיוחד? שונה? טוב? הכי טוב?

במסגרת המסורת המשפחתית אני מקריא לבת ה-6 את "ההוביט". כמו עם האחים שלה, אני כל פעם מופתע מחדש עד כמה סדרת "נרניה" לא שורדת את הזמן, בזמן ש"ההוביט" רק משתבח. השבוע, באיחור קל, הבנתי למה. רוב הספרים מהז'אנר מציבים במרכז דמות שהיא פתית שלג. הארי פוטר הוא כזה מבטן ומלידה. עוד גלגול של "האחד". ב"נרניה" הגיבורים הם פתיתי שלג מורמים מעם מתוקף בחירה של ישות עליונה, אסלן, שהוא בתכל'ס ישו עם רעמה של מלך האריות. אבל "ההוביט"? מר בילבו בגינס נקלע לשורה של הרפתקאות שמאלצות אותו לסמוך בעיקר על עצמו וקצת על המזל. הוא שורד בזכות תושייה וכושר אלתור והמצאה שהוא מגלה בעצמו. לא בזכות אלים ונבואות. הוא לא "האחד". הוא רק הוביט שרוצה לחזור הביתה לשעת התה בשלום. אני מעדיף שהילדים שלי ילמדו מהמודל הבגינסי. לא צריך אלוהים, לא צריך אישור מגורם חיצוני. אמונה, תושייה וקומקום רותח יספיקו.

בת ה-6 מאמינה באלוהים ובפיית השיניים. אפשר לדבר על הדתה עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי בבית הספר וגם אז אלוהים היה נוכח בכיתה ובהפסקות. אלוהים, היטלר ועוד אי אילו היו חלק מההתמודדות עם עניין פתיתי השלג. למה אתה מיוחד ילד? כי אתה יהודי מהעם הנבחר, כי השואה, כי אתה אשכנזי וזכר, כי אתה שייך לכל המועדונים האקסקלוסיביים והנכונים. אז מה אם אתה גרוע בכדורסל וכדורגל. שלח את עמי, ביצ'ס!

לא שהרבה השתנה מאז. גם היום אני בודק את כרטיסי המועדון שלי. עובד ב"גוגל" זה מרשים? תל אביבי? בתקופה היחידה בחיי שבה הייתי בין עבודות הזדעזעתי לגלות כמה אבוד אני מרגיש בל טייטל, בלי מקום עבודה מסודר. כמה נטול הגדרה עצמית אני. כשנאלצתי להסתדר בלי דירה למשך מספר שבועות הופתעתי לגלות עד כמה היחסים שלי עם הילדים קשורים לטריטוריה. אין כזאת? אין תחושת סמכות ואחריות. האם זה סך חלקיי? מרכיבים חיצוניים שמגדירים אותי בלי שום אופי וייחוד?

הילדים שלי הם פתיתי שלג מיוחדים. הם לא מאמינים בזה בעצמם, לפחות לא צמד הגדולים. מגיל מסוים והלאה המציאות והמודעות מכרסמים בוודאות שאתה מרכז העולם. הם חווים ספקות דומים לשלי. אבל בזמן שאצלי מתעוררים סימני שאלה, התבוננות מהצד עליהם מספקת תשובות ברורות. הם לא חייבים להוכיח שהם מיוחדים, או שונים. הם צריכים בעיקר לאהוב את עצמם בזמן המוגבל על הכוכב. וליהנות. גם ככה חם פה מדי לפתיתי שלג.

האריה, המכשפה והילדים שלי

על שתי תחנות יסוד בספרות המערב גדלים ילדי: ספרי נרניה ו״ההוביט״. זה הקנון. ״הארי פוטר״ יכול היה להיות המצטרף החדש לחבורה, ובצדק, אבל הוא חדש מדי ולא הוקרא מעולם לצד מיטה של ילד שרוצה רק עוד פרק אחד לפני השינה. ואילו בצד, באפלה, ניצב הכישלון החינוכי הגדול שלי – ״שר הטבעות״, אחד הספרים המכוננים של חיי שלא נקרא וכנראה גם לא ייקרא על ידי אף אחד מצאצאי.

בימים אלה הגיע שוב תורו של ״האריה המכשפה וארון הבגדים״, הראשון בסדרת נרניה. בת החמש סירבה בהתחלה לרעיון של ספר חדש, עד שנגה ואני רקמנו ביחד תוכנית זדונית. הפטרתי לחלל החדר בקול אדיש שאני מקריא עכשיו לנגה סיפור, ובאמצע הפרק הראשון הודיע קהל היעד האמיתי שהיא רוצה שנגה תקריא לה את הפרק הבא. מה יכול להיות רע בילדה, בערך בגילה, שמגלה עולם קסום מצידו השנה של ארון בגדים? ובמאמר מוסגר: .ק.ס לואיס חוזר שוב ושוב על האזהרה מפני הסתגרות בארון, סוג של ״ילדים אל תנסו את זה בבית״ שהיום נשמע כמו תמיכה בקהילת הלהט״בים.

אני מבין את סוד הקסם. הקו המקשר בין תושבי נרניה, מר פוטר ומר באגינס, הוא העיסוק של הספרים בהתבגרות ושינוי. בכולם יש דמויות שמגלות דברים מפתיעים על עצמם ובעצמם. שמגלות ייעוד וייחוד. בקיצור, מה שכל ילד היה רוצה לגלות. בנרניה יש גם דמויות נשיות, מה שמספק אובייקט הזדהות לבנות במשפחה, והספרים, למעט סדרת פוטר, נכתבו לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן מפחידים במידה הראויה וקצת מעבר. ג׳יי.קיי רולינג, ייאמר לזכותה, הצליחה להחדיר מספיק אפלה ואימה אמיתיים גם לסאגה שלה, באופן לא טיפוסי לעידן הנכחי.

״שר הטבעות״ הוא אופרה וגנריאנית אחרת. ילד אחרי ילד סירב לקרוא יותר מעמוד או שניים מיצירת המופת של טולקין. האשמתי את התרגום המיושן, את היעדר הדמויות הנשיות. עכשיו אני חושב שיש כאן עניין מהותי יותר. ב״שר הטבעות״ הדמות הראשית לא מתפתחת לשום מקום וגם לא מגלה שהיא מיוחדת, או בעלת גורל מופלא במיוחד. זו לא ההקבלה הפנטסטית לילד שגדל ומחפש את מקומו בעולם. הוא קרבן של הנסיבות, שנוטל על עצמו משימת התאבדות כפוית טובה כדי להציל את העולם מחורבן. לא נבואה ולא נעליים, סתם מזל נאחס.

נגה הגישה עכשיו עבודה  על ספרות פנטזיה וגיל ההתבגרות. לנרניה יש שם מקום של כבוד. גם אני כילד רציתי נורא לגלות בארון בגדים מזדמן עולם חדש, ולא בגדים שיהפכו לוינטאג'. אבל לא היה לי שום חשק להיכנס לעולם האפל והעומד להיחרב של "שר הטבעות", או להיות הגיבור הטראגי שלו. אולי בגלל זה הילדים שלי, אנשים בריאים בנפשם עם גישה חיובית לחיים בסך הכל, מעדיפים את הפנטזיה שלהם על הצד הקליל יותר, ומשאירים את הטבעת לי. 

%d בלוגרים אהבו את זה: