בשבועיים האחרונים אני חושב הרבה על פלפל שחור. אם פעם הייתי בוזק אותו בנדיבות בלי לחשוב פעמיים, עכשיו היד מהססת. במאה ה-15 היו סוקלים אותי, נועלים אותי במוסד או מנהלים טקס גירוש שדים דחוף. הפלפל השחור היה אז יקר יותר מזהב, והסוחרים היו שוקלים כל גרגר בחדר שדלתו וחלונותיו הוגפו היטב. דילרים של קוקאין לא מטפלים בסחורה שלהם כמו סוחרי הגרגירים השחורים באירופה של אז.

אני קורא את ״מגלן״, של שטפן צווייג. ספק רומן היסטורי, ספק שיר הלל לאנשים יצירתיים שלא הולכים בתלם, כולל סופרים. המניע המרכזי של המסעות המטורפים שמגלן ומגלי ארצות אחרים יוצאים אליהם הוא פלפל שחור. כלומר לא רק פלפל, תבלינים בכלל. אירופה משוועת לקצת טעם לחיים, אבל התבלינים מיובאים מהודו, בדרכי ים עקלקלות, דרך מדינות מוסלמיות ששולטות בנתיבי המסחר, והמון ידיים שחומדות נתח מהרווחים. ספינות נטרפות ואנשים מתים כדי שהמטען היקר יגיע לאירופה המאותגרת קולינרית. 

מגלן, קולומבוס, ואסקו דה גאמה ואחרים הם המקבילה ליזמי ההייטק של היום, ואת הכסף הם מגייסים לא מקרנות הון סיכון אלא ממלכים שאפתנים שרוצים נתיב ישיר להודו ולעושר שהיא מספקת. הסיכון מטורף, והסיכוי קלוש. מגלן יוצא בראש צי קטן של חמש ספינות למסע שייארך לפחות שנתיים, כשהוא מתבסס על מפות ישנות, חישובים מסובכים (ומוטעים) ושמועות, כדי למצוא מעבר בין ימי שאין שום ודאות שאכן קיים במציאות. ספוילר: מתוך חמש הספינות תחזור רק אחת, אחרי שנים של מסע מפרך, רצוף סערות, מרידות אלימות ומה לא. אבל היי, פלפל שחור לגמרי עושה את החביתה!

צווייג מספר בהקדמה שהספר נולד בזמן מסע בספינה מודרנית, קרוז נעים ומפנק שנסך בו שעמום, שהפך מייד לרגשות אשמה. איפה הוא, שבע בתא מפואר על סיפון יציב, ואיפה חבורת המלחים מזי הרעב והקופאים מקור של מגלן. הוא כותב מצוין, אבל אני מניח שהמסע שלו למירוק המצפון הסתיים באכזבה שאפיינה כל כך הרבה מסעות של מגלי עולם במאות ה-15 וה-16. פרופורציות הן עניין חמקמק כמעט כמו איי התבלינים של הודו. 

הפלפל השחור במזווה שלי עולה שקלים בודדים, תהילת העבר שלו לא רלוונטית לחיי היום יום שלי. הניסיון להכיר בערך של מה שיש לי נדון לכישלון. תנאי החיים שלי משולים למים שבהם שוחה דג, אני עיוור למה שעבורי הוא מובן מאליו. המועקות שלי בעבודה, לבטים לגבי הילדים, כל אלה הם חלק מחייו של גבר לבן פריבילגי מהמעמד הסוציו-אקונומי הנכון. אז מה. מחשבות על ילדים רעבים באפריקה, או מגלי ארצות אובדים בים על סיפון ספינה ספרדית רעועה לא יועילו.

אם אי פעם אמצא את עצמי במצב דומה לזה של פליטי אוקראינה, אני מניח שאתגעגע למותרות שאני עיוור להן היום. אנשים שעד לפני חודש-חודשיים חיו בסטנדרטים מערביים פחות או יותר, ועכשיו מוצאים את עצמם חסרי בית ועוגן, יודעים פתאום להעריך את מה שהיה. אבל בדיעבד. רק בדיעבד. יש מעט דברים שאני באמת מסוגל להודות עליהם בהכרת טוב שלמה ומלאה, בני אדם לא ניחנו בדמיון כה מורכב, מה לעשות. אני מנסה להתענג קצת יותר על פלפל שחור ולקוות לעתיד נטול מסעות, סכנות ומחסור בתבלינים.