Tag Archive | הופעות

למה בכל זאת נהניתי בהופעה של קונצרן האבנים המתגלגלות

האוטוביוגרפיה של קית ריצ'ארדס מתחילה בסיפור על מעצר, בדרום ארצות הברית. הגיטריסט נעצר במכונית מפוצצת מסמים על ידי שוטרים שרק חיפשו סיבה להיכנס בסטונס. הלהקה היתה אז שנואת הממסד, והכניסה שלה לארה"ב הותנתה בליווי משפטי בגלל שלל הסתבכויות הסמים של חבריה באנגליה. MI0003277352

הבעיה של הממסד עם הסטונס היום התמקדה בדרישת הבית היהודי לדחות את תחילת ההופעה בפארק כדי שחוגגי שבועות המסורתיים יספיקו להגיע. קשה להאמין שמאחורי הקלעים היו חומרים לא חוקיים, מקסימום תה ומשככי כאבים לפרקים מקשישים. חומרים לא חוקיים היו רק, לפי הריח, בקהל.

כל זה היה ידוע מראש, אבל אחרי שהחלטתי והצהרתי שאני לא הולך התפתיתי. זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב, גם אם האלבום הטוב האחרון שלהם יצא כשהייתי בן תשע.

ולא התאכזבתי. במובן של עמידה בציפיות: אלה לא הרולינג סטונס של פעם, זה קונצרן מקצועי בניהול מיק ג'אגר, שנראה כאילו השטן החליט לפרוש לטובת משרת מנהל צוות בידור בבית מלון יוקרתי. הוא מתרוצץ על הבמה, עושה את כל הקטע הטווסי הזה, מפעיל את הקהל, לא מפסיק לשבור שיניים בעברית (כולל 'רוני קנה הנעליים בשוק' הביזארי כשהוא מציג את רוני ווד). הוא ההוכחה החיה שסקס סמים ורוקנרול יפים לבריאות. רק שר טיפה פחות טוב.

לא ברור אם הוא נהנה מזה. אולי הנאה של מקצוען שתקתק עניינים במשרד באיזו מצגת חשובה. צ'רלי ווטס נראה משועמם. רוני ווד וקית ריצ'ארדס דווקא נראים מרוצים מזה שהם יכולים לנגן, גם אם ריצ'ארדס דופק לגמרי את השיר שאני הכי אוהב שלהם, Gimme shelter. הסאונד מצוין, הכל אחלה. ריגוש אמיתי נרשם אצלי רק בשני שירים. You've got the silver בזכות ריצ'ארדס, סימפטיה לשטן למרות ג'אגר.

ובסופו של דבר זה כיף, למרות הכל, כי גם אם מדובר בחבורת קשישים שעושים קריוקי של עצמם מלפני 40 שנה הם עושים את זה מצוין. ועצם הידיעה שאתה בנוכחות דינוזאורים כה מפוארים, יחד עם השירים הכה מעולים שלהם (אבל אנג'י?! זה כמו שמקדונלדס מתאימים את הטעם לקהל המקומי?), עושה את שלה.

בקיצור, זה אולי לא רוקנרול אבל אני מחבב את זה.

ההצגה הכי טובה בעיר (הזאת)

Content_1078.1469

סוף ההצגה, צועדים יד ביד

מחוץ לצוותא הלילה שחור

העיר הומה, מלאה אפשרויות

היינו מנצלים אותן, אבל בחניון היה תור

|

"אתה צריך לכתוב על זה פוסט

להמליץ לאנשים

הרי תמיד אתה מציק לכולם כשאתה מתלהב ממשהו

וזה מופע די מרשים

|

הוא מגניב

הוא מלהיב

יצירתי כזה

אמיתי כזה,

הוא נותן בראש, הוא מזיז את התחת

זה מצחיק, זה מדליק

תכלס – זו הצגה די מוצלחת"

|

 

"טוב זו לא בדיוק הצגה", אמרתי

"אם רוצים להגדיר בדיוק

זו מין אופרת היפ הופ אם תרצי"

היא השתחררה לי מהחיבוק

|

 "מה זה משנה הגדרות, אבא?

זה סיפור בלשי מצחיק עם שירים

עם מעט שחקנים והרבה דמויות

וכולם שם נורא מוכשרים

|

הם מצחיקים יותר מהמפץ הגדול

מגניבים יותר מאייפד ארבע

מוכשרים יותר אפילו ממני

ואתה סתם עילאי ומתנשא

אבא"

|

"אוקי", ניסיתי, "בסדר"

כבר הייתי עייף, היה מאוחר

"אבל אם לדייק יש כאן שילוב של ראפ

עם סיפור בסגנון פילם נואר"

|

"זה בדיוק מה שאמרתי אבא

אתה סתם מתעקש על שטויות

בוא ניסע כבר הביתה. מחר בית ספר

תראה, כבר כמעט אין כאן מכוניות"

|

בדרך היא שאלה על הפוסט

"חשבתי לכתוב משהו בחרוזים"

היא גלגלה עיניים

"אוי אבא, אתה לא כזה מוכשר

אל תגזים"

|

 

ספרינגסטין, שלמה ארצי, רוקנרול

יש הופעות שמקבעות מערכת יחסים עם זמר/להקה. את mgmt אני לא מסוגל לשמוע מאז ההופעה האיומה והאנטיפתית שלהם בארץ. מההופעה של ספרינגסטין בפסטיבל פינק פופ, שגם ככה הגעתי אליה משוחד לגמרי, יצאתי מעריץ נלהב.

ואז חשבתי על שלמה ארצי. הייתי פעם אחת בהופעה של ארצי בקיסריה (ואני יכול להסביר, אגב). הוא פרפורמר ענק. אני לא אוהב את רוב השירים שלו, למעט כמה מ"דרכים", אבל האיש נותן את כולו בהופעה. אני לא חושב שאפשר לזייף משהו כזה. במובן הזה, ההשוואה בינו לבין ספרינגסטין – שהיתה נפוצה אי אז בשנות התשעים – לא מופרכת.

גם הבוס נותן בכל הופעה את כל מה שיש לו ועוד קצת. גם הוא מגיע עם חבורת מוזיקאים מעולה, שולט על כל מה שקורה ביד רמה, יורד לקהל, מדבר איתו, מתלטף איתו. כשהקהל של פינק פופ גרר אותו פתאום מהבמה ונשא אותו על כפיים, ספרינגסטין המשיך לשיר כאילו כלום. כשהוא ראה ילד על הכתפיים של ההורים הוא סימן להמון שיעביר אותו קדימה והעלה אותו על הבמה. המצלמה מתמקדת בציור של ספרינגסטין הצעיר וקלרנס קלמונס ז"ל שמניף מעריץ? דקה אחרי ספרינגסטין מציב את הציור באמצע הבמה.

זו הופעה שמשלבת מקצועיות ותכנון מדוקדק, עם אלתורים וזרימה וביטחון מוחלט. המנומשת תהתה למה בעצם בגילו ובמעמדו הוא עושה את זה, ומה הסיכוי שלו לסיים את ההתרוצצות על הבמה בחיים. אף אחד לא מופיע ככה.

בקיצור, מלך. או בוס.

שלמה ארצי כמעט ויתר על המקצוע אחרי שנים של כישלון (ואולי חבל וכו'). גם ספרינגסטין עבר שנים של דחייה ומכירות מאכזבות. שני האלבומים הראשונים שלו כשלו. born to run היה להיט ענק, אבל אחריו שוב באה נפילה, והוא סומן כפלא של תקליט אחד. שלא לדבר על הסכסוך המשפטי שמנע ממנו להקליט כמעט שלוש שנים. בקיצור – האם יש כאן כישלון, שמדרבן את האמן, משאיר אותו תמיד רעב ומוכן להישרף על הבמה?

אולי. ההבדל הוא שבעוד ארצי נשען בעיקר על להיטי עבר, מוציא אלבומים בינוניים, ומסרב בכל תוקף להסתכן באיזושהי צורה, ספרינגסטין עובד הפוך. אחרי תקליט בומבסטי וגדול יבוא דווקא תקליט אישי ופחות מסחרי. ארצי אומר דברים ברורים רק כשזה מגיע לקונצנזוס ברמה של גלעד שליט. הבוס הוא שמאלן גאה, שמעביר ביקורת חריפה גם בשירים שלו וגם מעבר להם, תומך באופן ברור במועמד שהוא חושב שמתאים לנשיאות, יוצא נגד המלחמה בעיראק ומה לא.

זה מתבטא גם בהופעה. ספרינגסטין שר, או לפחות ככה נראה, מה שבא לו. הרבה שירים מהאלבום האחרון והפתעות מאלבומים ישנים או פחות מצליחים – spirit in the night עשה לי צמרמורת, כולל הקטע שבו ספרינגסטין שכח שורה, והודה נרגשות למישהו בקהל שמיהר לתפקד כלחשן ("you're my man"). בסוף הוא נתן מחרוזת להיטים קטנה, כולל born to run, אבל נראה היה שהוא עושה את זה בשביל הקהל, מחווה של נימוס, ולא משקיע יותר מדי בביצועים. האיש לא מזייף.

אחד מאותם להיטים היה dancing in the dark, לא שיר שאני מאוד מחבב. המסכים הראו שלל עלמות חן שמניפות שלטים שקוראים לבוס לרקוד דווקא איתן, כמו קורטני קוקס בקליפ ההוא. אבל כשהבוס שלח יד לקהל, הוא העלה דווקא אישה שמנמנה ולא צעירה, ופיזז איתה. היה בזה משהו יפה ומאוד מודע לעצמו. במקום ליפול לקלישאה של כוכב רוק מזדקן שדבק בנעורים ובמעריצות צעירות ולוהטות, ספרינגסטין סימן לקהל שהוא יודע בדיוק מי הוא ואיפה הוא. הוא כבר לא העתיד של הרוקנרול, אבל הוא בהחלט לא העבר שלו – הוא התמצית המזוקקת. מלך.

נ.ב

כמה מילים על פינק פופ – שמחנו שלא הגענו ליותר מיום אחד. ההולנדים לא ערוכים להתמודד עם מזג אוויר חם, וכך חיפשנו מחסה באיי הצל המעטים, והיבטנו בהמוני האירופאים השרופים שהסתובבו בלי חולצות בשמש וטחנו ג'אנק פוד. האיצטדיון לא מדהים, הסאונד חלש, הקהל קצת יבש (למעט השיכורים). לא מדהים.

זקנים מדי לרוקנרול. או שבעצם לא (וקטע מהסופרנוס!)

את האנטי שלי לרוקרים קשישים ניסח יפה אפרים שמיר בראיון, לא זוכר לאיזה עיתון. הוא סיפר שהיה בהופעה של הרולינג סטונס שנראו כאילו הם עושים קאבר לעצמם. זה היה מדויק. הבנתי פתאום למה אני עושה כבוד לניל יאנג וברוס ספרינגסטין, אבל לא הולך להופעה של פול מקרטני בפארק.

 

ולכן ההפתעה מהאלבום האחרון של ואן הלן. תמיד חיבבתי אותם, למרות שהיה ברור שזה קצת גילטי פלז'ר. אחת הפעמים הבודדות שבהן כתבתי כתבה בלי לסגור מראש עם העורך היתה עליהם, לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון המגה מצליח שלהם – והיא לא נכנסה לבלייזר בסוף, כי העורך חשב שואן הלן לא באמת חשובים או ראויים. מה שדי עצבן אותי. אבל הוא בחור נחמד, ערן, מה לעשות.

עכשיו הם התאחדו. כלומר שוב, כלומר עם הסולן הראשון לשם שינוי, ולא השני או השלישי. כמו קלישאת רוק הם רבו, התפרקו, לקחו סולן חדש, רבו גם איתו וארגנו שלישי, שכבר היה ממש פאתטי. פיטרו את הבסיסט, שתו, נגמלו.

הסולן המקורי, דיוויד לי רות', הריץ קריירת סולו מוזרה וכושלת. השיא שלו, אולי, היה הופעת אורח קצרה בסופרנוס. אחר כך לאדי ואן הלן היה סרטן בלשון (!) וניתוח להחלפת מפרק הירך ולי רות' התחיל להיראות כמו גירסת הזומבי של עצמו. וכל זה בא לאיית ב-2012 בניאון בוהק – "חלטורה".

 

אבל האלבום שלהם חמוד להפליא. יש בו לפחות שני שירים שלגמרי עומדים בסטנדרטים הטראשיים של פעם, וגם כל השאר עובד לא רע. הוא לא מביך, הוא לא פאתטי, הוא כן בועט. תקשיבו לשיר למעלה, ואחר כך תעיפו מבט בראיון הזה של לי רות', שמספר על מיתוס ה-M&M החומים הידו – הוא מקסים – ואז לכו על השיר שנמצא בתחתית הפוסט. מגניב לגמרי.

לא ברור עד כמה לי רות' ואדי ואן הלן מחבבים/סובלים אחד את השני. לא ברור עד כמה הם להוטים לבמה, חמדנים או פוחדים מזקנה ומוות ומפרפרים מול הקהל כדי להרגיש משב רוח נעורים. בשורה התחתונה האלבום שלהם הוא הפתעה נעימה.

ועם כל הכבוד המועט למקבילות שלהם מעדות ההייר מטאל, תמיד היה חוסר צדק מסוים ביחס לואן הלן. בשיא שלהם, לפני סאמי הגר והקיטש, הם היו שלוש רמות מעל ישויות כמו מוטלי קרו ופויזן, ופה ושם ייצרו שירים ממש ממש טובים, גם בסטנדרטים של עורכים מוזיקליים בבלייזר. אז מה עם לי רות' הופיע עם בגדים מגוחכים וסיפר לקהל שזה לא אקדח בספנדקס שלו, הוא פשוט שמח לראות אותם.

שורה תחתונה – אני מסיר את הכובע מול דיימונד דייב והאחים ואן הלן. ריספקט.

 

מרק לנגן והאכזבות

באמת רציתי ליהנות מההופעה של איזובל קמפבל ומרק לנגן. עוד לא ראיתי את לנגן מופיע, למרות שהוא מחתים כאן דרכון על בסיס רבעוני, ולמרות שאני מת על הקול שלו. קנינו כרטיסים, הגענו דקה לתוך השיר הראשון (במקום לחכות שעות שיתחילו כבר), מזג האוויר היה משובח, הבארבי היה מלא בקהל מתלהב (והבארבי בעיני הוא אחלה מקום להופעות), הסאונד היה מצוין, הנגנים המלווים גם. והקול של לנגן היה צרוד ומחוספס כראוי. וההופעה היתה פח.

קראתי את הביקורת בוואלה. צודק מגיב מספר 1 – לא ברור איך מישהו שהיה בהופעה יכול היה להתלהב ממנה. על הבמה עמדו שני זמרים שלא זזו, לא דיברו אל הקהל, לא הפגינו טיפת חום אנושי. אני לא מדבר על erev tov tel aviv! ושאר חנופות. אני מדבר על תקשורת. על כריזמה, חום, משהו. הנה למשל דוגמה לא רעה. אם הייתי נכנס לבר וההופעה הזו היתה ברקע, זה היה מגניב. אם היו מקומות ישיבה.. בקיצור, לוגוס. ההופעה הזו היתה צריכה להתרחש בלוגוס, למי שזוכר את המקום ההוא. והנה ביקורת מדויקת לגמרי בויינט.

את מרק לנגן שמעתי בפעם הראשונה בזכות סינגלס, הסרט של קמרון קרואו, שהיה חמוד למדי (עם המשפט המעולה i was nowhere near the neighbourhood) ועם פסקול – כמו תמיד אצל קרואו – מעולה, שכלל את מיטב התוצרת של סיאטל. גראנג', המהפכה המדומה החביבה עלי, חולצות פלאנל והכל.

היה שם שיר אחד של הסקרימינג טריז שהתלהבתי ממנו קשות, ומייד קניתי את הדיסק (בפיקדילי ז"ל, נדמה לי). שהיה מעולה. אחר כך לנגן עבר כל מיני גלגולים, אבל כנראה שהוא במיטבו כגרון להשכיר, או יותר נכון כשהוא משתף פעולה עם אנשים מוכשרים ומוציא לפועל את הכתיבה שלהם עם הקול שלו. המנומשת טענה שהקול שלו לא כזה מדהים, או בניסוח שלה: "אח שלי – טום ווייטס אתה לא". כנראה שיש משהו בתדר הספציפי שפשוט מדבר אלי. לא יודע. אבל כשהוא שר, זה פשוט עובד.

אז הנה לנגן במיטבו.

עם העצים:

ועם הקווינז אוף דה סטון אייג':

ובסול סייברס, באחד השירים הכי מוצלחים שלו:

 

עוזי פיינרמן: שמישהו יכתוב קצת מילים

נשברתי בערך בשורה שאמרה, אם אני זוכר נכון, "the wind blew through my rusty hair". מה זה שיער חלוד לעזאזל? הלכנו.

יש יתרון בללכת להופעות בלי לדעת יותר מדי. על עוזי פיינרמן ידעתי רק שכמה אנשים שאת דעתם אני מכבד אמרו שהוא מגניב. מזמן לא היינו בהופעה, זה היה קרוב לבית, אז למה לא. אחרי ייבוש של שעה בערך הוא עלה על הבמה, עם בסיסט ומתופף, והתחיל לנגן. הכל היה בסדר עד שהם פתחו את הפה. באמת בסדר: יופי של רוק-בלוז, אחלה גיטרה. ואז הוא התחיל לשיר מה שנשמע כמו רצף קלישאות באנגלית.

אני מניח שאם הייתי שומע את אותו דבר בדיוק בבר בארצות הברית הייתי מרוצה למדי. אין מה לעשות, יש מטען ציפיות שמגיע יחד עם מקום ההופעה, ארץ המוצא וכו' וכו'. באמצע תל אביב באוגוסט, זה נשמע כמו חיקוי. זה היה פשוט עצוב – מוזיקה כל כך מוצלחת ומנוגנת כל כך טוב, היתה ראויה לכותב מילים מקורי ומוצלח. בעברית. גם אם חמי דורנר לא חושב שיש כזה, אני מעדיף את הרוקרים המקומיים שלי בשפת הקודש.

ג'פרי לואיס: הופעה בלב הבועה התל אביבית

היתה הופעה מתוקה, באמת.

ג'פרי לואיס עושה אנטי פולק. אני לא בטוח שאני סגור על מה זה בדיוק, למרות ההגדרה. בכל מקרה, הוא ואחיו מנגנים שירים לא ממש מתוחכמים או מורכבים מוזיקלית. חלקם די דומים זה לזה. הפואנטה היא המילים: לואיס בחור שנון, אין ספק.

הוא גם מצייר קומיקס. לא רע אפילו. בשניים מהשירים הוקרן במקביל ספק סרטון ספק מצגת של קומיקס בהתאם למילים. זה עבד לא רע בכלל.

בסופו של ערב, ג'פרי לואיס הוא בהחלט לא רע. לא מדהים, לא יוצא דופן, קצת גימיקי. הופעה שנחמד לראות, אבל לא מישהו שאני אחרוש את האלבומים שלו בבית או בהליכה עם הנגן.

מה שלא תואם בכלל את כמות התקשורת שהאיש קיבל. נגיד כאן. או כאן. וכאן. אה, וכמובן כאן.

ואחרי כל זה, היו בלבונטין אולי 100 איש. המנומשת טוענת שאולי אפילו 200, אני בספק. אבל בשורה התחתונה: זה היה משונה. חוסר הפרופורציה בין הכתיבה על האיש באתר גדול כמו וואלה, והגדרה מפוצצת כמו קהילת האינדי, לבין השניים וחצי איש שהגיעו למרתף הקטן של לבונטין – היה קצת מביך.

%d בלוגרים אהבו את זה: