ארכיון תגים | הורות

זה לא הסקס

לקנות רובה ציד, הוא אמר, זה הפתרון. עכשיו היא בגיל ההתבגרות, אבל תכף היא תגדל, ובנים יתחילו להסתובב סביבה, והוא ימתין להם חמוש.

עמדנו ליד המדורה. זה היה אירוע חברה גדול ומושקע כמקובל בז׳אנר, אנשי הייטק נאורים כולם והאיש מדבר על לירות בטינאייג׳ר מבוהל שיעז לשים יד על הבת שלו. אלוהים, חשבתי לעצמי, איזה דביל. 

אף פעם לא הבנתי את העניין הזה, את המוסכמה של אבות שחשים דחף אלים לנוכח האפשרות שהבת שלהם תקיים יחסי מין. סקס זה דבר נפלא, אם עושים את זה בנסיבות ועם האנשים הנכונים, למה שלא תאחל לבתך חיי מין מספקים ומוצלחים? מצד שני הזכרתי לעצמי את כל הפעמים שבהן נתקלתי בסיטואציה שהיה לי ברור איך אגיב אליה, ומצאתי את עצמי מתנהל אחרת לגמרי. אז לך תדע.

חיכיתי. תקופת התיכון של נגה חלפה בלי שפגשתי או ידעתי על מחזרים וחברים. פעם אחת כשהיינו בסופרמרקט ראיתי בחור בשנות העשרים לחייו מביט בנגה, בת כ-15 אז, במבט הזה של מלמטה למעלה, ונתקפתי רצון עז לשבור לו אי אילו עצמות באמצעות פטיש גדול במיוחד. חשבתי שאולי זה זה. שגם אני ניאנדרטל מגונן.

ואז נהיה חבר, ואחריו עוד אחד. לילדה יש בן זוג, והוא מקסים וחמוד, ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה כפי שראוי וצריך. ואני מאושר בשבילה, ואוהב אותו, ולא חש שום דחף אלים או רצון להתחמש. איזה יופי, חשבתי לעצמי, נאור נאור נאור.

אבל לא. לא מזמן באה בת התשע להתרפק עלי קצת בערב, התחבקנו על הספה, ונזכרתי בנגה, כמה ימים לפני כן, יושבת על אותה ספה מכורבלת בזרועות החבר שלה. ופתאום חשתי צביטה חדה בלב. פעם מזמן נגה התרפקה עלי בדיוק ככה. והייתי מרכז עולמה, וכל החסרונות שלי היו סמויים מן העין הצעירה והיה ברור שכך יהיה לנצח. 

היום ההתמסרות הזו שמורה לגבר אחר, לבן הזוג שלה, וגם אם היא אוהבת אותי ומחבקת אותי עדיין, זו כבר אהבה מפוכחת, בלי כוכבים בעיניים, עם מטענים וכעסים. היא לא תראה אותי יותר אף פעם מבעד עיניים של ילדה מעריצה, זה שמור מעתה לגברים אחרים.

זה לא הסקס, טמבל. זה אור הזרקורים שעבר הלאה, לשחקן הראשי החדש שהחליף אותי והשאיר אותי מחוץ לבמה, בקהל, מוחא כפיים ודומע מול הזוג המאושר. זוג יפה וחמוד, ולי נותר רק לחכות לקאמבק מפתיע שיבוא עם הנכדים. 

חרדות ושריטות וציון

 ואחרי שהזהירה אותנו ש"לא הלך לי", קיבלה נגה בפסיכומטרי 732. לא שזה באמת הפתיע מישהו: בקבוצת הווטסאפ שנפתחה במיוחד לצורך הימורים על הציון רצו מספרים דומים (אמא שלה ניצחה). אנחנו למודי ניסיון עוד משנותיה בתיכון – תחזיות שחורות וציונים ורודים. 

אבל אני לא כותב את כל זה רק כדי להשוויץ בהישג של בתי המופלאה (732!!!). עם כל ההתבשמות שלי מקבלת אישור חיצוני על כמה שהיא מוצלחת, אני הרי יודע בוודאות מדעית שכל הילדים שלי הם נזר הבריאה ומתת האל לאנושות. העניין הוא לא הציון וההצלחה, אלא החרדה התמידית מכישלון. 

אני מביט בנגה ורואה את השריטות שלי. לא משנה כמה ציונים מעולים נרשמו בתעודות שלה לאורך השנים. הם לא מעידים על כלום. הצלחה היא תמיד במקרה, מזל, אינה מנבאת דבר. כל כישלון זערורי, מנגד, הוא האמת הצרופה, שסופסוף נחשפת. אפקט המתחזה. סוף סוף עלו עלי והבינו מי אני באמת. 

בתמונה: מוצלחת

זה מנגנון שמגיע עם רציונל. שימור החרדה והפחד מהכישלון הם ההפך משאננות. ברגע שארפה קצת תגיע המכה. אם לא אציב שומרים הברברים יפלשו בחסות הלילה. ולכן דואגים, וחוששים, ולא נותנים למציאות ולעובדות לבלבל. נגה סיימה את התיכון בהצטיינות עם תעודה לא שפויה, חרשה לפסיכומטרי (על אף שלא היתה זקוקה לו, הבגרות הספיקה לה לגמרי), ולא הניחה לכל זה להרגיע אותה. כי למה באמת. כמו שאמרה דמות בסדרה אמריקאית שראיתי פעם: Happiness is a kick in the balls waiting to happen.

ומעבר לחשש מחוסר הצלחה יש גם את הגישה הדיכוטומית לחיים. אין ביניים, יש פסגה או תהום. היום אני עובד בגוגל, ללא ספק מקום עבודה מוצלח ונקודה יפה ברזומה, ומחר – הומלס על ספסל ברוטשילד. אין אמצע, אין פשרות. לנגה יש את הנתונים להתקבל ללימודים בכל מקום ומסלול פחות או יותר, אבל זה לא מפחית ולו קצת מהחשש שלה מהעתיד. מה יהיה אם לא תתקבל ללימודים המסוימים שהיא רוצה? האם היא נדונה לחיים אפורים ומשמימים בעבודה בינונית ונטולת אופק? 

אצלי אפשר להסביר את זה בהיסטוריה משפחתית דרמטית שכוללת שכול ומלחמה. ואצל נגה? אני מתלבט בין גנים חרדתיים שהעברתי הלאה, לכשלונות שלי כהורה, ואולי בכלל קוקטייל של שניהם. אני מסתכל מהצד וברור לי שבלי קשר לציונים יהיה בסדר, בדיוק כמו שברור לי שלומר את זה לא יעזור. 

החרדה היא חלק בסיסי מאיתנו, מנוע הישרדותי שיש לו יתרונות וחסרונות. אצלי היא קצת נרגעה עם השנים. אני יכול רק לחכות שאצל נגה יתרחש תהליך דומה, ובינתיים ליהנות מהצד מכמה שהיא מוצלחת. בכל זאת, פאקינג 732.

ניצחון קטן על הזמן

באחת וחצי בלילה, כשכבר חשבתי שהכול בסדר, הגיעה ההודעה. נסעתי ברחובות הריקים מאדם להחזיר את הילדה הביתה. היא ירדה למטה, בפיג'מה ופרצוף עגמומי. החברה שלה נרדמה לפניה, והיא נתקפה חרדה. הדובי שנלווה כדי להגן על שנתה, ראש וראשון בהירארכיית הבובות שלה, לא סייע.

נהגתי חזרה ברחובות שקטים של תל אביב בסגר, ודיברנו על כמה היה לה קשה, ואיזה מזל שעוד הייתי ער, ועל איך הכול בסדר עכשיו. היא סיפרה איך הלכה רגע לשתות, וכשחזרה החברה שלה כבר ישנה. אופק של לילה נטול שינה ובודד ניבט אליה, והיא הזעיקה אותי לחילוץ. יכולתי להבין את הקושי בהמתנה נטולת ודאות ואופק בחשכת בית זר.

לפני שנים תומר הלך לישון אצל חבר. הם היו קבוצה, מעין מסיבת פיג'מות, והכול היה כיף ונחמד עד שכל חבריו נרדמו בזה אחר זה והוא נותר בודד וערני. הוא ניסה להתקשר אלי, אבל נתקל במכשול לא צפוי. עדיין לא היה לו טלפון משלו, והוא לא ידע שבבית המסוים ההוא צריך לחייג תשע לפני המספר. הוא התקשר אלי שוב ושוב בלי שהשיחה מגיעה אל היעד. כמה רחובות משם ישנתי עמוק בלי לדעת כלום. ותומר, ביישן מכדי להעיר את ההורים, נאלץ לצלוח את הלילה לבדו. 

ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן יש סצינה של ילד שנשאר אחרון ליד השולחן , עד שיסיים לאכול את המנה שלו. הוא יושב שם שעות, לא מסוגל להיכנע ולאכול את התבשיל המאוס, בזמן שבני הבית כבר פורשים לישון. פראנזן משווה את ההמתנה הזו למבט ישיר אל השמש, חשיפה ממושכת מדי למימד הזמן, הוא אומר, עלולה לפגוע ולהותיר צלקות. יש משהו קשה בהמתנה בלי סוף ידוע. אבל כשזה קורה בבית זר, בחשכת הלילה שמטשטשת ומטילה ספק בכל מה שברור ומוכר באור יום, זה הופך לבלתי נסבל.

היה משהו מרגיע ומשמח בקלות שבה יכולתי לסייע, לחוש לעזרה כמו אביר רכוב על קאר טו גו. אני כבר יודע עד כמה היכולת הזו תצטמצם כשהיא תגדל. והיה משהו מספק בניצחון על הזמן. כעשר דקות חלפו מנחיתת הודעת המצוקה בווטסאפ שלי, ועד שהתייצבתי מתחת לבניין החשוך. שנים אחרי, הרגשתי שרגשות האשמה על הלילה ההוא של תומר צורבים קצת פחות. 

לצבא יש מספריים גדולים

היה ברור שזה מגיע. כבר עבר צו ראשון והיו אי אילו מיונים, אבל השבוע זה נפל עלי. ממש. הנקודה המטושטשת שהיא אירוע עתידי, הפכה מאי ודאות מעורפלת, צללית מטושטשת באופק, למשהו ממשי, מפוקס, תהום שאני דוהר לקראתה והיא לקראתי. 

זה התגנב אלי, אוסף לחיצות עדינות על כל מיני כפתורים. ופתאום זה שם. ויחד עם ההכרה מגיע חוסר האונים המוחלט. זו לא מורה שאפשר לריב איתה, בית ספר שאפשר לעבור ממנו, זה לא הורים אמריקאים שמביטים בתוגה על הילד שנוסע לקולג׳, זה חיתוך חבל הטבור. כבר הייתי שם, בבקו״ם, עם נגה. טקס פגאני שאתה מגיע אליו עם הילד שלך וחוזר בלי. מה לעזאזל.

ואני בודק מה אני יכול לעשות. התחלתי לחפש את קצינת הנפגעים המתאימה, כי אם כבר אב שנפל במלחמה, בכל זאת יותר תרמנו-כבר-במשרד מזה אין, אז אולי זה יכול לעזור. בכל שיחה כזאת אני מציג את עצמי כ״יתום צה׳ל״, ובכל פעם מתכווץ אצלי משהו בבית החזה, ומתיש ממש. מצאה שבוע להיות חולה בו, הפסיכולוגית, אם היא בכלל יכולה לעזור.

או אם זה נחוץ. בכל פעם שאני נכנס להיפרוונטילציה סביב הילדים שלי אני משתדל להיזכר שאני שרדתי את כל זה, ועוד בתקופה שבה הורים היו מעורבים פחות. ובניגוד לתומר לא הייתי מצויד בעשרות חברים, שנים של צופיפיניקיות נלהבת וגישת חתול גמיש במיוחד. הן חיות זו לצד זו, הוודאות שלאן שלא יגיע הוא יהיה בסדר, והחרדה שאולי אולי לא, ולא פחות גרוע – הפחד מתחושות האשמה שלא עשיתי מספיק אם יקרה לו משהו. 

במובן הזה לא עברתי מרחק רב מדי מהלילות בהם התלבטתי מול ילד חולה אם לרוץ למיון ליתר ביטחון, או להפסיק להיות היסטרי, זה רק חום גבוה. אבל ההחלטה כבר לא בידיים שלי. על התהום שאני דוהר לקראתה חקוק תאריך יום הולדת 18 של הילד, שאחריו שום דבר לא יהיה אותו דבר. 

האם קשה לי יותר לקבל את אובדן השליטה, או את העובדה שאין בה ממש צורך? שהילד-כבר-לא-ילד יסתדר בלעדי, והתפקיד שלי, שכבר הפך מראשי למשני, יידרדר לדרגת ניצב במחזה? לא יודע. אני מקווה שהפסיכולוגית תרגיש טוב בשבוע הבא. 

האבא הכי טוב ואלים בעולם

סימני האלימות עוד ניכרו על פרצופו של האוסטרלי. הוא ישב מול המיקרופונים והעיתונאים, מחייך ומרוצה למרות האגרופים שספג קודם לכן, והיתה לו סיבה טובה – הוא ניצח. וכן, הבחור השני נראה הרבה יותר גרוע. לאוסטרלי קוראים רוברט וויטאקר, איש אמנויות לחימה משולבות ואחד מבכירי הלוחמים בליגת ה-UFC, וכשעה לפני כן הוא פירק את הצורה ליריב שלו בזירה. החלק השני של הטקס, עכשיו מול העיתונאים היה ברור וצפוי. אבל לוויטאקר היו תוכניות אחרות.

העיתונאים היו מוכנים, והשאלה המתבקשת עלתה מייד: האם הוא מתכונן להילחם על תואר האליפות בקטגוריית המשקל שלו, אותו הפסיד בשנה שעברה? הניצחון באותו ערב היה השני ברציפות מאז אותו הפסד, וברור היה שהבמה מוכנה לקריאת תיגר על האלוף החדש, כולל תאוות נקם, הבטחות לתוצאה שונה, ומדממת, איומים ושאר ניפוחי חזה מצ'ואיסטים. אבל וויטאקר חייך והודיע שהוא הבטיח לילדים לבלות איתם את חג המולד, ושבינואר עומד להיוולד ילדו הרביעי ואין לו שום כוונה לחשוב על קרבות לפני כל זה. 

וויטאקר מימין, בועט לראש

העיתונאים לא קיבלו את זה טוב. בסדר, ינואר – האם תילחם במרץ או אפריל? וויטאקר הסביר בסבלנות שכשילדיו הקודמים הגיחו לעולם הוא היה טרוד מדי בקריירה ובמחשבות על היריבים הבאים, ועכשיו אין לו כוונה להחמיץ את הרגע. חג המולד, התינוק החדש, ואחר כך נראה. קודם ילדים, הקריירה והאנשים שמחכים לחטוף ממנו מכות לא יברחו לשום מקום. 

תנועת מי טו מתמקדת בגבריות רעילה ובנשים שנפלו לה קרבן, וזה מעולה. אבל גם גברים נפגעים מהסדר העולמי הישן. למעט מקום העבודה הנוכחי שלי, תמיד הרגשתי לא בנוח לצאת מוקדם יותר בימים בהם הילדים אצלי, ובאופן כללי להציב את הילדים לפני הקריירה. אצל הנשים שעבדו איתי, מנגד, זה נתפס כטבעי לגמרי. כשקולגה ב"ידיעות אחרונות" רצתה לסרב לטיסת עבודה שהוצעה לה, המליצו לה לתרץ את זה בחוסר רצון להתרחק מילדיה הקטנים. היא סירבה בתוקף בטענה שאף גבר לא היה משתמש בתירוץ הזה. זה היה נכון אז, ועדיין נכון היום. האידיאל הגברי השולט עדיין דוחק את הילדים לעדיפות השנייה, ולוכד גברים בסד של ציפיות להעדפת הקריירה והדחקת הרגשות.  

אבל וויטאקר, איש שחי בעולם שכולו ביטוי פיזי לאידיאלים הגבריים של פעם, מסרב לשחק את המשחק. העובדה שהוא מעולה במה שהוא עושה, ושהדברים נאמרו אחרי ניצחון מרשים ומובהק, רק הוסיפה להם תוקף. אף אחד לא יכול לטעון שמדובר בתירוץ, התחמקות, ניסיון להתאים את המציאות לנסיבות לא נעימות. וויטאקר נמצא בעמדת זינוק, ברור לכולם שהוא הבא בתור לקרוא תיגר ולנסות להשיג את התואר הנכסף. ולמרות זאת הוא מצהיר בבירור שלמרות ההצלחה והפוטנציאל, הילדים נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו. 

כשגבר מצליח מכריז מעמדה כזו שהוא קודם כל אבא ורק אחר כך איש קריירה, זה עושה טוב לכולם, גברים ונשים כאחד. כשמוסיפים לכל זה את העובדה שבתחילת השנה הוא ביטל קרב גדול וחשוב כדי לתרום מח עצם לבתו החולה, קשה שלא להתאהב בו. וזה עוד לפני שרואים כמה יפה ואלגנטי הוא בועט לאנשים בראש. 

קנו לעצמכם מתנה לסגר

את הפוסט הזה אקדיש לקידום חסר בושה של פרופיל האינסטגרם המקצועי של בתי, שיצאה אל האזרחות בעיתוי מופלא של מגיפת סוף עולם וסגר. במקום לומר נואש היא ניצלה את הזמן כדי לצייר (וגם לנטפליקס, כי בואו), והשיקה את הפרופיל החדש כדי למכור ציורים. 

הבעיה כאן היא שאני, כאב, לכאורה פסול לעדות. כמו שהילדים שלי טרחו לשוב ולהזכיר לי בשלבים שונים של קיומם, המחמאות שלי הן ברמת אמינות של הבטחת בחירות של ביבי. כי אני הורה. ומן המפורסמות היא העובדה שכל ההורים בטוחים שהילדים שלהם מושלמים כמו פריחת הדובדבן ביפן. מכאן נובע הביטוי האמריקאי המקסים A face only a mother could love. אלא שזה לא מדויק. 

כל הורה יודע לזהות את החולשות של ילדיו, ובאותה נשימה הוא כמובן מצטיין בלעטוף את המידע הזה בשכבות יפות של צלופן. להמעיט בחשיבות החולשות, להאדיר את תחומי ההצטיינות. כשצפיתי בבת השמונה רוקדת במופע סיום השנה של חוג הבלט לפי קצב פנימי שלה, שבינו ובין המוזיקה ותנועות חברותיה קשר רופף, הבנתי שבלרינה היא לא תהיה. זה היה מקסים וחינני, ואפשר היה למצוא בזה אינדיבידואליזם ושמחת חיים, אבל כישרון למחול – פחות. 

כל זה כדי לומר שנגה מציירת נפלא, אבל באמת. היא מציעה את הציורים שלה למכירה במחירים שווים לכל נפש, כי חוש עסקי זה פחות הקטע שלה, ואתם יכולים לרכוש מתנה ייחודית לעצמכם וליקירכם בלי לזעזע את חשבון הבנק בזמנים חסרי הוודאות הללו. חפשו את היצירות של הנגה פה –  https://www.instagram.com/_nogale_/ ואל תתקמצנו. 

היא עם מישהו אחר, נותרו רק זכרונות

לחצתי את ידו של ההיפסטר אסיר התודה והבטתי בספה שלי מתרחקת בטנדר החבוט, נוטשת אותי לטובת חיים חדשים. אם לשפוט לפי רעמת השיער והמראה הכללי של האיש, משעממים יותר והיגייניים פחות. 

שמעתי פעם בפודקסט דיון ער על החיידקים שעוברים בלחיצת יד. המגיש התפייט על לחיצה אמיצה עם אחד מבני משפחת קנדי, ותהה אם חלק ממנו, תרבית החיידקים הייחודית שעל כף היד שלו, מסתופף עם האצולה הפוליטית האמריקאית, ולהפך – הוא יושב כעת באולפן עם חיידקי קנדי גאים. 

מחשבות דומות ליוו אותי כשנפרדתי מהספה. היא היתה סמל לתקופה של התאוששות כלכלית ונפשית. מעבר מספרטניות מבחירה חלקית לנוחות בורגנית נעימה יותר. היא ספגה מיני מזונות ומשקאות, בעיקר באדיבות הילדים שלי, נמנומים מוצלחים במיוחד, אורחים ואורחות, חוויות והתנסויות, שיחות נפש וריבים. 

אני מתקשה להאמין שחלק מכל זה לא נצמד אליה לנצח, דבק בכריות ובמושבים, נחבא בין החריצים. זה לא אנימיזם, אני לא חושב שלספה שלי יש נשמה. זה לא שהיא ירושה משפחתית בעלת עבר מפואר – היא נרכשה בחנות זולה למדי בעמק הסיליקון של הספות שברחוב הרצל, לגמרי צווארון כחול של רהיטים, רחוק מאצולה ושאר רוח. אבל כשמסרתי אותה התקשיתי להאמין שלא נצמדו אליה צללים והדים של זיכרונות מתוקים-מרירים-מסעירים. לא משהו מודע, יותר כמו הדים שממשיכים גם אחרי שהצליל המקורי גווע.

יש חפצים שאני דבק בהם שנים ושתקפוץ לי מארי קונדו, יש כאלה שמיהרתי להיפטר מהם כי הזיכרונות שדבקו בהם היו מכאיבים מדי, או מחוברים לתקופות שזמנן עבר. לא מעט גרושים וגרושות סיפרו לי על רכישת מלאי חפצים חדש לגמרי, סמל לתקופה חדשה וליציאה מהבית הישן, תרתי משמע. בת השמונה מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם רהיטים וחפצים, ואנחנו גוררים איתנו שולחן כתיבה לבן ונטול אופי מאיקאה מדירה לדירה כי הוא חלק אינטגרלי ממה שמרגיש לה כמו בית. ובדירה בבית הדיור המוגן של סבתי בת ה-95 הרהיטים נותרים ללא שינוי ולא משנה מה מצבם, עוגן כמעט אחרון למציאות שהולכת ומתרופפת יחד עם הזיכרון והשנים. חפצים הופכים לסימני דרך, נקודות ציון, טריגרים לטוב ולרע. 

אני מניח שההיפסטר החביב יטביע בספה זיכרונות משלו. אלו שלי יילכו ויתפוגגו. הספה האפורה תפגוש ישבנים חדשים, תאזין לריבים, שיחות חולין ושיחות נפש של אחרים, תתכופף קצת תחת גופים לא מוכרים. הספה החדשה שקניתי – גדולה ויקרה ויפה יותר – עומדת בסלון חפה מאופי ומטענים, נכונה לספוג ולהכיל. ייקח לנו כמה שנים, אבל גם היא תהפוך לחלק מההיסטוריה הפרטית שלי. בחמישי האחרון נגה נמנמה עליה ויכולתי כמעט לראות הד קטן ויפה שלה נשאר צמוד לכריות כשהיא קמה. זו תחילתה של ידידות מופלאה.

לפרק את הארון של הרב רפי

תומר לא מבין את כל עניין הארון. הוא הסביר לי לא מזמן שאם יהיה לו בן, הוא יגיע הביתה יום אחד וידווח שיש לו חברה, או חבר. לצאת בשביל פיסת מידע כזו מאיזה ארון? הילד לא מבין בשביל מה זה טוב.

זו היתה שיחה שהשאירה אותי עם מחשבות עגומות. אני גדלתי בדור אחר לגמרי, כשלמדתי בתיכון לא היו בו הומואים ולסביות. מוצהרים. שנים אחרי גיליתי מי יצא מהארון ומתי, אבל בזמן אמת, ברעננה פנינת השרון, היו רק משפחות סטנדרטיות – למעט זוג גרוש אחד או שניים, הו כמה מסעיר – ובנים ובנות, סטרייטים וסטרייטיות. בדיחות על הומואים היו לגיטימיות, השימוש במילה הומו וברמזים לאקטים הומוסקסואליים כעלבון היה נפוץ.

כך שהנאורות שלי התבטאה בעיקר במחיאות כפיים נלהבות למי שיוצא מהארון, וקבלת האחר והשונה מייד אחרי שהצהיר על עצמו ככזה. הליברליות של הילדים שלי שונה. הם גדלים עוד מהגן בסביבה שיש בה הכל מכל – חד הוריים, צמד אמהות או צמד אבות. כל פורמט שתחשבו עליו, הם נתקלו או ייתקלו בו. לא הכל מושלם, יש גם במרכז תל אביב צרות אופקים פה ושם. אבל כשהם מסתכלים על הארון הוא כבר חצי שקוף, לא לגמרי קיים. חברים עם נטייה מינית שאינה סטרייטית? יש, וזה לא נושא ששווה שיחה. זו נאורות מתקדמת משמעותית מזו שלי. זו כבר לא קבלת האחר, זו תפיסה שאין בה "אחר".

כמה קילומטרים ואינספור שנות אור מכל זה יושב לו שר החינוך שאחראי על המערכת בה נמצאים צמד מילדי וחבריהם. בראיון ל"ידיעות אחרונות" ניסה הרב פרץ לצאת הכי ממלכתי שאפשר. תכף יש בחירות, וצריך להסביר את החבירה לכהניסטים, להעביר בקטנה מסר על אפרטהייד בשטחים, ועוד כל מיני עמדות, ביניהן גם האמירה ההיא על טיפולי המרה לגייז. הרב פרץ מתאמץ לצאת מכיל, מחבק ומקבל את השונה, ובטח, כל אחד יחיה איך שהוא רוצה, עד שהוא נשאל על הילדים שלו. מה יקרה אם אחד מהם יודיע לו שאינו סטרייט. זה כבר כנראה מפחיד מדי, כי כאן שר החינוך נופל: במקום להמשיך עם מנטרות הקבלה והחיבוק, הוא מסביר שהילדים שלו גדלו בסביבה טבעית ונורמלית, ולכן הוא אינו מודאג. 

מה אמורים לחשוב המורים והתלמידים חובבי בני מינם על האמירה הזו של השר. ואולי הם לא אמורים להיעלב, אלא ההורים שלהם, שעד כה האמינו שהם מגדלים את ילדיהם באהבה כמו כל משפחה אחרת, ועכשיו שומעים שהם לא סיפקו להם סביבה נורמלית, סביבה טבעית, ופועל יוצא מזה הוא שמשהו בילדים שלהם לא בסדר. כנראה שזה מפלטו הלא לגמרי חדש של הנבל, ה"טבעיות". כאילו משפחה גרעינית ויחסים מונוגמיים הם טבע האדם, כאילו אין בהיסטוריה וגם היום תרבויות שבהן נהוג אחרת, כאילו לא כיכב יעקב אבינו בתנ"ך, עם צמד נשים שנשא לו בכיף שלו. מניח שלרב פרץ היה דבר או שניים לומר לו, אם לא היה חושש מדי לדבר איתו. כי עם כהניסט יש לפחות מכנה משותף, אבל ביגמיסט כמו יעקב?

ומה הם החיים המודרניים אם לא סדרה של תחבולות שנועדו להערים על הטבע? טכנולוגיה מודרנית שנועדה להתגבר על המגבלות שהשית האל על האדם, כולל מכונות מעופפות שנועדו לפתור את נושא הקמצנות של אלוהים בכל מה שקשור לחלוקת כנפיים לברואיו. הרב פרץ הרי הטיס בעצמו מכונה כזו, לא טבעית ומנוגדת לכוונת הבורא. מישהו עוד יתחשבן איתו גם על זה. בינתיים נותר רק לקוות שהרב-טייס-הומופוב יעזוב את משרד החינוך כמה שיותר מהר. על תומר והחברים שלו הוא כבר לא ישפיע.

מקלות ואבנים בטוויטר

בזמן שמלחמת העולם השלישית מתמתחת על קו הזינוק, התחוללה עוד מיני-שערורייה בפיד הטוויטר שלי: מישהי כתבה על כמה נפגעה מבן הזוג שלה, כשגילתה ששיקר לה. היא לא נידבה פרטים אבל כנראה שזה לא עצר שלל זרים מלהציע הצעות או להעביר ביקורת, כי הציוץ הבא שלה היה תגובה זועמת שבה היא מסבירה שהיא לא צריכה עצות, היא בסך הכול רצתה לפרוק. מה שכמובן עורר עוד תגובות כי בני אדם.

שזה לגיטימי, ולא נדיר – יש לא מעט ציוצים זועמים שעוסקים בתגובות של דושים/ימנים/שמאלנים לציוצים אחרים. וזה מעורר בי את חוסר הנוחות וחוסר ההבנה שאני חש מול המדיה החברתית בשלל צורותיה מאז ומעולם. אני יכול להבין את הצורך לפרסם דברים בפייסבוק, טוויטר וכו'. אני מבין את הצורך בתשומת לב, את הצורך לומר משהו או יותר נכון לצעוק אותו מראש הגג. זה אנושי ובסיסי ומשתלב יפה עם תוכניות ריאליטי ושאר פורמטים של התפשטות בפומבי. והיי, כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני לא שופט. מדי.

אבל בכל פעם שאני כותב משהו אני חושב עליו לא מעט. יש אנשים שם בחוץ, ולא כולם יבינו או יאהבו בהכרח את מה שיש לי לומר. חלקם חושבים אחרת ממני, חלקם סתם מרושעים, או אולי דבילים. מה לעשות. כשאני כותב משהו פומבי אני מרגיש כאילו אני צועק אותו ברחוב הומה אדם, וזה מגדיר את מה ואיך שאכתוב. חשיפה מבוקרת. וכן, מותר לצעוק דברים בחללים ציבוריים – בגבולות הסביר – אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות, זה כבר בין נאיביות להיתממות. ולכן אני לא מבין את השימוש במקום הזה כדי לפרוק דברים אישיים, פרטיים וכואבים. אם אספר על פגיעה אישית או אכזבה מאדם אהוב לחברים קרובים, אני רשאי לצפות לאמפתיה ואהדה. אם אצעק בקניון הומה, אצפה לתגובות מדביל או אחד או שלושה שיעצבנו אותי רצח. 

יש גבול. קו עדין ודק ולא תמיד ברור, בין האישי לפומבי. חלק מזה נובע מהישיבה מול מקלדת לבד בבית. אני לא רואה את ההמון משמע הוא לא קיים. יש אשליה נעימה של כתיבה מדויקת רק לקבוצת האנשים שמגיבה לי בדרך כלל בפיד, והתעלמות מהמון פוטנציאלי בלתי נראה, או מהעובדה שחלק מהחברים הללו וירטואלים, אנשים שלא פגשתי מעולם ושאני מייחס להם תכונות ואופי מסוימים שלא בהכרח קשורים למציאות. מתישהו זה יתפוצץ. 

ומילא אם הייתי חושב שזה כי אני זקן ולא מבין, אבל כשאני מסתכל על צמד המתבגרים שיש לי בבית נראה שהם שלושה צעדים לפני. הם לא יחלמו לחלוק משהו אישי באמת בפיד ציבורי כלשהו. הספירות שבהן הם מסתובבים נחלקות לווטסאפ, שמוגבל למקסימום קבוצת חברים נבחרת, ולאינסטגרם, שבו עולים הרגעים הייצוגיים יותר. האישי מופרד מהפומבי הפרד היטב. כאילו יש כאן דור וחצי שהרשת החברתית גרמה לו לצאת מאיפוס, ואחריו הדור שלהם, שפחות או יותר נולד לתוך זה, וכבר מתנהל אחרת, נכון יותר.

חלק לא קטן מהצייצנים משתמשים בחשבון בדוי שמסתיר את זהותם האמיתית. זה מקל על החשיפה, אבל לא מפריע להם להתעצבן כשאנשים מגיבים באופן שלא נראה להם. זה מעורר בי חשד שלא רק החשיפה מספקת להם צורך מסוים, אלא גם התגובות המקוממות, שמצדיקות את מה שהם חושבים על המין האנושי, ומעמידות אותם מעל האחרים. אין לי בעיה עם העובדה שאנשים מרגישים נוח לחשוף הכול. אבל כמו שאמר ברוס ספרינגסטין באלבום ההופעה שלו: You wanna play, you gotta pay. אם אתה יוצא לצעוק את אשר על לבך בגשם זה בסדר, אבל קח בחשבון שתירטב.

רק להספיק לפני הצלצול

הכול התחיל להשתבש ב-7:39, הנקודה שבה צריך כבר להתחיל לזוז לזוז לזוז, שבה אנחנו כבר אמורים להיות אחרי שלבי ההכנה הבסיסיים, מוכנים לצאת לדרך ורק מושכים זמן, אבל בת השמונה החליטה שהיא חייבת לקחת צמד בובות, ומצאתי רק אחת, והיא הסבירה בתוקף שהן זוג, אי אפשר רק אחת כי השנייה תהיה בודדה, ובשלב מסוים התעצבנתי והודעתי לה שככה זה וזהו, אבל אלו שתי הדקות שהוציאו את הבוקר מאיזון והכניסו אותנו לאזור הסכנה של – חצוצרות – האיחור.

רצנו למטה בת שמונה ואני, היא נרגנת ואני עצבני, כדי לגלות את האופניים החדשים של תומר, שיוצא תמיד אחרינו, קשורים לשלי. התקשרתי אליו בזעם פעמיים, אין תשובה. רצתי למעלה, בת שמונה, קצת מרוצה מהמצב, נגררת אחרי. נעמדתי בדלת וצרחתי "תומר" אה-לה ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ", ואין תשובה. התחלתי לחפש בחדרים, זו דירה תל אביבית לא גדולה, ומה נהיה פה, יקומים מקבילים? חטיפות חייזרים? עד שמצאתי את הנער עומד ומצחצח שיניים עם אוזניות.

צרחתי עליו באיפוק מרשים והוא ענה "בסדר בסדר" וירד אחרי למטה להתיר את הקשר הגורדי של מנעול הקריפטונייט בין זוגות האופניים, ונהם, שנייה לפני שהפלגנו בת השמונה ואני אל עבר האופק והצלצול: "היא בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר". דהרתי בשדרה, התעלמתי מאדום, הסתכנתי בפקחים ב"הבימה" ועצרתי בחריקת בלם ליד שער בית הספר בדקה ל. הספקתי לחלץ הסכם שלום קר מבת השמונה, שעוד זעמה על הפרדת זוג הבובות אבל הסכימה לתת נשיקה. ורכבתי משם.

בדרך התעצבנתי עוד יותר על שניהם, ואז על עצמי על עצם זה שאני מתעצבן משטויות, ואז שוב עליהם כי ברור שהם כבר מזמן שכחו מכל העניין, ואני אסחוב את המועקה עמוק אל תוך היום הזה. 

וחוץ מזה במובן מסוים וצר תומר צודק, היא רק בכיתה ג', אז מה אם היא תאחר. אז מה אם אני אאחר. כדור הארץ ימשיך להסתובב, העתיד לא ישתנה. אבל אני שונא לאחר, ומעבר למקרה המסוים הזה כל איחור, אבל בעיקר כזה שקשור לילדים ולמסגרות, מסמל את הפוטנציאל של הרכבת לרדת מהמסילה, כי כל החיים המודרניים האלה עם להביא ולאסוף בזמן, ולשלם חשבונות ולאזן הוצאות וכל החרא הזה, הם המון כדורים שנמצאים באוויר, ואם אפספס אולי אצליח לתפוס את הכדור הסורר בזמן והכול יהיה בסדר, אבל אולי גם לא, והוא ייפול, ואחריו כל השאר, וכל היציבות המדומיינת תיעלם לטובת כאוס ואבדון. לאחר, לאבד שליטה, לפשל, זו חרדה שלא נגמרת, שחיה תמיד בקצה המודעות. ולא משנה שכשמשהו אכן משתבש לא קורה כלום, והחיים ממשיכים, הרי כבר איחרתי ופישלתי ודבר לא קרה. אבל אל תציקו לי עם העובדות. תכף צלצול. 

%d בלוגרים אהבו את זה: