שוב ושוב עולה השאלה מה עושים כשהילד לא מרוצה מהקייטנה הנוכחית, מהחוג, מבית הספר. שעת ערב, הילד מקטר בווטסאפ שלא כיף לו בצבא, אבל ממש, ואני בבית חי את החיים הטובים על הספה, ומה עכשיו? לארגן רכב, תחמושת וצבעי הסוואה ולצאת לחלץ אותו? 

כי כיף זה קדוש, ולילד קשה, וקשה יש רק בלחם ופורסים אותו בעדינות כדי שיישאר רק הרך ומורחים שכבה עבה של שוקולד. ומסיעים ומשלמים, ולוקחים על הידיים מעל חול טורדני, טובעני, תובעני. כדי לא לצלק, לא להכאיב, וכי באנו להרים.

כשנגה היתה בגנון היא סירבה לצעוד על חול. אלה היו זמנים אחרים, גינות תל אביב לא היו מרופדות בחומר מרכך הזעזועים של היום, ותחושת הגרגרים הקטנים בין האצבעות לא באה לילדה טוב. וכך נשאתי אותה ממתקן למתקן, מנדנדה למגלשה, עד שנהיה כבד ונמאס. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים, אבל כלום לא עבד. בסוף תמיד נשברתי וסחבתי. 

עד שנגמרה השנה, והגננת שלחה תמונות כמקובל בימי טרום הסמארטפון, תמונות שבהן נגה משחקת בחדווה בארגז החול, כי מי בדיוק הפראייר שיסחוב אותה במשפחתון. ובזאת תם עידן ייסורי המצפון והרכבת האווירית למגלשה האדומה.

לכאורה המסקנה פשוטה – בעד הורות קשוחה, אולד סקול, נגד פינוק יתר. במקום להרים על הידיים הייתי צריך להרים את הקול ולסגור עניין. אבל אולי בדיוק להפך. אולי ההפרדה בין המקום בו היא יכולה להתמסר לקשיים ולחששות שלה לבין המקום שבו יש חול ואין ברירה עשתה לילדה רק טוב. אולי התפקיד שלי בשבתי כבית הוא לתת מקום לבכי, קיטורים ונהי, לחולשה ולוויתור, כדי שהם יהיו חזקים יותר בחוץ?

אין לי מושג איפה עובר הקו, אני מאלתר על בסיס יומי ומקווה לטוב. רב עם הקטנה על ללמוד להסתדר עם האופניים שלה בעצמה ברחבי העיר, ואין לי שמץ אם זה הזמן הנכון, ואולי מוקדם מדי, או מאוחר. כמו ממשלת ישראל אין לי אסטרטגיה, רק טקטיקה, אלתורים ותקווה להתערבות של אלוהים או מדינה זרה, מה שיבוא קודם. 

כרגע, אחרי כינוס הקבינט הפנימי, החלטתי על הפשרה הבאה – כן להסיע את הילד אל ומהצבא, אבל להימנע מלפרוץ לבסיס כדי לקחת אותו מהקייטנה הלא כיפית בעליל הזו הביתה. ונסיים בסטיקר שהילד שלח בווטסאפ כדי לחתום את השיחה: לא קצונה ולא קבע, רק סמים ומסיבות טבע. אמן.

כדי לצאת מאזור הנוחות שלי אני צריך לרמות את אני העתידי, להריץ עליו איזו מניפולציה נכלולית קלה. כך אני מוצא את עצמי בסוף השבוע במלון בהרי ירושלים, מוקף אנשים שאיני מכיר, מתכונן להעביר מצגת ותוהה מה לעזאזל חשבתי לעצמי. 

כמה שבועות קודם לכן הגיעה ההזמנה דרך העבודה מקומיוניטי פורוורד, ריטריט של מנהלי קהילות מכל הארץ, סופשבוע במלון בירושלים, מצגות ומינגלינג והאם מישהו מאיתנו ירצה גם להעביר הרצאה? זה נשמע מעניין, זה נשמע רחוק בעתיד שלא יגיע, אז למה לא, ובטח, אני אוהב להרצות. והיי, קורונה, זה בטח לא יקרה.

שבוע לפני. אני עובד על המצגת ומקלל את אני מהעבר ששש לכל מיני הרפתקאות על חשבוני. אני כמעט מחליט לבטל הכל כשמתברר שחולקים חדרים, ומצליח להתארגן על לינה בדד, ולבסוף אורז תיק, מוכן נפשית ליומיים של בדידות עגומה. כמה שעות אחר כך אני מבין ששוב טעיתי ושאני מהעבר לא טיפש כמו שהוא נראה.

קהילה הוא מושג אמורפי. תשאלו מנהלי קהילות מחמישה ארגונים שונים במה מדובר וסביר שתקבלו תשובות שונות. ספק אם אמא שלי או צאצאי יודעים להסביר מה אני עושה ביומיום. המלון שעל ההר מלא אנשים שנמתחים על המנעד הרחב שמגדיר בסופו של דבר קבוצה של אנשים שחולקים עניין משותף, ומנהלים תקשורת כזו או אחרת באמצעות פלטפורמה כלשהי. מעורפל מספיק? נמשיך.

בין הנוכחים יש מנהלות קהילה שעוסקת בהורות, חיה בפייסבוק ודוגלת בשיח שנשלט על ידי המנהלות ביד רמה, אני מייצג את קהילות ווייז שמתפרסות על שלל פלטפורמות ומעודדות שיחה ופעילות כמעט עצמאית בין החברים. איש חביב ומזוקן פועל בכלל באינסטגרם וקורא להמוני המגיבים שלו קהילה, יש גם נציגה של חברה גדולה שבנתה מערכת קהילות פנימית לעובדים, מנהלת קהילה של נשות קבע בצה״ל, ועוד ועוד, כולל נציג של כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת, שמסתובב עם מסננת פסטה צהובה על הראש. ריטריט זה לא, לפחות לא במובן הזן בודהיסטי של נסיגה מן העולם אל הפנימיות שלנו, עדיף בשתיקה. כולם מדברים עם כולם, והרבה.

אני מהעבר, טיפוס חלקלק אבל מבין עניין, התנדב, כאמור, להעביר מצגת. אני משובץ לחמישי בערב, לפני האוכל. אכזרי למדי אבל מצד שני מסייע לשלוף אותי מהבדידות המזהרת. אני אוהב לדבר מול אנשים – תשומת לב ופאסון וכל הג׳אז הזה – והקהל מתלהב, סביר שבזכות מיומנויות הקהילה של הארגון בו אני עובד, ולא רק איכויות הרוק סטאר שלי. שלב השאלות נקטע מחוסר זמן ובדרך לארוחת הערב כבר מדברים איתי על שיתופי פעולה שלא היו עולים על דעתי בחיים, למשל עם קהילת בעלי טסלה בישראל. מתברר שיש דבר כזה. עכשיו יש לי עם מי לדבר בארוחת הערב. 

שאר הסופ"ש עובר בנעימים. מפגש עם מובילי טיקטוק מבהיר לי עד כמה אני בומר, ומסיבת אוזניות בערב הראשון מחדדת את הגבול שגם החיוביות המתפרצת הנואשת ביותר שלי לא תחצה. אני מוצא אנשים שמדברים את השפה שלי, מציע ומאשר חברויות בלינקדאין ופייסבוק, וכמובן מגלה חיבורים מפה ומשם: זה מכיר עמית לעבודה, וזאת עובדת עם אקסית מפעם. האוכל לא רע, יש אלכוהול והחדר נחמד, ויש משהו נעים בניתוק מהקונכייה המוכרת שלי. 

אבל אני מתגעגע אליה, ותופס טרמפ עם מנהלת קהילות לעתיד, ומתמלא שמחה למראה מגדלי תל אביב כי כמה אפשר להיות חיובי ותקשורתי ועוד בירושלים, בכל זאת. חזרתי עם רעיונות וקישורים וקשרים ושביעות רצון עצמית קטנה. סביר להניח שגם הזמנות עתידיות להרפתקאות מחוץ לקופסה יעוררו חרדות ורתיעה דומות, ויש לקוות שאני העתידי יהיה ערמומי ומניפולטור כמו אני מהעבר. עד הריטריט הבא אם כך.

האם סובבתי את הראש רק לרגע ומישהו החליף את הילדים שלי? במקום זאטוטים נלהבים עומדים שם מתבגרים נרגנים, ואחר כך בני אדם של ממש? ומילא הילדים, מה לגבי? המעבר מהאדם שהייתי למי שאני, למי שאהיה? זה קשקוש ניו אייג׳י? האם מדובר באותו טיפוס רק עם קצת יותר שיערות אפורות, או טרנספורמציה של ממש? אלכימיה? 

אני מספר לפסיכולוגית על העבר שלי ולא בטוח שאני מבין מי האיש הזה שאנחנו מעלים באוב. אני גם לא מחבב אותו במיוחד. אמא שלי נהגה לומר שכדי להסביר לעצמה את השינויים שהתחוללו בילדים שלה מול עיניה היא חשבה על התחדשות התאים בגוף. אם כל כמה שנים תאי הגוף מתחלפים כולם, בעצם לא מדובר באותו אדם. אנחנו מתחדשים, אבל כמה נשאר מהגירסה הקודמת ומה משתנה?

קראתי פעם מאמר על דחיינות. הטענה המרכזית היתה שאנחנו דוחים כי אנחנו מתייחסים לאני העתידי כאל אדם זר. מי ישטוף את הכלים מחר? מי יתמודד עם ההשלכות של ההחלטות ההרסניות של היום? אני העתידי, הפראייר. הרעיון טלטל אותי למדי, ובעיקר גרם לי לתחזק משמעת שטיפת כלים קפדנית. לא הרבה אחרי מצאתי את עצמי שוכב על דרגש מקעקעים, מתענה בזמן שדרקון נצרב בבשר רגל ימין, וחושב על אני העתידי, זחוח ומרוצה מעצמו, מסתובב עם קעקוע שאני סובל בשבילו. בנזונה. 

אני לא מאמין שאנשים משתנים, לא באמת. הבסיס נשאר אותו דבר, אלה נקודות המבט והזוויות שמשתנות. הדברים שקודם יכולתי להדחיק ועכשיו אני חייב להביט בהם, אמיתות שקודם לא הבחנתי בהן ומתגלות לפתע. כמו להיות בחדר גדול וגדוש חפצים, להרים את המבט ולהבחין במשהו שתמיד היה שם, זה רק אני שהחמצתי אותו עד עכשיו. זה משנה את הכול, אבל היי, החדר הוא בדיוק אותו חדר. 

החדר נשאר זהה גם כשאדם מחליף דעות פוליטיות, סגנון חיים, שכונה, מדינה. כל האלדד יניבים והאורי זהרים שמדלגים מצד אחד של הספקטרום לקצה העמוק האחר – אני לא קונה את זה. זו החלפה של תפאורה, שינוי במושא האובססיה, נשף מסיכות. במקרה הטוב אדם לומד באיזה צד של החדר מתאים לו להיות, ובאלה רהיטים הוא נוטה להיתקל עד כאב ופציעה ועדיף להתרחק. 

זה מידע חשוב, אולי זו סיבה טובה לחפור לעומקם של המניעים של הטיפוס ההוא, אני מהעבר. אולי זה יספק לקחים ותובנות ויחס טוב יותר לאני העתידי, שוטף הכלים ופותר התסבוכות הנצחי. לא יזיק להיות נחמד אליו, אולי אפילו לארגן לו איזה קעקוע, ובעיקר קצת יותר שלוות נפש ושמחה. מגיע לו.

-את אומרת שאת תוצר שלנו? של ההורים שלך? אנחנו אחראים להכול?

-כן.

-אז ההורים שלנו אחראים לאיך שאנחנו יצאנו, ובעצם הם תוצר של ההורים שלהם, וכך הלאה לאורך הדורות?

כן.

כלומר אף אחד לא אחראי בעצם?

כן, כי אף אחד לא קם ושבר את המעגל.

ואת תעשי את זה?

ברור!

בשלב הזה פרצתי בצחוק פרוע, מה שלא הטריד את נגה כהוא זה. היא לגמרי בטוחה שהיכן שכולם טעו לאורך הדורות, היא תצליח. יש מצב שהיא צודקת.

כשהיתה קטנה הלכנו להצגה בנווה צדק. ביציאה מן האולם נפלנו למלתעותיו של מוכר צעצועים, מהגזלנים שמתמקמים בנקודות אסטרטגיות ומוכרים צעצועי פלסטיק זולים במחיר מופקע. נגה רצתה בלון. היה לי ברור שמדובר בעושק, משהו שההורים שלי לא היו מוכנים לקנות בחיים, ולכן רכשתי מהנוכל מייד את בלון ההליום הגדול והיקר ביותר. צעדנו מנווה צדק הביתה נצמדים לחוט שמחבר את הרכישה היקרה אל הקרקע.

זו היתה אחת מני החלטות הורות רבות שהוכתבו בעקבות מה שההורים שלי עשו או לא עשו, לטוב ולרע. הסעות בלתי נגמרות, התמודדות עם שאלות, שינה במיטת ההורים ועוד ועוד ועוד. מה זה משנה? בסוף הם הגיעו לגיל ההתבגרות וספגתי סרקזם קל וכבד, טענות כאלה ואחרות וגם "אתה חרא של אבא!" ישיר ואפקטיבי. מה לעשות.

הגישה שלי, בצעירותי, היתה מנוגדת לחלוטין לזו של נגה. אתה נולד עם תכונות ואופי, וההורים שלך רק מוסיפים קצת קישוטים וצבע בפינות. הורים גרועים יכולים לעשות נזק, הורים טובים בעיקר לא מפריעים ומקלקלים. המשפחה שלי נראתה לי הוכחה אמפירית: אחותי ואני גדלנו יחד מגיל שלוש, אבל אין ביננו קשר דם ועובדה, אנחנו שונים לחלוטין. 

מצד שני, אני מכיר משפחות שבהן אחים ביולוגים מכל הכיוונים שאין ביניהם טיפת דמיון, וככל שהשנים עוברות אני לא יכול להתכחש לנקודות דמיון לאבא החורג המצוין שהיה לי. גם כשהיה בחיים, וגם עכשיו כשהוא מרחף מעל לא מעט החלטות ובחירות. ויש גם את החוליה החסרה, האבא שלא הכרתי. גנים, חינוך וסביבה משמשים בערבובייה באלגוריתם מסתורי שאיבדתי תקווה להבין איך הוא עובד.

במה אני מאמין? בלא לעשות יותר מדי נזק, להציב כמה גבולות, להעדיף דיאלוג על מונולוג. מה אני יודע בוודאות? שיום אחד יהיו לי נכדים ואני איהנה מלהשתמש בהם בלי שמץ נקיפת מצפון כדי לרדת על נגה. יהיה כיף.

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.

זה נראה שביר, תינוקות. איך לעזאזל המין האנושי הפך לטורף העל שיושב לו בנחת בראש הפירמידה, אם בגיל שלושה חודשים נציג הדור הבא כל כך חסר ישע. אני מחזיק אותו ושומר שלא יעיף את הראש הצידה מדי או ינגח בי. 

הוא מפזר לעברי חיוכים נטולי שיניים כאילו הוא מזהה אותי. אולי הוא מזהה אותי? אין לדעת. היכולות הוורבליות שלו מוגבלות לעת עתה. העובדה שהוא לא שלי ממלאה אותי מידה שווה של הקלה וחרדה. כשחזרנו לפני עידן ועידנים עם נגה מאיכילוב לא הבנו איך משאירים אותנו לבד עם היצור הזה. איפה לעזאזל המבוגר האחראי? רחצנו אותה בארבע ידיים בכיור, כי האמבטיה היתה עצומה ומפחידה. אחרי שבוע באה לבקר חברה טובה ומנוסה ואמרה לנו בעדינות שאנחנו מחתלים את הילדה הפוך.

היום אני המבוגר האחראי. אני בא לעזרה. לוקח תינוק בן שלושה חודשים לטיול כדי שחברה אהובה תוכל לצלוח פגישה בזום. את הילד זה לא מעניין, הוא רוצה על הידיים. אני לוקח אותו, סט מוצצים ועגלה ויוצא לרחובות.

הוא מניע את הגפיים בלי שיטה והיגיון, ונראה נרגש ומרוצה למדי, מפציץ אותי בחיוכיו הקרחים. זוג קשיש עובר לידנו ומציץ לעגלה, האישה שואלת איפה מצאתי מתוק כזה. לרגע אני מרגיש אשם בחטיפת עולל שמנמן. אני ממשיך ללכת, חם ולח ודוחה בחוץ אבל המבטים מסביב הם בריזה צוננת. אני נזכר איך התהלכתי ברחובות תל אביב בחזה מתוח ומנשא מהודק, נהנה מהחיוכים הלא רצוניים שתינוקות מושכים בכוח שאין להתנגד לו. 

אנחנו מתיישבים לשתות בירה ליד כיכר רבין, הכי קרוב לבונדינג גברי שנגיע אליו בעתיד הנראה לעין. הפעוט נראה שמח ומרוצה, כאילו גם הוא נהנה קצת מהבירה הקרה. השיחה חד צדדית, החרדות לא קיימות. אין את המטען הנלווה של איך אגדל אותו, אילו פצעים וטראומות אותיר בו עד שיתבגר, האם אאכזב, האם אצליח לתת לו כל מה שיזדקק לו. כל זה לא מטריד את מנוחתי, כל שעלי לעשות הוא ליהנות מהמתיקות והחיוכים והשמנמנות. אני לא חושב שהבנתי עד לטיול הזה עד כמה כל יציאה לעולם עם ילד משלך משולה לטרק אינסופי עם תרמיל גב כבד ובלתי נראה. 

ואז הוא מתחיל להתעצבן קצת. אני לוקח אותו על הידיים, מתחיל את תנועת הנדנוד האוטומטית שמוטמעת בכל מי שאי פעם תפקד כהורה. אני מרגיש אותו מרפה לאט לאט, וכשאני מניח אותו בעגלה הוא כבר ישן, ידיים פשוטות לצדדים בתנוחת כניעה, נושם בשקט. אני מתחיל את המסלול חזרה, שבסופו אסיר מעלי אחריות והדים של מטעני עבר. אני לגמרי מוכן להיות סבא. צאצאים חוקיים – לכו על זה.

בשבוע שעבר ביצעתי תנועות פיזוז מפוקפקות מול המצלמה לצלילי ג׳יין בורדו. יש כל כך הרבה דברים מקולקלים במשפט הזה שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל, וגרוע מזה – התיעוד הנ״ל רק יוביל להשפלות נוספות. 

תומר סיים את התיכון, והמורים שלו, קשובים לרוח נעורים, בחרו לגרור את כולנו, הורים מותשים, להזיז כתפיים מול הזום לצלילי ביצוע ל״אהבה ראשונה״ של ג׳יין בורדו הסכרינית-גלגל"צית. מישהו בטח אמר ״בואו ניקח קלאסיקה ונחבר אותה ללהקת אינדי בועטת שהצעירים אוהבים״. אני בטוח שתומר, שבשבילו קלאסיקה זה ביגי, יעריך. 

הכוריאוגרפיה כוללת הנעת ראש מצד לצד, נפנוף רפה ביד ימין, הנפת אגרופים רכה מצד לצד כמו דוד שיכור שיצא לקרוע את החתונה ברחבה, והפרחת נשיקות באוויר כשהן משוגרות באמצעות יד ימין ויד שמאל חליפות. המורה המנחה מבצע את הכוריאוגרפיה בהתכוונות גדולה, ונעלם מדי פעם מהמסך בגלל הורים שלא לחצו על מיוט. בסוף הוא מורה בקול נחוש ״ועכשיו פריסטייל״.

כשנגה היתה בגנון התנדבתי להשתתף בהמחזת סיפור הילדים הנודע בחריזתו המופלאה של לוין קיפניס ״אליעזר והגזר״. הסיבה היחידה שבגללה הסכמתי להשפלה הזו היתה הביטחון המלא שהילדה תתלהב לראות את אביה במרכז הבמה. קיבלתי תפקיד משנה חשוב – לקיק החתול – ולחזרות הגעתי עם זנב ששאלתי מאחת מהתחפושות של הילדה. עבדנו על הסצינות, חקרתי את המוטיבציה של הדמות, ויום ההופעה הגיע. 

אחרי שהדרמה תמה והגזר שוחרר, ראיתי את נגה רצה לעברי. התכופפתי, מוכן לחיבוק המעריץ והאוהב לאבא-כוכב, רק כדי לגלות שהילדה הזועמת באה לדרוש בחזרה את הזנב הגנוב. 

האם שנים אחרי לא למדתי את הלקח? לא בדיוק. הפעם המטרה שלי מרחיקת לכת ואסטרטגית יותר. כן, תומר והחברים שלו יתפדחו קשות מההורים המביכים שלהם, וסביר שאספוג לעג שנון במיוחד. אבל: אני די בטוח שאם הייתי נמנע מלנופף בזום עמוק בפנים הנער היה מתבאס. ואי שם לקראת שנות הארבעים-חמישים שלו יש מצב שהוא אפילו יעריך את ההתבזות הפומבית שלי, המנוגדת לכל נים בנפשי הצינית, ושנובעת אך ורק מאהבה אינסופית אליו. פריסטייל. 

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות. 

לקנות רובה ציד, הוא אמר, זה הפתרון. עכשיו היא בגיל ההתבגרות, אבל תכף היא תגדל, ובנים יתחילו להסתובב סביבה, והוא ימתין להם חמוש.

עמדנו ליד המדורה. זה היה אירוע חברה גדול ומושקע כמקובל בז׳אנר, אנשי הייטק נאורים כולם והאיש מדבר על לירות בטינאייג׳ר מבוהל שיעז לשים יד על הבת שלו. אלוהים, חשבתי לעצמי, איזה דביל. 

אף פעם לא הבנתי את העניין הזה, את המוסכמה של אבות שחשים דחף אלים לנוכח האפשרות שהבת שלהם תקיים יחסי מין. סקס זה דבר נפלא, אם עושים את זה בנסיבות ועם האנשים הנכונים, למה שלא תאחל לבתך חיי מין מספקים ומוצלחים? מצד שני הזכרתי לעצמי את כל הפעמים שבהן נתקלתי בסיטואציה שהיה לי ברור איך אגיב אליה, ומצאתי את עצמי מתנהל אחרת לגמרי. אז לך תדע.

חיכיתי. תקופת התיכון של נגה חלפה בלי שפגשתי או ידעתי על מחזרים וחברים. פעם אחת כשהיינו בסופרמרקט ראיתי בחור בשנות העשרים לחייו מביט בנגה, בת כ-15 אז, במבט הזה של מלמטה למעלה, ונתקפתי רצון עז לשבור לו אי אילו עצמות באמצעות פטיש גדול במיוחד. חשבתי שאולי זה זה. שגם אני ניאנדרטל מגונן.

ואז נהיה חבר, ואחריו עוד אחד. לילדה יש בן זוג, והוא מקסים וחמוד, ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה כפי שראוי וצריך. ואני מאושר בשבילה, ואוהב אותו, ולא חש שום דחף אלים או רצון להתחמש. איזה יופי, חשבתי לעצמי, נאור נאור נאור.

אבל לא. לא מזמן באה בת התשע להתרפק עלי קצת בערב, התחבקנו על הספה, ונזכרתי בנגה, כמה ימים לפני כן, יושבת על אותה ספה מכורבלת בזרועות החבר שלה. ופתאום חשתי צביטה חדה בלב. פעם מזמן נגה התרפקה עלי בדיוק ככה. והייתי מרכז עולמה, וכל החסרונות שלי היו סמויים מן העין הצעירה והיה ברור שכך יהיה לנצח. 

היום ההתמסרות הזו שמורה לגבר אחר, לבן הזוג שלה, וגם אם היא אוהבת אותי ומחבקת אותי עדיין, זו כבר אהבה מפוכחת, בלי כוכבים בעיניים, עם מטענים וכעסים. היא לא תראה אותי יותר אף פעם מבעד עיניים של ילדה מעריצה, זה שמור מעתה לגברים אחרים.

זה לא הסקס, טמבל. זה אור הזרקורים שעבר הלאה, לשחקן הראשי החדש שהחליף אותי והשאיר אותי מחוץ לבמה, בקהל, מוחא כפיים ודומע מול הזוג המאושר. זוג יפה וחמוד, ולי נותר רק לחכות לקאמבק מפתיע שיבוא עם הנכדים.