ארכיון תגים | הורות

עניין של גבריות מורכבת

בסוף הרכבנו את הרהיטים לבד. שילמתי לאורזות מקצועיות ולמוביל ומי שלא יהיה כדי להקל לעצמי על החיים, אבל ברגע שפרסמתי בפייסבוק שאני מחפש מרכיב לרהיטי איקאה גורלי נחרץ. המתקפה על הגבריות שלי נפתחה, והתקפלתי.

אני שונא את איקאה. אני שונא להרכיב רהיטי איקאה. זו לא גזענות, אני לא אוהב להרכיב גם רהיטים ממוצא  אחר. איני חש חדווה ארוטית כשאני אוחז במברג, אין לי לדרמן, לא מבין בזה. זה ככה מילדות, לא מעכשיו. תמיד העדפתי את פליימוביל, גרסת העצלנים ללגו. 

אבל ההפצצה התחילה בפייסבוק ועברה גם לערוצי תקשורת אחרים. היו גם צדיקים ששלחו מספרים של מרכיבים, ומולם אנשים שהתפלצו מעצם הרעיון, כולל רמיזות על ההשפעה של צעד נמהר כזה על הסקס אפיל שלי, כאילו שלהרכיב שידה עם שם של סוכן ביטוח שוודי מעיד על יכולות  מיוחדות במיטה.

ואני לא עמדתי בזה. כי לארוז זה דבר אחד, אבל כשמגיעים למחוזות ההברגה דורסים ברגל גסה את טריטוריית הגבריות, סוואנה בוגדנית וטובענית שאין לדעת מה יתרחש בה. והספקות התגנבו ללב, ובאמת כמה זה מסובך כבר, ואולי באמת גבר אמיתי נמדד ביכולתו לחבר זה לזה חלקי שולחן קפה מעיסת שבבי עץ

היחסים שלי עם איקאה הם, בהיעדר מילה אחרת, מורכבים. אני שונא את איקאה כי היא המונית, כי כולם שם, כי היא מכלאת בקר שמובילה אותי בנתיב אחד שאין בלתו. אני מתעב את העובדה שהגעתי לשם רק כי זה זול, ושההרכבה העצמית היא חלק ממה שהופך את המחיר סביר לשכמותי. אני שונא את ההוראות שלהם שמחזיקות לי את היד כאילו הייתי ילד טעון טיפוח, כך שגם בסוף, אחרי שהצלחתי לסיים את המלאכה, אני מרגיש בה בעת גאה ומגוחך. 

ומה לכל זה ולגבריות? מדוע אני מגדיר את הגבריות שלי באמצעות כלי עבודה?. למה אחד מרגעי השיא שלי כאב לבן היה הרכבת מערכת תופים אלקטרונית. לדעתי, לא לדעת הבן, כן? אבל אני לכוד ברשת. גבריות = מקדחה רוטטת בעוצמה. 

נשברתי, והחבר הכי טוב שלי הגיע לסייע ביום המעבר עצמו, ואכן תוך ארבע שעות בערך הצלחנו לבנות שני שליש משידת טלוויזיה שמי ייתן והשטן יעניק טיפול אישי צמוד למתכנן שלה. כן, אחד החלקים היה פגום ומנע את השלמת העבודה, אבל גם בלעדיו זה היה תענוג מפוקפק של ניסוי טעייה, ואז עוד קצת טעייה, כי פאקינג סקנדינבים והרהיטים המודולריים שלהם. זה נעים כשחבר נחלץ לעזרה, זה מעצבן להרכיב רהיטים, ואת גבריות המקדחות והמברגים אני משאיר למישהו אחר.

מה שלא תדע על קפריסין

זו היתה אחת מהשיחות שבהן תומר מביט בי כאילו אני אידיוט ורק חצי צודק. יש נושאים כאלה, שחייבים לדבר עליהם ואין דרך לצאת מהם טוב. החל מקונדומים וכלה באלכוהול.

הטריגר היה האונס של התיירת הבריטית בקפריסין על ידי חבורת נערים. לפני צבא, עטופים בכל התארים המטרידים שמצמידים לחשודים במקרים כאלה: אם מישהו מספר שאתה "נורמטיבי", "בן טובים", ואולי גם "מועמד לשירות קרבי", ברכותי – אתה כנראה במעצר. ראיתי את הסרטון שבו אביו של אחד מהנערים מסביר שאין סיכוי שזה הבן שלו. הוא מכיר אותו, אם היה שומע שהסתבך בקטטה ו"דקר שלוש אנשים", היה מאמין. לגעת בבחורה? זה לא. אחלה סולם ערכים. 

אבל מהות העניין היא שכל הורה בטוח שהוא מכיר ויודע הכול על הילדים שלו, וכל הורה – כולל אני – טועה. זה לא שאני לא מכיר ויודע, זה החלק של ה"הכול". וזה הפער שנוצר כשהם מתבגרים, פרקי הזמן ההולכים וגדלים שבהם הם לא איתי, מבלים עם חברים ואנשים אחרים, קשובים וסופגים מהעולם החיצון. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי כשהגעתי במקרה יום אחד למקום שבו תומר העביר פעולה בצופים. הילד אכן בתנועת נוער ולא ברון סמים, איזו הקלה.

מה שמפחיד בסיפור הנערים בקפריסין הוא עניין המדרון החלקלק. ההורים לא מאמינים שהילדים שלהם אנסים. במובן מסוים הם צודקים. סביר להניח שאף אחד מילדיהם לא היה מזנק על נערה זרה בסמטה חשוכה. באותה מידה נער יכול לצאת לבלות ערב עם חברים בלי שום כוונה לשתות, ולסיים את הלילה במיון עם הרעלת אלכוהול. חברה טובה, אחות במיון ילדים, מספרת שההורים שמוזעקים לאיכילוב בשעות הקטנות של הלילה תמיד מופתעים.

כי זה מתחיל במשהו שנראה לגמרי בסדר. משהו כיפי ונעים, וכלום לא קורה. לא בכוס הראשונה או בפלירטוט השני. והצעד הבא נראה בלתי מזיק באותה מידה, ואז עוד צעד קטן ועוד חצי. ובשלב שבו מגלים שקו הגבול כבר מזמן נחצה זה מאוחר מדי. אותו קו גבול שאף אחד לא היה חושב לחצות בצעד נחרץ ובכוונת מכוון. 

כל אדם אחרי גיל מסוים זוכר את המקרים שבהם הגיב אחרת ממה שחשב ודמיין שיגיב, את חציות הגבול, התמהיל הרעיל של לחץ חברתי, תחושת ה"יהיה בסדר", וחוסר המשמעות של פעולה אחת. רק אחרי, רק כשמביטים לאחור על המכלול, מבינים פתאום מה קרה. ואז לרוב מאוחר מדי. מה שלא הצלחתי להבהיר לתומר זה שהסכנה לא טמונה בקבלת החלטה לא נכונה ולא מוסרית. הסכנה היא בלא לזהות את הרגע שבו מתחילה ההידרדרות, את תחילת המדרון. 

אמרתי לו את הדברים הנכונים. הבהרתי שאין בעולם נערה שמעוניינת לקיים יחסי מין עם 12 ילדים. גם לא עם פחות. אני יודע שהוא אדם טוב וערכי ואמפתי. אני בוטח לגמרי בילד המצוין שלי. אבל הוא עדיין ילד, ואני סומך הרבה פחות על העולם המתעתע שמסביבו.  

לקחתי ילדה וחרדה וטסתי ללונדון

תנשום ותירגע קצת.

לא יקרה כלום, ואם יקרה? אז מה. התורים בשדה, האיחור, הגעגוע למי שנשאר בארץ שנייה אחרי ההמראה. ושדה תעופה שלא הייתי בו וצריך להבין איך יוצאים ממנו, איך עוברים את כל סיוטי התורים והמנהלות שאני תמיד חושד שנועדו לגבות תשלום על ההנאה האסורה שבחופש. רוצה הפסקה מהמירוץ? יש לזה מחיר, מותק.

הטיסה איחרה בכמעט שעה. המסע ללונדון משדה התעופה סטנפילד (סטנסטד? סטנסטון? נשבע שהמציאו את המקום הזה, בחיים לא שמעתי עליו) היה מפרך. נהג המונית התעצבן שחיכינו בצד הלא נכון של הכביש. חדר המלון תוכנן על ידי אדריכל כושל ואגורפוב. אבל זה לא מעניין. בת השבע היתה בטוחה שמדובר בארמון, והתפעלה מהעובדה שההגה בצד ימין. היא צעדה בחדווה ברחובות העיר כמו כיפה אדמה במעבה היער, בלי שמץ של מושג שמטר ממנה אורבים זאבים.

באנו, ראינו אותם, הלכנו לגינת משחקים

הזאבים היו האחריות שלי. אין גבול לחרדות הפוטנציאליות כשטסים עם ילדים. טיסה שתאחר עד תתבטל זה בקטנה. זה למתחילים. יום אחרי הביקור שלנו באולפני הארי פוטר פרצה בהם שריפה קטנה. חברה שלחה לי לינק וקראתי את הידיעה בחמדנות – הנה אישור לכל הפחדים כולם. יום אחד אחרי! השריפה פרצה בלילה וסביר שעד הבוקר הכול במכונה הקפיטליסטית תקתק כרגיל, בטח לא היינו מרגישים. אבל עבורי זה היה ניצחון קטן. אני לא פרנואיד.

הרכבת התחתית עצרה פעם אחת באמצע הדרך. רק שחור ניבט מהחלונות. ואולי היא לא תמשיך, אולי ניתקע כאן שעות. אולי למעלה מתרחשת רעידת אדמה, פעולת טרור, סוף העולם. למראית עין הכול בטוח, מכונה קפיטליסטית משומנת היטב שתספק כל גחמה בעבור סכום הולם ועוד קצת. למעשה, זהו גשר צר מאוד ופסיעה שגויה קטנה ואתה נופל לתהום.

לקח לי יומיים להירגע. ביום הראשון הצטיידנו במטריות, ותיק הגב היה טעון בסווטשרטים, אבל טיפה לא ירדה מהשמים. הרכבות והאוטובוסים הגיעו בזמן, אנשים נצמדו לימין במדרגות הנעות, מלכודות התיירים פעלו כסדרן. נשמתי. הילדה לימדה אותי שיעור או שניים, מהסוג שאלמד עוד בעתיד ולא אפנים כנראה אף פעם. כשנגה היתה קטנה קנינו לה צעצוע יקר. הנחנו את הקופסה על הרצפה, פתחנו, שלפנו את המתנה, והיא זחלה בהתלהבות והחלה לשחק עם האריזה. בת השבע ירדה מהגימיק היקר שנקרא The London Eye ודרשה סיבוב על ריקשת תלת אופן. זה עלה רבע, הנהג המטורף נסע נגד התנועה איפה שרק אפשר, והיה הרבה יותר כיף.

היו שיחות נפש, ארץ עיר ו-21 שאלות, זעם משותף על מסעדה מחורבנת, תורים וזמן שיעמום שהעברנו ביחד, אפס משברים. היה יקר רצח וקפיטליסטי להפליא, היה מצוין. לא החמצנו, לא איחרנו, לא רעבנו, השמים לא נפתחו. היה כיף. ביום שאחרי החזרה הביתה הרגשתי רפיון נעים בכל הגוף. לא צריך לדאוג לאף אחד, בקושי לעצמי. אני מחכה לנסיעה הבאה.

חיילות יוצאות מהבועה

החברה של נגה מהבסיס גרה בהתנחלות. היא מוטרדת מהבחירות הקרובות כי אין לה מושג למי להצביע: היא לא תצביע לביבי כי הוא מושחת, לגנץ כי יאיר לפיד, לבית  היהודי כי כהניסטים. אם לנסח זאת אחרת היא אותו זן נדיר שאני לא פוגש ביומיום או בכלל – ימנית אינטליגנטית בעלת מצפון. האמת שאפשר לעצור בימנית. כמה ימנים אני מכיר?

אנחנו נפגשים עם עוד כמה מהחברות לשירות של נגה שנשארו גם הן שבת. חלקן מסרבות בנימוס לאוכל שהבאתי כי הוא לא כשר. הן מגיעות מכל מיני מקומות בארץ, רובן ככולן מחוץ לבועת תל אביב. יש משהו נעים ונוח בלגדול בבועה. מתישהו בתיכון נגה אמרה לי שהיא לא מבינה, הרי כבר אין אפליה נגד נשים ומזרחים. בבית הספר של בת השבע יש ילדה שמעדיפה שיפנו אליה בלשון זכר, ואף אחד מהילדים לא עושה מזה עניין. כמה נאור, נעים ונוח בין הירקון לאיילון.

והומוגני מדי. צה"ל, מבלי דעת וכוונה, מטלטל את ההומוגניות הזו, את התפיסה החד מימדית. ואולם, לא תמיד: אני שירתתי ביחידה קטנה ומתנשאת שכמעט ולא פרצה את גבולותיי. בטירונות פגשתי את העולם האמיתי, אבל זה היה לתקופה קצרה וביחידה עצמה שירתתי בחברת חיילים שדמו לי הרבה יותר מדי. למעט מתנחל אינטליגנטי ומפחיד ("נוער כהנא לא כל כך קיצוני כמו שעושים ממנו") שהופיע ונעלם, כל שאר חבריי לשירות הגיעו מיישובים שהיו שיבוט של רעננה של ילדותי. שמאלנים מהשבט הלבן.

בדיעבד זו החמצה. אני עובד יחד עם לא מעט אנשים שהיגרו לארץ בצעירותם ומתייחסים לשירותם הצבאי כטרנספורמטיבי, חוויה מעצבת שהכניסה אותם בשערי הישראליות. עבור מי שנולד פה החוויה דומה למה שנגה עוברת. היכרות עם האחר, עם אנשים שגדלו חצי שעה נסיעה ממנה ושנות אור תרבותיות. זה מעניין, פוקח עיניים, מטלטל ומגבש. ולפעמים גם משעשע – ביקור בעיר אחרת שגרם לנגה לסמס לי "ברוך שעשני תל אביבית".

אני לא פגשתי אנשים כאלה. פגשתי אנשים שהכירו לי מוזיקה חדשה וספרים חדשים, אבל מתוך עולם ישן ומוכר. האופקים שלי, למעט אלה התרבותיים, נותרו ברוחבם המקורי,  אלה של נגה נמתחים למימדים חדשים. ואני שמח נורא. וגם מקווה שהחברה מההתנחלות תבחר נכון.

הילד שהציל אותי ביום הזיכרון

זה יום הזיכרון השני שבו אני נשאר לבד. לא במובן של גלמוד, אלא בלי מסגרת. בצעירותי זלזלתי בטקסים וסמלים, היום אני מבין עד כמה הייתי אידיוט. במשך שנים יום הזיכרון היה סדרת טקסים מסודרת וידועה מראש. פה ושם סטייה קטנה בגלל איזה אילוץ, לא יותר. ועכשיו נשארתי לבד ומה שהציל אותי בסוף היה שילוב של טקס קטן והבן שלי.

אחרי שאבא שלי נפטר המסגרת נשברה. לנסוע בלעדיו להר הרצל זה מוזר וקשה מדי, ואמא שלי קיבלה את ההחלטה הכי נכונה שאפשר וטסה מכאן. אני הייתי צריך למצוא מה לעשות עם עצמי לעזאזל. ומהר מאוד הבנתי שאני צריך טקס. שמה שפעם חשבתי שהוא סתם מסגרת ארכאית, שאפשר לוותר עליה לטובת התמודדות אינדיווידואליסטית, הוא בעצם מנגנון מתוחכם שמנקז ממך את העצב והכאב, שסתום חשוב וחסר תחליף ראוי.

אז חיפשתי אחד, ותומר אמר לי שיש טקס בהבימה, שכונתי כזה, ושאולי הוא גם יילך. כשאמרתי לו שאם יבוא אני מזמין חיבוק, הוא הודיע שהוא מגיע.

זה היה טקס לא רע בכלל. אם יש מישהו שיכול להיות מבקר טקסי זיכרון זה אני. מאז שאני זוכר את עצמי אני מגיע ללפחות שניים כאלה מדי שנה. הטקס הזה היה מוצלח בעיקר בזכות מה שלא היה בו – אף פוליטיקאי או גנרל. אחרי שנים של נאומים שכאילו נכתבו בידי מחולל קלישאות יעיל במיוחד, ההיעדר הזה היה מבורך. וכן היו בו המון ילדים שהקריאו קטעים בלי דיקציה וזייפו מקסים, ובעיקר חיים מסביב. הכיכר לא נסגרה ונחסמה, וממש ליד הטקס ילדים שיחקו על הדשא, אנשים עברו בדרך אל או מהיכנשהו, והתחושה היתה של נורמליות, של חיבור לעולם, לא בועה מנותקת וזמנית.

והיה את תומר שעמד לידי ובכל פעם שהרגיש שקצת קשה לי חיבק אותי, ונתן לי לחבק אותו, וכאילו לקח הפסקה מתפקיד הטינאייג'ר שאין לו כוח וסבלנות להורים שלו, ובטח לא למגע פיזי שאורכו יותר מננו-שנייה. הוא היה רגיש לכל ניואנס, ולכמעט שעה קצת החליף איתי תפקידים ועזר לי לצלוח את המהות של היום הכואב ולא שפוי הזה. מה שלימד אותי שטקסים זה חשוב, אבל חשוב לא פחות מי עובר אותם איתך.

יום-יומיים אחרי הוא כבר התעצבן עלי כששאלתי אותו אם הוא אכל והכול בסדר. חזרנו לשגרה. אבל מתחת לגלגול העיניים אני רואה את הילד שחיבק אותי חזק חזק לפני הצפירה.

חתכים עמוקים

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.

בראוניז מהירח ובטמן מהלב

בת השבע הודיעה לי שבדרך מבית הספר צריך לעבור בחנות לקנות מתנה "למישהו". אני חוקר למי. היא חושבת רגע. לאבא של חבר. למה? כי היא רוצה לחדש קשר עם החבר ומתנה לאבא שלו זו התחלה טובה. הגיוני.

בכניסה לחנות היא מורה לי לחכות לה בחוץ, ונכנסת עם שטר של 100 שקל שנתתי לה. אחרי כמה דקות היא יוצאת עם מתנה עטופה ועודף. בבית היא מורה לי לפתוח בהבעת ניצחון. הפתעה! הכסף שלי רכש מתנת יום הולדת עבורי! אני מזייף הלם ונמס לשלולית קטנה. הילדה תפעלה את המוכר כולל כתיבת פתק ואריזת מתנה. מרשים.

יום ההולדת הזה לא בא לי טוב. אני מתקשה להיזכר ביום הולדת שכן, מאז שגיל 40 הפך ממשהו שלא יקרה אף פעם לעובדה מוגמרת שפירושה הוא שאי פעם בעתיד הרחוק אני אמות. המטרה לא היתה דכדוך יום הולדת, יגון ונהי. יותר בכיוון של מעבר על פני מכר לא מאוד חשוב ברחוב. מהנהנים, חיוך מנומס, ממשיכים בלי להאט.

אלא שהמכר המטאפורי התעקש לעצור ולחבק. ולא סתם לפיתה קצרה, אלא החיבוק מפוקק העצמות במפתיע שקיבלתי מתומר על הבוקר. כן, אלה היו גם המזלטובים לכל אורך היום, בעולם האמיתי ובפייסבוק, מחברים ומאנשים חצי מוכרים ברשת. אבל הדבר המרכזי היה הדיוק של הילדים שלי. ביומיום קל להרגיש כמו ספק שירותים שסופג נהמות מהנוער. אבל תומר הכין לי בראוניז בעצמו, והשאיר במקרר יחד עם פתק הומאז' לספר שפעם הקראתי לו ולאחותו ("אוהב עד הירח ובחזרה"). נגה חזרה מהבסיס אחרי שנשארה שבת, ואחרי ארבע שעות נסיעה מיהרה לקנות לי גרביים מגניבים ואת עוגת הפרג החביבה עלי. ובת השבע תכננה מזימה שלמה שנועדה לקנות לי צעצוע של גיבור העל שהיא יודעת שאני הכי אוהב – באטמן, שחגג 80 אתמול.

הורות פירושה רגשי אשמה חלק נכבד מהזמן, בצדק או שלא. יום ההולדת הזה הזכיר לי את התקשורת הלא מובנת מאליה שיש לי עם הצאצאים, הידיעה וההבנה שלהם אותי ושלי אותם (במגבלות, כן? רואה את גלגול העיניים של נגה עד כאן). משהו באפשרות של מחוות אישיות וקרובות ומדויקות ביני לבינם מילא אותי אושר עילאי. עוגות ועוגיות וברכות של חברים ואהובים רק הוסיפו לכל הנחת המפתיעה הזו.

זה לא משנה את העניין המצער הזה של בן תמותה. אבל זה מנחם ומשמח. וטעים.

ויש דברים שאי אפשר לתקן

נכנסתי בצעד בוטח לחנות טמבור וביקשתי דבק לפנלים כאילו אין דבר טבעי מזה, כאילו אני קודח, מרתך, מדביק ומלחים על בסיס דו יומי. מאז שאבא שלי איננו אני מחכה שמספיק דברים יתקלקלו ואז משלם לבעל מקצוע שיתקן את כל הדורש תיקון. כשאבא שלי היה בחיים זו היתה הטריטוריה שלו. מגיע עם ארגז כלים, מגלה ששכח אחד מהם ברכב או בבית או על הירח, מאלתר משהו בזריזות, ומתקן.

עכשיו – מיקור חוץ. אבל מדי פעם אני נתקף רגשות אשמה ומתבייש בפזרנות המיותרת ובעצלות ומחליט לעשות את הדברים בכוחות עצמי. בעיני רוחי אני רואה את המבט של אבא שלי שלא הכביר במילים, אבל ידע להביע אי שביעות רצון גם בלעדיהן. כמה פנלים החליטו להיפרד מהקיר. מה הבעיה להדביק אותם?

היינו אנשים שונים מאוד אבא שלי ואני. לא חלקנו גנים או תחומי עניין. את האהבה הגדולה שלו הוא הביע בחיבוקים סודקי צלעות, ובסיוע בכל דבר. כולל תיקונים. הוא קדח והלחים, הרכיב ושיפצר. זמן האיכות שלנו בשנותי כאדם בוגר היה בעיקר סביב רהיטי איקאה, גופי תאורה, מדפים לילדים ועוד. במקום משפטים הרגשות הובעו באמצעות ברגים ודיבלים. וחיבוקים.  

הגעתי עם הדבק הביתה והבנתי שאין לי מושג איך פותחים את המיכל, שנראה קצת כמו טיל נ"ט קטן. דמיינתי את החיוך המיואש של אבא שלי כשחיפשתי הוראות תפעול ביוטיוב והבנתי שהמיכל אמור להתלבש על אקדח דבק. המוכר בטמבור לא חשב לציין את זה, כי כל גבר נולד כשהוא מצויד בפין ובמומחיות בתפעול אקדחי דבק. אבא שלי, מן הסתם, היה משתמש בעלבון החביב עליו: "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

ומאז שהוא מת אני נזכר בו בחטף בכל פעם שאני נתקל באתגר שדורש מברג. זיכרון שמתגנב אלי בלי התרעה בכל פעם שאני דוהר על האופניים באופן קצת לא זהיר, מתנהל בדרך שלא היתה מוצאת חן בעיניו. הוא מזנק לתודעה שלי. נוזף אבל באהבה, מדאגה, מרצון לקחת ולעשות במקומי כדי שיהיה לי נוח וקל וטוב יותר.

הלכתי לטמבוריה אחרת וקניתי את האקדח. מחלתי על כבודי ושאלתי איך כל העסק עובד. זכר אלפא כלשהו סיפק הסבר, וחזרתי הביתה מוכן. לא היה כזה מסובך, בסך הכול פנלים. הדבקתי וחשבתי שאבא שלי בטח היה אומר משהו על איכות וגימור העבודה. ואז מחבק.

מכות וחיבוקים

הילד בא אלי לאכול צהריים בעבודה ודיברנו על מכות. אם לדייק: על האחווה שנוצרת בין שני אנשים שמנסים לפרק אחד לשני את הצורה בכל דרך אפשרית כמעט.

לא הבנתי. זה אחד הדברים שגורמים לי להסתכל על הילד בהערצה ותדהמה. לפעמים לא ברור לי מאיפה הגיעו אליו חלק מהגנים, אולי דילגו דור היישר מהסבא שאיש לא הכיר. התחלתי לראות איתו קרבות UFC – ערבובייה של אמנויות לחימה שבה מותר הכל – אגרופים ובעיטות, מרפקים וברכיים, חניקות ושאר ירקות. יש חוקים. אסור נגיחות, למשל. בכל זאת, אנחנו בני תרבות.

הילד מתאמן ארבע פעמים בשבוע, פעמיים באגרוף תאילנדי – בעיטות, מרפקים וכל זה – ופעמיים בג'יו ג'יטסו, סוג של היאבקות יפאנית. העניין שלי בכל זה התחיל בגללו, אבל זה תירוץ קל מדי. אי אפשר להכחיש את המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאלימות. יש משהו ראשוני מאוד בתגובה לשני אנשים מיומנים שנכנסים לזירה. כל זירה. זה מרתק ומרתיע. זו לא היאבקות מבוימת, זה לא איגרוף עם כפפות גדולות וחוקים נוקשים. הזירה לא פעם מאדימה מדם. קשה להתעלם מההיבטים הנצלניים של הספורט, צמד אנשים שפוגעים אחד בשני כמו גלדיאטורים רומאיים כדי לבדר את ההמון. תמורת סכומים נאים, בסדר. אז מה. קשה להתעלם גם מההקשר של כל זה ללבטי הגבריות שלי, ובכלל. בעידן התרבותי, הפוליטיקלי קורקט, זה מפלט נוח, ברברי ונעים.

הנקודה שעלתה בשיחת הצהריים היתה חיבוקים. בסוף לא מעט מהקרבות, בשנייה שבה הצופר מזמזם, הלוחמים מפסיקים מייד לנסות ולשנות את מבנה הפרצוף של היריב ולוחצים ידיים בספורטיביות. ולפעמים אפילו מתחבקים. זה בלתי נתפס בעיני. שנייה לפני הם חנקו, מעכו, פצפצו ושברו. ועכשיו הם מחבקים. אני לא אוהב כשכואב לי. כשמישהו מכאיב לי, גם בטעות, הדחף הבסיסי הוא להחזיר. אני מאוד לא מחבב אותו. אבל שם על המסך? מתחבקים.

לא תמיד, לפעמים יש עוינות של ממש בין הצדדים. בסרטון מרתק ששחררה התאחדות ה-UFC לכבוד יום הולדת 25 לארגון נאמר מפורשות: דם רע מוכר. הטבלה לא משקרת: קרבות בין לוחמים שטינה שוררת ביניהם מוכרים יותר כרטיסים. לא פעם גם קרבות כאלה מסתיימים בלחיצת יד, חיבוק, חיוך, שמעלים חשד שהלוחמים תרמו קצת תיאטרון לכל העניין כדי להכניס עוד קצת כסף לארנק. יש בזה משהו מעורר הערכה. ותמוה.

לא בעיני הילד. הוא לגמרי קולט. הוא מנסה להסביר לי איך לפעמים במכון, כשאימון מתלהט והופך לקרב מוצלח במיוחד נוצרת תחושת קירבה בין הלוחמים. במקום ריחוק ועוינות, יש קצת אהבה.

אני מניח שככה מרגיש מערבי טיפוסי שלא יצא את גבולות היבשת כשמנסים להסביר לו את הניואנסים של התרבות היפאנית. אני יכול לעבד את זה רציונאלית, לא להבין באמת, לא לקשר את זה לשום חוויה שחוויתי. אני קצת מקנא בילד. והרבה שמח. שירביץ ויתחבק.

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

%d בלוגרים אהבו את זה: