המעבר היה חד. מאוד. רגע אחד אני שרוע על הספה, ספק משועמם, צופה בסרט חביב כדי להעביר זמן קורונה, ובמשנהו אני מייבב כמו ילד. יש ביטויים שאני נתקל בהם כל הזמן אבל מבין אותם באמת רק כשהם קורים לי. הרגע ההוא, על הספה, גרם לי להבין לעומק את משמעות הביטוי החביב על המדיה החברתית "אזהרת טריגר".

לסרט קוראים "כל הזמן שבעולם", הוא לגמרי צ'יק-פליק, או קומדיה רומנטית אם תרצו, אבל עם טוויסט גיקי קטן, ותוכלו למצוא אותו בנטפליקס. הגיבור הוא בריטי ג'ינג'י שלומד מאביו בגיל 21 סוד דרמטי: הגברים במשפחה יכולים לחזור אחורה בזמן. לא פחות.

טוב, לא כזה דרמטי. אפשרויות המסע בזמן מוגבלות. אפשר רק לחזור אחורה, ואי אפשר לחזור לכל מקום וזמן. אפשר לנוע רק בציר החיים הפרטיים שלך, למקומות שהיית בהם. פחות להרוג את היטלר, יותר למנוע שריפה קטנה במטבח. ויש עוד חוק קטן שמתברר בהמשך – כשנולד לך ילד לא תוכל לחזור לנקודה בזמן שלפני הלידה. לא באמת משנה למה, למי יש כוח לחפש היגיון בסרטי מסע בזמן.

הסרט עוסק בנסיונותיו של הגיבור להתחיל עם עלמה נאה, והכול באמת סבבה, עד שמתברר שאביו חולה בסרטן, ואשתו בהריון. האב מת, האישה תכף תלד, וגיבורנו חוזר בזמן פעם אחת אחרונה כדי לראות את אבא שלו ולהיפרד. ואני התפרקתי על הספה למיליון רסיסים קטנים. 

אני מניח שזה קשור למה שהגיוס הקרב של תומר מעורר בי, לטיפול, לכאב הפאנטום שמלווה אותי לכל מקום. וגם לעובדה שעכשיו מדובר במטען כפול – געגוע לראות עוד פעם אחת את אבא מס' 2, שהכרתי ומת פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת, והרצון לראות את האב שמת כשעוד הייתי קטן מכדי לזכור. 

אני מניח שלא ירחק היום ונטפליקס תתחיל להוסיף אזהרות מסע לסרטים. לא לצפייה אם היית מעורב בתאונת דרכים, עדיף שלא תראו אם ההורים התגרשו, אולי תוותר אם מי מיקיריך נהרג במלחמות ישראל. בינתיים אצטרך לשמור על ערנות מסוימת כשזה מגיע לענייני אבות, ולנסות לתרגל את העניין הזה של חזרה בזמן. אולי זה יעבוד, ולו לרגע קט.

היה ברור שהפוסט שתומר חלק בווטסאפ המשפחתי הטריד אותו. ניסן שור, בעל טור ב"הארץ", פרסם בפייסבוק פוסט שנכנס בשבט שלו, שבט "קהילה" של תנועת הצופים. קראתי והתעצבנתי רצח על הפוץ המתנשא שהעליב את הילד שלי. 

שור ישב עם חבר בגינת מאיר וצפה בפעילות של הצופים. הוא מציין – כי חשוב לו להבהיר – שהוא עצמו מעולם לא היה בתנועת נוער, ואין לו מושג מה בדיוק הם עושים. אחרי שהרחיק את עצמו ממשהו כל כך לא נכון מעמדית, הוא עולה להתקפה. הוא מכנה אותם "היטלר יוגנד", כי זה כה שנון ומצחיק ומקורי להשוות לנאצים. הוא מגדיר אותם "מנגנון מוסדר של שטיפת מוח ממסדית" משל עברו חינוך מחדש בכיתתו של מאו דזה דונג. אז מה אם הוא לא טרח לבדוק? העיקר שזה נשמע טוב. ואז הוא מתפייט על כמה ילדים קטנים ששרו שיר גזעני, מסיק מזה על תנועת הצופים לדורותיה, כי למה לא, ומוסיף ביוהרה של מי שהילדים שלו עדיין קטנים, שהוא מעדיף שהבן שלו ייתקע כל היום מול יוטיוב מאשר יגיע לתנועה. 

הבן שלי בצופים כבר שמונה שנים כמעט, ואני יכול להעיד בביטחון יחסי שהוא לא שטוף מוח. או גזען. לא הייתי בתנועת נוער, אני מניח שמסיבות דומות לאלה של שור: זה נראה לי ממסדי, מנוגד לפנטזיה שלי שאני אינדיבידואליסט ומיוחד. אבל הייתי בן 15 אז. התבגרתי. ואני מבין מה השייכות לצופים עושה לתומר. לפני שנה עמדנו מול במה קטנה בפסטיבל רוק, והוא רקד ונענה להפעלות של להקת צוענים קטנה, והסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל זורמים איתו, גם אם זה טיפשי, כדי לא להשאיר אותו לבד, לא לבייש. הוא הצטרף להפגנות נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ובאופן כללי הוא חושב, מטיל ספק, חברותי ואכפתי. ספק אם צפייה של שעות בכל יום ביוטיוב היתה הופכת אותו לכזה.

כל זה לא רלוונטי לשור ולפוסט שלו. יש שם כמה תגובות מכמירות לב של תיכוניסטים צופיפניקים, שמנסים להסביר לו שהוא טועה, כאילו יש חשיבות לטיעונים ועובדות, כאילו מטרת הפוסט היא להתריע על משהו, ולא לרומם את הכותב בקרב קהל היעד המסוים שלו ובעיני עצמו. יש גם תגובה שממליצה לו למחוק את הפוסט. אבל למה שיעשה את זה? עד כה הוא גרף 247 לייקים, 22 שיתופים ובעיקר כ-200 תגובות, כולל אחת נזעמת ומיותרת שלי. זה סופר-פוד לטרול. תגובות אוהדות מהאנשים הנכונים, תגובות זועמות מהאנשים הלא נכונים – כל מה שצריך כדי לחזק ולתחזק דימוי ייחודי ופרובוקטיבי. 

תנועת הצופים היא מטרה קלה. היא לא קולית במונחים תל אביביים. החניכים לובשים מדים, ויש להם דימוי אשכנזי לבן – משהו ששור טורח לציין בפוסט – למרות שבמציאות יש שם אשכנזים, מזרחים, ילדי עובדים זרים ומה לא. אבל המציאות לא חשובה, והאמת שגם שור לא. הוא דוגמה מייצגת לשמאל תל אביב פינת שוקן. אנשים נאורים וליברלים בעיני עצמם, שהם למעשה שמאל על אוטומט, עם הגדרות ברורות של מגזרים שצריך להתייחס אליהם ברגישות, חמלה ומורכבות, לעומת כאלה שניתן לבוז להם או להתעלם מהם, ולהזין באמצעותם איזו פרסונה מדומיינת. 

אני קורא את עיתון "הארץ" ושמח לשלם על מנוי, אבל הוא עמוס בטרולים כאלה. זה גדעון לוי, סייסמוגרף עדין לכל ניואנס סבל פלסטיני, שיצביע לחולדאי כי לא אכפת לו מעניי דרום תל אביב. זה אורי משגב שהסביר בטרחנות אין קץ איך משאל נהגי המוניות שהסיעו אותו בעיר קבע שביבי יפסיד לבוז'י. וזה ניסן שור שבטור האחרון שלו מתפייט על המבוכה שבלהסתובב עם שקית של ASOS. כי זה לא מגניב. שור מסיים את הטור שלו ב"כי להיות נבוך זה להיות בחיים. להיות מביך זה למות קצת מבפנים". זה באמת מנוגד לגמרי לערכים שמנחילים בצופים – לחשוב על הזולת ולוותר על מבוכה לטובת שמחת חיים והתחשבות באחר, כולל חאקי לא אופנתי. אכן, היטלר יוגנד, הבו פוליצר לעיתונאי העשוי ללא חת שרגיש נורא למותגים ומבטי קבוצת השווים שלו, אבל מתבריין בקלילות על ילדים. 

כשנגה היתה קטנה ותמימה היא שאלה אותי למה כל ההיפסטרים דומים אם הם רוצים להיות מיוחדים. ובכן בתי, כי הם רוצים להיות מיוחדים באותה צורה. ולגבי הצופים: שבט קהילה שולט.

“יש לי אפס השפעה על הסיטואציה אבל מאה אחוז שליטה על איך שאני מגיב לה," היה עלול להיות משפט מעצבן של איזה רוחניק מחבק עצים. אבל כשהוא מגיע מטייס ששהה בשבי שלוש שנים הוא נשמע אחרת. אני קורא את "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך, וחושב על סבא שלי.

ליבליך מראיינת בספרה עשרה ישראלים שנפלו בשבי המצרי בזמן מלחמת ההתשה, ושרדו בו שלוש שנים. היו שם טייסים, צנחן, עובדי שק"ם, ערבוב מרשים של עם ישראל. כל אחד מהם עבר חקירות ועינויים, ולאחר מכן איפסנו את כולם יחד בחדר קטן עד להחלטה על חילופי או החזרת שבויים. כל אחד מהם הגיב קצת אחרת, כולם יחד שרדו באמצעות כללים שפיתחו וחברה שיתופית ושוויונית שיצרו למרות תנאים שלכאורה מעודדים שחזור של "בעל זבוב".

אז למה סבא שלי צץ לי בראש? ההורים של אבי הביולוגי עברו חיים איומים. הם שרדו את השואה, כשהם משאירים אחריהם את רוב משפחתם קבורה באירופה. כולל אישה וילד במקרה של סבא שלי, וארוס במקרה של סבתא. הם התחתנו בגיל מאוחר, נולד להם בן יחיד, ואז עלו לארץ. הבן היחיד נהרג במלחמת יום כיפור.

הסיפור מסביר מדוע סבתא שלי היתה עצובה, רדופת זיכרונות ולהערה על תינוק חמוד הגיבה ב"גם היטלר היה תינוק". זו היתה תגובה מתקבלת על הדעת מצד אישה עם מספר על היד מאושוויץ, שאיבדה את הבן היחיד שלה במלחמה אידיוטית.

אבל לסבא שלי אין הסבר. הוא היה אחד האנשים השמחים והאופטימים שהכרתי. עד מותו בגיל 81 הוא אהב לראות כדורגל ולמלא טוטו, לאכול אוכל טעים ולא בריא, להתבדח איתי ולספר סיפורים שסביר שחלקם עד רובם לא היו נכונים בעליל – הצלקת על המצח? דו קרב חרבות באוניברסיטה. ופעם הייתי שחקן כדורגל חצי מקצועי ופגשתי ונישקתי את הטבעת של האפיפיור! הוא פיתח שיחות חולין עם כל מוכר בכל חנות, הלך איתי בחדווה להמון סרטים אידיוטיים, ובאופן כללי נהנה מהחיים והתעלם מהיחס המחפיר שהם העניקו לו.

מטפלת שעבדה עם נכים אמרה לי שיש רמת אושר בסיסית שאיתה אתה נולד. אחר כך קורים דברים. אבל גם אדם שמשותק מהצוואר ומטה יכול למצוא סיבות לשמוח. החיים הם, כמו שכתב יהונתן גפן "איים קטנים של אושר בתוך אוקיינוס של דרעק". זה נכון, בשלב הזה אני חותם על ההצהרה הזו בלב שלם וכואב.

אבל גם אם אני לא שולט באירועים, גם אם מישהו אחר כותב את התסריט, אני זה שבוחר איפה להציב את המצלמה ובמה למקד אותה. אני לא יודע אם העובדה שאיש קשיש התרגש מול משחק כדורגל או צחק בקול מקומדיית פעולה שנים אחרי שניסו להשמיד אותו היא סמל לניצחון כלשהו. אבל זו לגמרי המפה שלפיה אני רוצה לנווט את חיי.

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

סרט

"באש ובמים" הוא הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה. גם כי הוא מעין מערבון מודרני, ואני מת על מערבונים, ובעיקר כי הוא עשוי מעולה מכל בחינה מחד ונמנע מדידקטיות מאידך. העלילה פשוטה למדי: שני אחים שודדים בנקים כדי למנוע את עיקול החווה שלהם, וג'ף ברידג'ס הוא הטקסס ריינג'ר שרודף אחריהם. בלי מניפסטים ונאומים הסרט מצליח לפרק את הצורה לחלום האמריקאי, כשהוא מציג עיירות גוססות שתושביהן שקועים בחובות ומתעבים את הבנקים והממסד, ואנשים נואשים שהדרך היחידה שלהם להיחלץ מצרות ולהתקדם כוללת נשק חם.

הסרט מצולם נפלא וג'ף ברידג'ס משחק בו כל כך טוב שזה כמעט בלתי סביר. ובכלל כל האלמנטים בסרט, מכתיבה דרך המוזיקה והמשחק, עובדים בהרמוניה מושלמת. ואם בנובמבר נגלה שטראמפ עובר לגור בבית הלבן, זו תהיה האמריקה שבחרה בו. משעשע שאת האמריקה הזו מציג דווקא במאי סקוטי (דיוויד מקנזי). 

טלוויזיה 

הפרק הראשון של The Get Down נמשך שעה וחצי, טרנד מאוס שחייב לעבור מן העולם של פרקים ראשונים באורך סרט מלא. במקרה הזה הצפייה כל כך מהנה שזה נסלח והפרקים הבאים באורך נורמלי. הסדרה אמורה לעקוב אחרי התפתחות סצינת ההיפ הופ שהתחילה בברונקס בניו יורק, אבל הפרק הראשון נראה כמו דרמה רומנטית עם סוכריות קונג פו ודיסקו לקישוט. יש המון תסרוקות אפרו ואנשים רוקדים ומוזיקה מעולה וסוחר סמים עם שאיפות מוזיקליות שעונה לשם "שאולין פנטסטיק" ומסתובב עם חגורה שעל האבזם שלה יש תמונה של ברוס לי ונעלי פומה אדומות.

היוצר הוא באז לורמן, האיש והמרהיבות של "מולאן רוז'", והשחקן הכי מפורסם כאן בינתיים הוא ג'ימי סמיתס שמגניב כאיש הון שלטון מושחת. אני צופה בזה בנטפליקס, אתם תסתדרו איך שנוח לכם.

הצגה

רק אחרי שראיתי עם ידידה והמון אשכנזים בשנות החמישים והשישים שלהם את "הר לא זז" של בית לסין גיליתי שמדובר במחזה ישראלי שעולה מחדש. העלילה מתרחשת ביפן הפיאודלית: ראש שבט לוחמני במיוחד נפצע אנושות בקרב, ומורה לאנשיו למצוא לו כפיל כדי להסתיר את עובדת מותו. גנב פשוט נבחר לתפקיד, ומכאן מתפתחת סאגה אלימה וייצרית.

המחזה נכתב על ידי גלעד עברון אחרי ונראה שבעקבות רצח רבין, מה שהופך את האמירות שלו על שלטון, מנהיגות ובחירה במלחמה למצמררות. והוא עשוי מעולה – המשחק, התלבושות, הכל עובד מצוין ביחד. אני אוהב את הפתרונות היצירתיים של התיאטרון בכל הנוגע לתפאורה. כמו שאומר המספר ב"עוץ לי גוץ לי" כשהוא מסביר לילדים בקהל למה הוא רוכב על מטאטא שאמור לגלם סוס – "כשאין כסף משתמשים בדמיון". ב"הר לא זז" שני קירות מעוגלים וניידים מצליחים לדמות גם שדה קרב וגם ארמון. השחקן היחיד שהכרתי היה יורם טולדנו אבל כל הצוות מעולה.

יוטיוב

אחד מיוצרי הקליפ של Nobody speak (של Run the Jewels ו-DJ Shadow) אמר שככה הוא היה רוצה שהעימות בין טראמפ לקלינטון ייראה, ושהוא מהמר שקלינטון הייתה מנצחת. יש גם אזכור ישיר לטראמפ וליחס הבעייתי שלו לבתו טובת המראה. עמית לעבודה ציין שמדובר בממשיך רוחני לקליפ של Frankie Goes To Hollywood" שבו רייגן וצ'רניינקו הולכים מכות, אבל לדעתי מדובר בשיפור משמעותי. שווה להתעכב על המילים ועל הפרשנות שלהן – מדובר בקרב עלבונות מופרך ומשעשע שכולל קצת יידישקייט בשורה הלירית I'm unmentionably fresh, I'm a mensch.

ספר

"A man lies dreaming" או כמו שכיניתי אותו תוך כדי קריאה "היטלר בלש פרטי" הוא ספק ספר מדע בדיוני, מעין ריימונד צ'נדלר פוגש את פרימו לוי ושניהם יוצאים לשתות עם פיליפ ק' דיק. בלונדון של 1939, במציאות שבה הקומוניסטים השתלטו על גרמניה והוציאו את הנאצים מחוץ לחוק, אדולף היטלר הוא מהגר, בלש פרטי
במקצועו, שנשכר על ידי פאם פטאל יהודיה למצוא את אחותה ומסתבך עם גנגסטרים ולוחמי חופש יהודים, פשיסטים בריטים וחבריו לשעבר למפלגה הנאצית.

הספר מלא באלימות, סקס סאדו-מזוכיסטי, דמויות היסטוריות (אפילו טולקין מבזיק לרגע) ומציאות שמתערפלת ומיטשטשת. זה מטריד, ומצחיק, ומרתיע, ומחרמן וגורם למוח לעבוד. הסופר הוא לביא תדהר, ישראלי לשעבר שכותב מצוין, ובאנגלית כך שתרגום אין. וכן, במקרה הזה מתאים לכתוב "קראתי" ולא "צפיתי" אבל קטנוניות אינה טובה לעור הפנים.

שעת סיפור

"המגדלור" (לבונטין 1) היא חנות ספרים אליטיסטית וחביבה שמארחת שעות סיפור בעליית הגג שלה. אנחנו פקדנו את "מפתח הלב" שלושת רבעי שעת סיפור ורבע הצגה עם הפעלת ילדים לפי הספר של נירה הראל. אלון זמק, השחקן-המספר, הולך על הגישה ההפוכה מהצעקנות של עדות יובל המבולבל ושאר רעות חולות והתוצאה גרמה לנוכחים בגיל חד ספרתי (4-8 הוא גיל היעד) להזדהות מלאה וצחוקים במקומות הנכונים. מאז אנחנו חורשים את הספר בבית. אזהרה: שעת הסיפור הפכה את יונתן מהספר לטלי, ומאז ההקראה הפכה למאתגרת מגדרית. והמלצה: נירה הראל כתבה עוד המון ספרי ילדים שווים, כמו "שפת הסימנים של נועה" ו"את זה" ובכלל.

מה עוד?

עם ילדים, בלי ילדים, אני תמיד שמח לקבל המלצות ראויות מאנשים כבדי ראש ובהירי מחשבה. או מכם. אל תתביישו.

התגובה הראשונית שלי להפניה בעמוד התוכן של טיים אאוט החדש היתה עצבים. זו היתה הפניה למדור הספורט, בעקבות הזכייה של הדאלאס מאבריקס באליפות ה-NBA, בנוסח הזה: "דירק נוביצקי הוא הגרמני הכי בד אס מאז היטלר".

אחרי קפיצת הפיוזים האינסטיקטיבית ניסיתי להבין למה זה מעצבן אותי. אני לא נגד בדיחות שואה. אני מחבב חלק מסרטוני היטלר ביוטיוב (חיפוש החנייה בתל אביב מנצח), את היפסטר היטלר, ושאר דאחקות אינטרנטיות. כלומר זה לא שכל אזכור של השואה גורם לי להתקף צדקנות. אני לא חושב שהשואה צריכה להיות משהו דמוני, פלנטה אחרת, מנותק. אני לא חושב שהיטלר היה מפלצת – קל מדי להתייחס אליו ככזה, ומסוכן. זה עלול לגרום לחוסר הקשבה לפעמוני ההזהרה כשהם יתחילו לצלצל בפעם הבאה.

אבל כל זה לא רלוונטי להפניה בטיים אאוט, וזה מה שמרגיז. בהפניה הזאת אין סאטירה, כפל משמעות, אמירה. יש בה קטע. פרובוקציה בשקל. עילגות מטופשת ופרובינציאלית (בד אס?!?) עם ניסיון להיות מגניבים בכוח. היי, בואו נכתוב היטלר. כי הוא גרמני, נוביצקי, נו.

שלושה עמודים אחרי זה מתייחס חנוך מרמרי בטור שלו לפרשת אלון עוזיאל והלוויה של סמי עופר. הוא כותב מצוין: "סרטון שתי הדקות שהעליתם לרשת ממחיש את גדולתו של עקרון חופש הביטוי, את יכולתו המופלאה להכיל כמויות אינסופיות של פסולת אנושית ועדיין להישאר ערך טהור ונעלה". אל תעופו על עצמכם, הוא כותב, בשפה שמתאימה לאכסניה הנוכחית שלו.

זו עצה מצוינת גם לעורכי טיים אאוט. כן, מותר לדחוף את היטלר סתם ככה להפניות שלכם, זה במסגרת כללי המשחק. אבל זה דוחה, ועלוב והכי חמור – עריכה לא יצירתית וגרועה.