Tag Archive | הייטק

סוגרים ומפטרים את כולם: חרדות דור שלישי בעולם ראשון

עכשיו זה סופי: מקום העבודה הראשון שלי בשדות ההייטק נסגר. השבוע ראיתי את הידיעה – סוגרים, מפטרים – וצמרמורת קרירה עברה לי בגב. עזבתי לפני חמש שנים, והכתובת היתה על הקיר כבר אז. היה ים בזמן לברוח. ועדיין חשתי כאילו ניצלתי ונמלטתי ברגע האחרון בעור שיני.

לחברה קוראים סירס ישראל, סטארט אפ מקומי שנקרא במקור "דלבר" ונרכש על ידי סירס, ענקית הקמעונאות או אם תרצו "המשביר לצרכן" גירסת אמריקה. סירס קמה ב-1893 כקטלוג להזמנה בדואר, והפכה לרשת סניפי ענק שמכרו הכל ובזול. כשאני הגעתי לשלוחה הישראלית היתה סירס בבעלותו של מיליארדר אקסצנטרי (יופמיזם למטורף) בשם אדי למפרט. המטרה של החברה היתה לייצר פלטפורמת קניות חברתית. או כמו שתומר אמר כשניסיתי להסביר לו מה אני עושה – "אה, כמו אמזון פוגש את פייסבוק". כן. כזה.

כל עובד חדש שמע סיפורי אלף לילה ולילה על אדי. עמוד הוויקיפדיה שלו מציין ביובש שהוא נחטף ב-2003 מהחניון של בניין המשרדים שלו, אבל הצליח לשכנע את החוטפים לשחרר אותו. המשפט הבודד הזה, והסיפורים ששמעתי סביבו, יכולים לשמש בסיס לסרט לא רע. חלק נכבד משבוע העבודה שלי הוקדש למצגת שמכינים לישיבה השבועית עם אדי. כ-20 איש בחדר בישראל, מספר דומה של אנשים עצבניים בחדרי ההנהלה בשיקגו – מלחכי פינכה מוכי אימה ברובם – ואדי במשרד שלו במיאמי, או על סיפון היאכטה, מאזין, שואל, תוקף. פחד אלוהים. בכל שבוע צצים רעיונות חדשים על חשבון ישנים, בכל שבוע מצגת ענק חדשה. לך תבנה מדינה.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק חברה כושלת עם בוס בעייתי ועתיד לוט בערפל. גם היום, כשאני במקום העבודה היציב בעולם, החרדה לא מפסיקה ללוות אותי. בסירס היה ברור בשלב מסוים שמהרכבת הזו כדאי לקפוץ. אבל מה קורה כשהכול טוב, ואין סימן או כיוון ממנו תיפתח הרעה? איך אפשר לדעת מתי לברוח? ואני חייב לדעת. אולי זו תסמונת דור שלישי, אולי היסטוריה משפחתית, אולי אופי דפוק. אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לא לזהות את הרגע שבו צריך לקום ולהימלט.

גם חמש שנים אחרי, חלפה בי המחשבה המצמררת שביקום מקביל הייתי נשאר בסירס עד לרגע הפיטורים הבלתי נמנע. מה היה קורה אז? למה זה כל כך נורא? אין לי מושג. אני יודע רציונלית שזה לא סוף פסוק, לא גזר דין של הומלסיות על ספסל ברוטשילד. מה כן? האם מדובר בחשש מאיך שאתפס בעיני ילדי, אמא שלי, חברים? האם הדימוי והתפיסה העצמית שלי תלויים כל כך בתפקיד, תואר, שכר? גם, אבל אני חושד שזה קמאי יותר, משהו שנולד מסיפורי השואה של סבא וסבתא, מה ד.נ.א הבסיסי במדינה הזו, התחושה שהקרקע היציבה לכאורה היא מעטה דק שעלול להישמט כל רגע. ומתחת לפני האדמה מסתתר כאוס שרק מחכה להזדמנות שלו להתפרץ ולהחריב הכול.

אני מנסה כל הזמן לזהות את הרגע החמקמק שאחריו מאוחר מדי. מסירס נמלטתי הרבה לפני שהרגע הגיע. מי מבטיח לי שגם מהקריסה הבאה אצליח להיחלץ? ואולי צריך פעם אחת לצלוח סערה כזו כדי לגלות שהפרנויה לא מוצדקת, שאני מסוגל לשרוד גם את זה. בינתיים אמשיך לרכוב על אופניים למקום העבודה הטוב בעולם ולהגניב מבטים לצדדים.

בשבחי הנחמדות

אי אז, מזמן, בימים האפלים והנפלאים של היותי עיתונאי, אמר כתב אחד לבוסית שלי שאני מאוד נחמד. נעלבתי. אף אחד בעיתון לא התכוון לשום דבר טוב כשהוא השתמש בתואר "נחמד". הכתב ההוא, איש בעל הערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, לא אהב את איך שטיפלתי בטקסט שלו, ושלף את הסופרלטיב במסגרת שטיחת טיעוניו מול הממונה עלי. רוצה לומר: אין לו מושג מה הוא עושה אז שיוריד את הידיים מהכתבות זוכות-הפוליצר-בפוטנציה שלי.

יצא לי לעבוד עם מגוון נרחב של פסיכופתים בימי בעיתונות. צרחות, קללות, זלזול ואנטיפתיות לא באמת הטרידו מישהו מהממונים, אלא אם הגיעו לכדי אלימות קשה. לא סתם איזו דחיפה, כן? רוצה תגובה מההנהלה, תנגח במישהו. אחרי עבודה עם מנהלת פרויקטים שהתנהלה כמו גודזילה ביום רע במיוחד בפרברי טוקיו, פניתי אל המנהל שלה. הוא הסביר לי שאין מה לעשות, ככה זה גאונים. אתה חותם על עסקת חבילה כשאתה יוצא איתם לדרך אל עבר פרויקט חדש – יום אחד הם ישלפו רעיון מבריק, יום אחד הם ישליכו עליך עצם קהה ויילכו הביתה בזעם. וואלה, אמרתי לו ולעצמי. כנראה שזה נכון, ואיזו באסה שאני סתם איש נחמד.

איש לא נחמד

ואז עברתי להייטק. וכולם היו נחמדים. ממש. באופן שעורר בי חשד, כמו משפחה בסרט אימה שעוברת לבית יפה ושקט מוקף בשיחי בוגנוויליה ושכנים מאירי פנים שברור לך שלפחות אחד מהם מחזיק מצ'טה בארון ושלדים במרתף. אבל זה נמשך, ונמשך. יום אחד ישבתי עם חבר צוות במשרדה של המנהלת שלנו וניהלנו דיון לגבי פרויקט הייטקי כלשהו. קצת אחר כך היא קראה לי שוב למשרדה והתנצלה על העובדה שבמהלך הדיון הטונים שלה עלו קצת. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. זה היה כמו לצפות בסאטירה מוגזמת על קנדים.

לפחות בשתי חברות ההייטק שצלחתי עד כה נחמדות היא אמצעי, נכס, משאב. מכנים את זה בשמות אחרים. מדברים על "תקשורת", על "כישורי בני אדם" בתרגום חופשי. מכמתים את זה, מציינים את זה בהערכה החצי שנתית, זה יכול להשפיע על המשכורת. האנשים ההם מהעיתון, הגאונים עם הרעיונות המבריקים שמקציפים קצת בפה בכל ירח מלא, לא היו שורדים יום בעולם החדש. וזה הגיוני. נחמדות מייצרת סביבת עבודה נעימה יותר, יעילה יותר, שמבזבזת פחות זמן על ריבים וויכוחים ותחרויות למי יש יותר גדול.

ועדיין נחמדות זה לא סקסי. תשאלו כל טינאייג'ר והוא יענה לכם בפרצוף זועף. אני חושב על התכונה הזו לא מעט בזכות המתבגרים הפרטיים שלי, שלא מאוד מעריכים נחמדות, לפחות לא כשזה מגיע להורים שלהם. מול העולם שבחוץ הם משתמשים בה קצת יותר, אבל אני לא בטוח שהם מבינים עד הסוף את הערך והכוח שגלומים בה. את היכולת שלה להוציא מהזולת שיתוף פעולה, לרכך אותו, לחדור את שריון חוסר הביטחון והפגיעות הקודמות שהוא עוטה. את החשיבות שלה למהות של להיות בן אדם.

גם בעיתון, כשעבדתי עם כתבים עתירי אגו עד להתפקע, סביר להניח שהצלחתי לגשר על פערים ולשכנע אותם לקצץ קצת את יצירות המופת שלהם, או להביא פרט חסר או ציטוט נוסף, כי הייתי נחמד. בסופו של יום מפרך ומעצבן אנשים יעדיפו לשתף איתך פעולה אם אתה מחייך אליהם, אמפתי כלפיהם, מנסה להתפשר. יש מספר מקצועות שבהם נחמדות היא חיסרון – כתב חוקר, קטגור, רוצח שכיר. כל השאר? שיחייכו קצת יותר.

ילדי גל"צ ופרקליטי אל.איי

לא ידעתי הרבה בגיל 18 אבל שני דברים היו ברורים – אחרי הצבא אלמד משפטים, ולעולם לא אגור בתל אביב. משפטים, תכל'ס, כי פרקליטי אל.איי. ותל אביב היתה רועשת ומלוכלכת וכאוטית. כל מה שאני אוהב בה היום.

פחות חשבתי על הצבא, או על תוכנית חלופית לעריכת דין. וכך התגלגלתי בדרך לא דרך לתפקיד לא רע, ואחרי השחרור הגעתי באופן דומה לעיתונות. לא מעט מהאנשים במערכת היו כאלה – מתגלגלים בטעות. הגיעו לרגע, לעבודת סטודנט, התאהבו ונשארו. אבל לא כולם. היו גם מה שכינינו ילדי גל"צ. שם גנרי לכל מי ששירת בדובר צה"ל, במחנה, בטאון חיל האוויר וכמבן גלי צה"ל.

הם שילבו לוק של בני 12 עם מנטליות של בני 45. מוכווני מטרה, משופשפים במקצוע, רהוטים ומתובנתים. חלקם ראו בעיתון מקפצה הכרחית לתפקיד הבא – טלוויזיה אולי – בזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני חי. לא כולם, אם אתם חברים שנעלבים עכשיו, אני לא מתכוון אליכם. אבל זה היה הז'אנר.

הבטתי בהם בשילוב של קנאה ורתיעה. בזמן שאני עוד התאהבתי במקצוע וניסיתי להחליט אם ואיך אני רוצה להתקדם, הם כבר דילגו לתפקיד הבא. אם רק הייתי נחוש וממוקד יותר לפני הגיוס, יכולתי להיות כמוהם. מצד שני, מי רוצה להגיע לירח עד גיל 21? תנו רגע להסס, להתלבט, לחשוב.

אחר כך עזבתי את העיתונות בצעד פזיז ולב כבד והתגלגלתי אל עולם ההייטק הנוצץ והמופלא. לקח לי זמן לפענח את הקודים ולהבין את התרבות. אני עדיין בשלבים האחרונים של ההתאזרחות בגלקסיה הזו. אני זוכר את שלל ההפתעות שהיא זימנה. מי ידע שמשאבי אנוש אינו רק שם קוד לפיטורים וקיצוצי שכר? מדהים.

וגם כאן גיליתי את המקבילה לילדי גל"צ. מתכנתים ואחרים ששירתו ביחידות מודיעין, והעבודה הראשונה שלהם באזרחות היא בגוגל. והם משופשפים, מדברים שוטף את העגה, ממוקמים בנינוחות בתוך המסגרת. אבל אני מביט בהם אחרת. אני מנסה להבין מה עושה מישהו שבטוח שככה זה עבודה של גדולים. שאוכל ברמת חתונה של האלפיון העליון זה הסטנדרט, ותנאים סוציאליים מטורפים זה בסיסי, ועוד ועוד מכל הלה לה לנד שהוא תנאי העבודה שלי. לאן נותר לך לשאוף כשהעבודה הראשונה שלך באזרחות היא בשפיץ של הפירמידה.

לא כיף להתחיל מלמטה, בעבודת סטודנט עם משכורת פח. אבל זה מספק מותרות כמו לתהות, להתבלבל, לזוז. להיתקע. לבדוק מי אתה וכמה טעית לגבי עצמך קודם. אולי לקחת אחר כך יותר בקלות את טעיות העתיד. קל יותר לנטוש עבודה שאתה לא בטוח לגביה כשהשכר דל. לנסות משהו אחר לגמרי, ללכת בדרך לא מוכרת שתוביל ליעדים זרים ומוזרים. או אולי חזרה בדיוק לאותה נקודה, אבל עם זווית ראייה אחרת. אבל איך קמים ונוטשים את מקום העבודה הכי טוב בארץ? איך מוצאים את האומץ לקחת סיכון?

אני לא מקנא בהם. השנים בערבות העיתונות הדלות איפשרו לי פרספקטיבה ויכולת להעריך את המקום שבו אני נמצא. אני בעיקר סקרן לדעת לאן הם הולכים מכאן. אולי לבנות את הגוגל הבאה, אולי לחיים נוחים ומרופדים לנצח. לא הייתי מתחלף לא איתם ולא עם הגל"צניקים. לגמרי בסדר לי ככה.

על הקשר בין העבודה שלי לבלדרית סמים

– "ראית את האחות שלו? היא יותר גנגסטרית ממנו. מכות חשמל נתנו לה – ולא פתחה על אף אחד!"
– "היא הייתה חלק מהחבורה?"
-"כן, הייתה נו, איך קוראים לזה? בלדרית. כל העיוותים האלה שלה? זה מהמכות חשמל שחטפה בגרמניה אחרי שתפסו אותה על הסמים. ולא פתחה!"

מוכר הזיתים מסיים את השיחה ומתפנה אלי. שישי בשוק, חלק מריטואל סוף השבוע שלי. אחרי שהבאתי את הקטנה לכיתה א' אני רוכב על האופניים לשוק הכרמל, ומשם ממשיך לסבב בתי קפה, מעבר מחול לקודש, משבוע עבודה קשה ומתיש לבטלה והדוניזם של שישי שבת.

אבל המעבר לא חלק. זה היה שבוע קשה, רווי עימותים ומחלוקות, תפניות לא צפויות, פרויקטים מסובכים שמעיקים עלי. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות שמטרידות אותי, להתנתק מהאימיילים שממשיכים לטוס הלוך ושוב בטלפון שלי.

יש גם זיתים סוריים

האיש בבסטה של הזיתים כבר מכיר אותי. הוא שרירי ברמות של שוורצנגר גירסת האייטיז ומקועקע כולו. הוא מהנהן לשלום ונחמד וחביב, וכבר יצא לי לשמוע אותו מנהל שיחה שממנה השתמעו דברים מהצד הלא נכון של החוק. אני מדמיין לרגע איך הוא היה מתמודד עם הדברים שמעצבנים אותי בסביבה הממוזגת והסטרילית שבה אני חי. אי הסכמה בשיחת וידאו בין משרד מפואר במדינה אחת לחדר ישיבות מפונפן במדינה שנייה. ויכוחים ומחלוקות מנומסים. אימיילים תקיפים יחסית. הרמות קול מינוריות.

אני חושב על מה שעבר בראש של האחות של ההוא, שלא פתחה למרות המכות חשמל. ראיתי מספיק סרטים, לא קשה לדמיין את התמונה, לשמוע את הטקסטים. אלקטרודות מתחככות זו בזו ומפיקות ניצוצות, "אפשר לעשות את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה". אולי דווקא ויכוחים עם אמריקאים היו שוברים אותה. אולי יש אנשים שקל להם יותר להתמודד עם איומים מפורשים ואלימות קשה מאשר עם סבטקסט ופוליטיקה. אולי להפך. אולי האיש מהבסטה של הזיתים יכול להיות הנשק הסודי שלי, הג'וקר במשחק של ההייטק.

אני ממשיך לבסטה הבאה ומשם לבית הקפה, ומנסה לעמוד בהחלטה לא לקרוא אימיילים. ואני? אני אם היו רק מזכירים לי ברמז מכות חשמל הייתי פותח. על כולם.

למה אנשי מכירות רוקדים טוב יותר ופרידה מכריס קורנל

בערב השני חתכתי לחדר מוקדם. קצת שקט. לא במובן הדציבלים, אלא במובן האנשים, כלומר פחות מהם, כלומר אף אחד. אני עובד עם יופי של אנשים אבל באיזשהו שלב זה קצת יותר מדי. ואולי רק בשבילי?

יצאנו לנופש חברה. כולם נשלפו מהאופן ספייס והחליקו לבגד ים. משתזפים ומשחקים בפריזבי על החוף ובערב רוקדים. ואני נהנה, ואני אסיר תודה על כל הטוב הזה, אבל זה דורש ממני מאמץ וחשיבה ותכנון. עם מי לתפוס שיחה, מתי ללכת לאכול ובאיזה שולחן לשבת, מינגלינג ונטוורקינג ושיחות עבודה ורכילות. ללכת לפעילויות, לא ללכת, מה אני מחמיץ בכל רגע נתון, את מי אני מפספס.

וריקודים. אני לא יודע לרקוד. כמו שאמרה אחת הדמויות ב"13 סיבות" – אף אחד לא יודע לרקוד. זו שאלה של למי לא אכפת שיראו אותו מפזז כאילו חישמלו אותו בתא חקירות של השב"כ ולמי כן. וגם זה לא מדויק. מתברר שיש לא מעט אנשים שיודעים לזוז על הרחבה. אז לרקוד? לשתות כדי לרקוד? עד מתי להישאר, מה קורה בסוף המסיבה?

אני מסתכל מסביב ונראה לי שהעולם נחלק לשלושה: אלה שהאירועים האלה לא טבעיים להם, כמוני. מיעוט שדווקא שוחה בכל החברותא הזו כמו כריש בחופי אוסטרליה. ואנשי המכירות, שלקראת סוף הלילה משתלטים על הרחבה, ובמהלך היום נמצאים בכל מקום, מחייכים בקבוצות ונראים לגמרי בבית.

עמיתה לעולם ההייטק ניסתה לספק הסבר אנתרופולוגי לעליונות החברתית הזו: אנשי מכירות מתורגלים בנסיבות חברתיות בעלות פוטנציאל מבוכה עצום ורב. הם נפגשים עם לקוחות חדשים כל הזמן וסופגים דחייה ועוד אחת עד שהם מגיעים לפסגה המיוחלת של מכירה מוצלחת. הם סופגים עלבונות, ביטולים, עצבים. זה מכין אותם לחוף, זה מכין אותם לדי.ג'יי, זה מחשל אותם חברתית. בזמן הזה אני יושב במקום שלי מוקף אותם ארבעה אנשים. עם אוזניות.

אז אני רוקד קצת, או לפחות זז מצד לצד, ומוצא כמה אנשים מעניינים לדבר איתם, וקורא ספר על החוף. נהנה בדרך המוגבלת והמגושמת שלי ומנסה להיראות קליל וזורם. זה מה שאני מוכר. אולי מישהו יקנה.

כלבים מתים בסיאטל

שנאתי את המוזיקה של שנות השמונים בזמן אמת. סינתסייזרים ויורוטראש ודפש מוד – למה זה מגיע למישהו? ואז אלי ישראלי השמיע כל יום בתוכנית הצהריים שלו את אותם שני שירים של להקה חדשה ממה שכונה אחר כך "הסגנון של סיאטל", והעולם התרבותי הקטן שלי הפך למקום טוב יותר. הגראנג' נשמע כמו מוזיקה שמישהו כתב בשבילי. הייתי מאושר.

סאונדגארדן היו בצד הכבד יותר של העידן הזה, ולקח לי זמן לעכל אותם. אבל אחרי שחציתי את המחסום התאהבתי. ואז שמעתי את Temple of the dog והתפעמתי. בדרך הביתה לשבת חופשית מהצבא רצתי לפיקדילי מנוחתה עדן, והצלחתי להשתחל פנימה למרות שהם בדיוק סגרו ולקנות את הדיסק.

אחר כך הגיעה ההתמסחרות. Black hole sun הבלתי נסבל, מין ניסיון של סאונגארדן לפרוץ מחסום ולהיות פופולריים ממש, שלא ממש הצליח. אחר כך קורנל היה חבר באודיוסלייב הבינוניים, ואז ניסה להיות מין כוכב פופ אלקטרוני וכשל. יום אחרי שהוא מת שמעתי בגל"צ את הקאבר שלו לבילי ג'ין, וחשבתי שזה עצוב שדווקא ככה סופדים לאיש. קורט קוביין ירה בעצמו, אדי ודר ופרל ג'אם המשיכו לעשות בעקשנות את אותה מוזיקה, ודווקא קורנל, שצרח לי באוזניים הכי חזק והכי בועט, כבה והלך לאיבוד, בלע יותר מדי כדורים נגד דיכאון ומת. תהי מנוחתו עדן.  

על קוד הלבוש בהייטק וקרוקס

"טוב אתה לא יכול להגיע למשרד עם מכנסיים בצבע טורקיז, או ורוד פוקסיה", אמר לי המוכר. "תתפלא", עניתי.

חם. ויהיה יותר חם. ואני לא מסוגל ללכת לעבודה במכנסיים קצרים. לא יכול. ואם כבר ארוכים, אז לפחות לא לשאול את נפשי למות בג'ינס בדרך מהמזגן בבית למזגן במשרד. הלכתי לקנות מכנסיים ארוכים שאינם בלתי ידידותיים לקיץ פה, ולמוכר היו הצעות והשגות.

לא שאני צריך באמת להקפיד על סגנון לבוש כלשהו. אין קוד לבוש בעבודה שלי בפרט, ובמחוזות ההייטק בכלל. בעולם העיתונות היה מגוון. היפסטרים שלא תתפוס אותם עם מכנסיים קצרים גם בסלון מחד, חובשי כיפה עם סנדלים תנכיות החל מסוף מרץ ועד נובמבר מאידך. טי שירטים מגניבים וחולצות כפתורים וינטג', או מכופתרות מהוגנות שגם אבא שלי היה לובש ופולו בצבעים כבדי ראש. בעולם החדש אני מוקף בשלל מכנסיים קצרים וטי שירטים. טי שירטים של גיקים, עם גיבורי על ומלחמת הכוכבים (הקאסטה שאני משתייך אליה). טי שירטים של להקות רוק כבד. טי שירטים של חברות טכנולוגיה והמוצרים שלהן. טי שירטים מתחכמים מ-Threadless. וכפכפים. וקרוקס. המעוזות האחרונים של מפלצות הגומי האלה הם גני ילדים ומבצרי ההייטק.

פעם, לכבוד עבודה חדשה, קנתה לי אשתי דאז כמה חולצות כפתורים שנראו לי מגניבות למדי. הבאתי את נגה לגן לבוש באחת כזו, וחברה שלה הכריזה "הנה אבא של נגה רשף, בפיג'מה". המשכתי משם למשרד. רוב הניסיונות האופנתיים שלי מסתיימים בכישלון חרוץ וחזרה לטי שירטים שחורים עם הדפס גיקי. עניבה לא לבשתי גם בחתונה שלי. אבל היי, לפחות אני מקפיד על ג'ינס ונעליים.

כשהגעתי לראיון העבודה הראשון בעבודה הנוכחית לבשתי חולצה מכופתרת, מכנסיים ארוכים, נעליים ייצוגיות וגילוח טרי. המראיין, הבוס שלי לעתיד, נראה כמו מי שקם לחליבה מוקדם במיוחד, בחר אקראית מכנסיים קצרים וחולצה מהוהה בחושך, ועכשיו יושב מולי אחרי שהחליף את המגפיים בכפכפים. בראיון השני פגשתי את אחד המייסדים. למעט העובדה שהחולצה שלו היתה של מותג גולשים, החוויה היתה דומה. אולי קצת פחות "זה עתה חלבתי" ויותר "זה עתה שבתי מהחוף". יצא לי להיות איתו באירוע כלשהו בארה"ב. קוד הלבוש בהזמנה היה "ביזנס קז'ואל". הוא לבש טי שירט גולשים ומעליו סווצ'ר של החברה. "זה הביזנס", הוא הצביע על הסווצ'ר, ואז עבר לחולצה – "וזה הקז'ואל".

אין שום סיבה להגיע למשרד עם מכנסיים ארוכים ביוני שמתחזה לאוגוסט. בטח לא עם נעליים. אבל זה חזק ממני. אני מניח שזה סוג של שמרנות בואכה גיל מתקדם. ב"ידיעות אחרונות" נזף בי בחביבות עורך ותיק על נעליים אדומות שזה עתה רכשתי. אני יכול רק לנחש מה היה לו לומר על שלל עמיתי לעבודה. זה לא שאין יוצאים מהכלל. פה ושם יש גם אצלנו היפסטר בעל חוש אופנה מהודק, או סתם מישהו שמתלבש מגניב. קיים גם הבדל בולט בין נשים לגברים בתחום, וכמובן את אנשי המכירות שמתלבשים בפאסון תואם. אבל אז מגיעים אורחים מארה"ב או אירופה ואתה מבין איך מתלבשים בני אדם באמת.

קניתי את המכנסיים. אני אלבש אותם למשרד ואסתובב ליד אנשים שלובשים גופיות חושפות פטמה וארגיש קצת אוורירי יותר. ואחכה לאוקטובר.

מה יגן על הבת שלי מנמרים בהייטק

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

איך בדיוק הגעתי לכאן

איך הגעתי למצב הזה, אמרה לי השבוע חברה טובה. זה היה קצת אחרי ששאלה אותי אם הכל יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. אני חושב בכל אופן שיהיה בסדר.

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט בשנים האחרונות. איך הגעתי לכאן. אין כאן תלונות על הנקודה שבה אני נמצא. זו הדרך, או יותר נכון ההיעדר שלה. אני יכול לנתח בדיעבד איך הדברים קרו, ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אבל אין בזה שום דפוס, תוכנית, משהו שאני יכול להצביע עליו ולטפוח לעצמי על השכם על בחירת אסטרטגיה נכונה.

כשהייתי בתיכון ידעתי שאני אתגייס לצבא ואחרי הטיול לחו״ל אירשם לאוניברסיטה, ואז חתונה, ילדים, וזהו בערך. עד הפנסיה והמוות. ובהתחלה זה פחות או יותר מה שקרה. את השינויים הראשונים בקושי הרגשתי. שינוי בבחירת תחום הלימודים, יעד חלופי לטיול הגדול לחו״ל, דברים כאלה. פסיעות קטנות בשולי השביל הסלול.

ואחר כך הגיעו השינויים הגדולים. לפעמים מתוך בחירה שנובעת יותר מדחף או תובנה של רגע, לפעמים בגלל נסיבות חיצוניות. ופתאום אני כבר לא על השביל, בקושי רואה אותו. אני כבר לא נשוי, אני לא כותב או עורך ואיכשהו החיים שלי לא דומים כמעט בכלל לתוכנית המשורטטת היטב מגיל 16. אני מוצא את עצמי יושב במכונית בעיקול להרצליה פיתוח, מוקף בעוד רכבי ליסינג שתקועים איתי בפקק, בוהה במעקה הבטיחות ומנסה להבין איך זה שאני בהייטק, מה הקשר אלי, מה בעצם קרה לעניין הזה של עיתונות, זוגיות, הורות. זו הצלחה, זה כישלון. איך בדיוק הגעתי לכאן.

ויש אנשים שאצלם זה אחרת. החבר הכי טוב שלי ידע בגיל 16 שהוא רוצה שיהיה לו אופנוע, ושהוא רוצה ללמוד ולעסוק במחשבים. היום יש לו – כמו מאז ומעולם – אופנוע, והוא איש הייטק. הוא נשוי לחברה שלו מהתיכון. ולא שלא היה לו קשה בדרך, אבל היתה לו תוכנית והוא התמיד בה.

מנגד יש גם אנשים כמוני. גם אם הם מרוצים מהמקום שבו הם נמצאים, משהו בתהליך מטריד אותם. אם לא ברור לי איך הגעתי לכאן, זה משאיר אותי באפלה, בלי אופק להביט אליו קדימה ולהרגיש בטוח. אני יודע שזו אשליה. אני אחראי לטוב ולרע למקום שלי בחיים היום. ואם הסתדרתי עד עכשיו, כנראה שאסתדר גם בהמשך. אבל בין זה לבין תחושת יציבות אין שום קשר. הכל נראה מקרי, כאוס מתגלגל.

לקראת סוף השבוע פגשתי שתי עמיתות לעבודה ליד המעלית, מסתכלות על תמונות של שמלות כלה באייפון. הן מתחתנות בקרוב. הסתכלתי עליהן כמו שאני מסתכל על הזוגות שמגיעים לכיכר הבימה לסשן צילומים לפני החתונה – בפליאה גדולה. זה נראה לי מוזר שאנשים ממשיכים להתיישב ליד שולחן הרולטה הזה, להיכנס למסגרת הזו שנראית לי היום מסובכת עד בלתי אפשרית. אני מניח שהגישה שלהן נובעת מהתחושה הזו שיש לך בהתחלה. אתה מביט קדימה ואין פיתולים, רק השביל הישר והברור שמשתרע הרחק לעבר האופק. הכל נראה מובן ומבטיח. מה כבר יכול להשתבש. איחלתי להן מזל טוב. ובהצלחה.

והפעם שני שירים. הנה המתכון:

וזו המציאות, לפחות עבורי:

 

%d בלוגרים אהבו את זה: