במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה. 

ביום רביעי נכנסתי לבועה. התנתקתי מהחלל ומהזמן ושקעתי בריחוף מתוק על הספה שלי, ללא סיוע חומרים כלשהם למעט נורופן ותה. מומלץ.

יום קודם לכן עוד עבדתי מהבית, יושב עם חום נמוך מול המחשב ומנסה לגרום למוח שלי לתפקד. המציאות מרגישה שברירית ונזילה, כשחרב  דמוקלס בדמות פיטורין  תלויה על חוט השערה מעל, וכותרות מדכדכות על פשיזם מזדחל מלמטה. העבודה היומיומית היא החלק הפשוט. כשאני מנסה לתכנן לטווח ארוך יותר משבוע-שבועיים המחשבות מאטות ומתערבלות ולא מתגבשות לכדי צורה. כמו לחיות באמצע סופה שאולי תחלוף, אולי תהפוך מטפטוף למבול.  

התסמינים: חום נמוך, שיעול טורדני וחולשה קלה. זה פסיכוסומטי אמרה הפסיכולוגית. זה סטרס, אמרה חברה. מתח מחליש את המערכת החיסונית. אחלה, אבל לפעמים חיידק הוא רק חיידק. ובסוף זה מספר על צג המדחום, מה זה משנה עכשיו אם זה נפשי או נישא ברסס טיפתי באוויר? אם זה בגלל האופציות של בן גביר ולשכת התעסוקה? 

אחרי יומיים של ניסיון להתעלם מכל זה הודעתי שאני לוקח יום מחלה, ביטלתי פגישות, ולא זזתי מהספה מבוקר עד ערב. שמיכה, תה, כדורים, טלפון, ספר ושלט רחוק, לא צריך לקום. הדגשתי שאם זה דחוף אני זמין בצ׳אט, כדי להימנע מפיתוי שירת הסירנה של האימייל, ואחרי שהנורופן נכנס לפעולה הרגשתי כמו זן מאסטר שעלה שלב במשחק. 

החולשה הפיזית שחררה אותי, מפוגגת מחשבות על מסמכים ופרויקטים, על כלים וכביסה וקניות, כי אם אי אפשר לעשות, אין התלבטויות לגבי מה קודם. כלום קודם. זמן ספה. ההחלטה היחידה שצריך לקבל היא במה לצפות. הזמן והמציאות הפכו ללינארים ונינוחים, שביל רחב ישר ורציף, ולא מבוך סמטאות צרות מתיש לניווט. שקעתי לאחור והלכתי עם זה.

למחרת קמתי בלי חום ועם צורך לטפל בכלים שהצטברו בכיור ולקרוא את הכותרות שהצטברו בעיתונים. תמה ההפסקה הלא יזומה מהחיים שנקרתה לי באדיבות המדחום. כבר מתגעגע.

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.

זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם. 

להקת הקאברים היתה מעולה, אין מה לומר, נגננים רוצחים, סולן מקצוען. הם דילגו בין אלביס לרייג׳ אגיינסט דה משין, קפצו אל לודאקריס שרק רוצה ללקק לך את הגוף מהראש עד הרגליים ומייד עברו לנירוונה וזעקת רוח הנעורים של קורט קוביין, והופה אנחנו כבר בעומר אדם. סחרחורת.

קאברים זה עניין חמקמק. הם יכולים להיות אמנות גדולה כמו שהוכיח ג׳וני קאש הי״ד, שלקח שירים של אנשים אחרים והפך אותם ללגמרי שלו. Hurt בביצוע שלו הוא לא פחות מיצירת מופת, וגם טרנט רנזור, שכתב את המקור, כבר הודה שהחיקוי עולה על המקור. יש להקות קאברים שכל פועלן הוא מחווה ללהקה אחת נערצת, והן מופיעות בניסיון לשחזר את המקור ותו לא. לפעמים אותו מקור כבר לא קיים – מסחרית או גשמית – וההופעה של להקת הקאברים היא בבחינת סיאנס, טקס תקשור עם המתים. יש בזה משהו מכמיר לב ויפה בעת ובעונה אחת. 

הייתי פעם בהופעה של אלי לולאי, סולן רוקפור, עושה את דיוויד בואי. בתחילת הערב הוא אמר שזה כנראה הכי קרוב שכולנו נגיע לראות את הדבר עצמו, ואז המשיך בהופעה שהיתה כולה כריזמה, קול מצוין ואהבה גדולה לדוכס הרזה הלבן. באתי ספקן ויצאתי מאמין, זה היה נהדר. יש לי אפילו פלייליסט שמוקדש לקאברים בלבד.

אבל להקת הקאברים שמפזזת מול קהל היי טק היא משהו אחר, היא מה שנקרא קראוד פליזר, אוספת את כל הלהיטים שסביר להניח שהאנשים שלפניה מכירים ואוהבים ומערבבת, בלי שום סדר והיגיון. היא כאילו אומרת: כן, אני יודעת, פעם השיר הזה גרם לכם להתרוממות רוח, ואת השיר ההוא שמעתם שוב ושוב אחרי פרידה שוברת לב בתיכון, אבל עכשיו כל זה הוא רק נוסטלגיה, כולנו בורגנים ומבוגרים, אז הנה עוד להיט, תרקדו. וקשה לי עם זה. נירוונה היתה התגלות, הגראנג׳ הרגיש כאילו מישהו שוטט במוח שלי כשישנתי ויצר מוזיקה בשבילי. ועכשיו מישהו לוקח את כל זה ומגיש לי מחדש בגירסת מק'דונלדס.

כי להקת הקאברים היא הוכחה לניצחון המכונה. קורט קוביין צרח את נפשו ובסופו של דבר התאבד, אבל נוורמיינד של נירוונה יצא בחברת תקליטים גדולה שהיתה שייכת לדיוויד גפן, איש עסקי מוזיקה קשוח שפחות הסניף רוח נעורים ויותר הסתכל על שורת הרווח. זאק דה לה רוחה מרייג׳ אגיינסט דה משין צעק שלכו תזדיינו, הוא לא יעשה מה שאומרים לו, על דיסקים שהוציאה אפיק רקורדס, חטיבה של תאגיד הענק סוני. אם אתה רוצה להצליח, אם אתה רוצה שישמעו אותך, אתה חייב לשחק את המשחק. וגם אם בהתחלה אתה חושב שתצליח לכופף את החוקים, בסופו של דבר, כמו בקזינו, הבית תמיד מנצח. 

כל מה שנכנס למכונה בועט, צועק ומורד, יוצא מהצד השני ממוסחר לעייפה או מת בגיל 27 ממנת יתר. הרולינג סטונס היו פעם מסוכנים, חשודים בסימפתיה לשטן, מטרה למעצרים באנגליה ובארה״ב. היום הם באמצע של המיינסטרים. המכונה כמעט תמיד מנצחת, האלילים שלי מסיימים כמו צ׳ה גווארה על חולצה של קסטרו. ולהקת הקאברים באמת יודעת את העבודה, והתנאים בהייטק מעולים, אז יאללה, פאק יו, ולרקוד.

אף פעם לא ראיתי מישהו מתפטר בזמן אמת, וכשזה כבר קרה כמעט החמצתי את זה. זה היה שעה וחצי אחרי תחילת התור המתפתל לצ'ק אין, כשסוף סוף הגענו לארץ המובטחת – אשנב ומאחוריו אישה צעירה, הראש שלה מוטה הצידה, לופת בשילוב עם הכתף המורמת את הטלפון שלתוכו דיברה בעודה מכרטסת במרץ. היא היתה סמוקה קצת ונראתה על סף התמוטטות עצבים.

הגשתי דרכון, מסרתי מזוודה, פניתי הלאה ומאחורי התור נשאר תקוע. מתברר ששיחת הטלפון-שעון-הכתף היתה הודעת התפטרות מהרגע להרגע, ושאני וצמד קולגות היינו האחרונים לעבור דרך השער שנסגר. הכאוס בנתב"ג הספיק לה, שבר אותה, והיא קמה והלכה. 

התור לא נעצר שם, ממשיך להתנחשל דרך הבידוק הבטחוני, המוני אדם רגוזים מול עובדים טרוטי עיניים ומיואשים. נצמדים מדי זה לזה, מגלגלים מזוודות קטנות וגדולות ועגלות ילדים, מקטרים על המצב. רק בבדיקת הדרכונים הדברים התחילו לזוז, כי כמו בכל דבר על הכוכב הזה כנראה שאנשים הם הבעיה. רק תנו למכונות לעבוד, לאוטומציה לטפל, לרובוטים להשתלט. דמיינו אוטופיה שבה אין תור, ואתה צועד לך בנחת בזמן שמצלמות משוכללות סורקות כל מילימטר ומפעילות לייזר עוצמתי שמאיין אותך אם יש לך משהו חשוד בתיק או שלא ארזת לבד. אפשר היה לוותר על המתפטרת ועל הבודקים ולהגיע מהר יותר לדוכן הקפה מופקע המחיר שבדיוטי. 

גם חדוות דיוטי נעכרת, מושפעת מענני התסכול של התור הארוך. יש פחות זמן לחפש בושם או אלכוהול בזול, ואחרי הציפייה הארוכה כולם רוצים קפה ומשהו לנגוס בו. ושוב תורים, וכשמגיעים לקופה המחיר מופקע, ואיך זה יכול להיות, איפה ממשלת השינוי, למה הקפה שיבולת שועל לא מגיע כבר, אחרי סכומי העתק ששילמנו.

במטוס יוצאת בת קול מהכריזה, מבקשת סליחה על עיכוב של כמעט שעה, ומסבירה שאין מה לעשות, חסרים עובדים בנתב"ג. אני תוהה אם הם יודעים שיש כבר אחת פחות, ואם אין כאן מעגל קסמים ללא מוצא: מחסור בעובדים גורם ללחץ על אלה שכן מחתימים שעון. חלקם מתייאשים ומתפטרים בדרמטיות, מה שמגביר את הלחץ על הנותרים מאחור, שנשברים ומתפטרים וחוזר חלילה. בסוף מישהו יקנה את פתרון האוטומציה והלייזרים שלי. 

בינתיים אני שם אוזניות בזמן שהדיילות מדגימות איך לחגור ומה לעשות אם נתרסק לתוך האוקיינוס – אם למשל הטייס יישבר ויתפטר ב-30 אלף רגל? – ועם להקת פאנק רוק קנדית ברקע התנועות המתואמות שלהן נראות כמו ריקוד מודרני מרהיב במיוחד. 

אחת מהן ניגשת ומבקשת שאשים את תיק הגב למעלה על המדף, כי מתברר שאני יושב על יציאת החירום. המשמעות היא יותר מקום לרגליים ואחריות כבדה – למשוך למטה בידית האדומה שתפתח את הדלת דרכה נימלט מהמטוס השוקע בים התיכון או בוער על האדמה. אני מדמיין את התנועה המדויקת, יד מתאגרפת על הידית, תנועה גברית בוטחת וחזקה למטה, ואז מתרווח אחורה בכיסא. 

מה לי ולזה, איש הייטק וצרות עולם ראשון. זו תחנת מעבר בדרך לחו"ל למפונקים, קצת כמו לחצות את אלנבי בדרך למסעדה מפונפנת. אנשים מתפטרים, תורים מתארכים, הכאוס הוא כמו גלי ים בגאות שגונבים בכל פעם עוד כמה סנטימטרים בניסיון להציף את הכול, ואני בדרך למדינה אחרת כדי לשכב על שפת בריכה עם ספר ולקוות שכל זה לא יגיע עד אלי. לפחות בסיבוב הזה. 

מי מתגייס בחניון? ועוד של ספורטק?? איזה צבא חזק, חכם, נחוש, מוסרי וצודק מגייס את לוחמיו בחניון – של ספורטק! – בהרצליה, עיר שתהילתה על ים וקצת הייטק, בטח לא על סכין בין השיניים???

לקח לנו עוד דקה שתיים למצוא את המקום, אבל אחרי יומיים של התקף חרדה מתגלגל, שבא הולך בלי אזהרות או היגיון, מה זה עוד קצת ניווט בשטח. תומר, אחרון המתגייסים מבין חבריו, כבר הכיר את השטח. יום לפני כתבתי לו שאנסה לא לעשות פדיחות, אבל שקשה לי כל זה. לא נורא, הוא ענה לי, תבכו אחרי זה באוטו.

החניון עצמו היה רחב ידיים ונטול כל סממן צבאי, למעט חיילת חביבה שניגשה אלינו וביקשה להזדרז קצת, כי האוטובוס האחרון צריך לצאת. היא הזכירה יותר דיילת קרקע מנומסת שמזרזת נוסעים בדרך לאי יווני. הסברנו שאנחנו מחכים לאחותו – מי יודע, אולי נתקפה ערפול חושים בדיוטי פרי – והיא הניחה לנו. 

לא היו הרבה אנשים מסביב, ובעיקר לא היה הרבה צבא. בקצה החניון היו מין מחסומי משטרה, מהסוג שמשמש במרתונים ואירועים אחרים. בין המחסומים היה פתח קטן, שדרכו עברו רק המתגייסים, ומעבר לזה שולחן קטן ומאחוריו צמד לובשי מדים. כל מתגייס ניגש לשולחן, הציג כל מיני מסמכים, ונעלם מאחורי שיח קטן לכיוון האוטובוסים הבלתי נראים. 

עמדתי שם מנסה לא לתת למחנק בגרון לקבל קול וצורה, וחשבתי שאולי כל זה בכוונה, אולי ככה ההורים מרגישים פחות כאילו מסרו את ילדיהם לארגון חמוש שעוסק באלימות בצורות שונות ומגוונות, ויותר כאילו ליוו את הצאצאים לטיול שנתי. אם לא ראינו את האוטובוסים, את המפקדים, את הבקו"ם, האם הם קיימים? 

אולי מישהו חשב ותכנן את כל זה. ההורים עסוקים 18 שנה בשמירה ואתרוג של ילדיהם, ואז נדרשים לשלוח אותם ללבוש מדים ולאחוז בנשק. אולי הם ימרדו? יסרבו? כדאי להרדים אותם, להטעות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. בוא נשלח אותם להרצליה, ניתן לאצבעות להקליד בווייז "ספורטק", נחביא את כל הצה"ליות הזו מאחורי שיח, ויהיה בסדר. 

חיכינו עוד כמה דקות, אולי הילד או הצבא יתחרטו, והוא יחזור. לא חזר. אחותו הקטנה ביקשה חיבוק ובכינו קצת ביחד. אחר כך קיבלנו דיווחים. האנשים שאיתו נחמדים, המפקד נראה אחלה, האוכל בסדר, הכול טוב. הילד צופיפניק וטיפוס מסתדר. הבעיה היא לא איתו. הבעיה היא עם אבא שלו, עם ההיסטוריה המשפחתית, עם ההיסטוריה הלאומית, עם העולם. מלחמה וצבא, למה זה טוב כל זה. אבל היי, האנשים נחמדים והוא יצא שבת, ואולי יהיה בסדר, גם אם לא שלום.

״שבוע עבודה היברידי״ – הבאזוורד הגדול הבא. מדברים על זה כבר חודשים, ועכשיו זה מתחיל לקבל צורה. קודם בהייטק – חברים שעובדים בתעשיות ישנות יותר נקראים לדגל ולמשרד לחמישה הימים המלאים של פעם. אבל באימפריות החדשות מדברים על שילוב: כך וכך ימים במשרד, כך וכך בבית.

אני אוהב את סביבת העבודה המשרדית שלי. התנאים מעולים, האנשים אחלה. אין לי שום רצון לחזור לשם. אחרי תקופת הסתגלות שכללה פה ושם איזה התקפון קלסטרופובי, הבנתי פתאום, כמו באיזה משל מוסר אמריקאי, שהכי טוב לי בבית. 

שנים מדברים איתי על וורק-לייף בלאנס, עוד מונח הייטקי שגור ושחוק, ורק עכשיו הבנתי את המשמעות. קודם חשבתי שהאיזון הקדוש פירושו לצאת מוקדם בימי ילדים ולא לשבת על מיילים בשבת. אבל לא – המשמעות היא בישול תוך כדי האזנה והשתתפות בישיבת וידאו, קפיצה לאימון באמצע היום בין ישיבות, סגירת מייל חשוב אחרון אחרי ארוחת הערב – איך שמתאים ומסתדר. 

לפני הקורונה, היום שלי הורכב מבלוקים – או שאני במשרד, או שאני בבית. הפעולות והמצב המנטלי נגזרו מהאכסניה. יש זמן מת במשרד? בעיה. יש עומס עבודה פתאומי כשאני בבית? מעצבן. אבל לא עוד. אפילו איש מתובנת ומרובע כמוני הפך סופסוף לגמיש, משלב ואורג את העבודה והחיים זה בזה בהרמוניה, מדלג מהכנת פסטה לילדים לכתיבת מסמך לפרויקט בצעד קליל ובוטח. אם חסרה לי חברת בני אדם אני יורד לרחוב לסיבוב, קובע צהריים עם חבר, או סשן עבודה בצוותא מבית קפה עם קולגה. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני בטוח שזה לא עובד לכולם. אין לי ילדים קטנים בבית, חלק גדול מהעבודה שלי הוא מול אנשים שנמצאים גם ככה מעבר לאוקיינוס, ותמיד הייתי קצת מיזנטרופ. אבל זו בעיני המשמעות האמיתית של איזון והיברידיות – לא מסגרת אחת שמחייבת את כולם לרקוד למנגינת אותו חליל, אלא גבולות גמישים שמאפשרים לכל אחד להזיז ולהתאים אותם לעצמו. 

ההכרזות על שבוע עבודה היברידי עם חלוקה אחידה לכולם הן רק ההתחלה. פירצה ראשונה בחומה בצורה שעומדת על תילה שנים. מי שגר בדירה קטנה עם זאטוטים ירצה להגיע כל יום למשרד, אחרים לא ירצו להגיע אפילו פעם אחת. זה יחייב חשיבה אחרת, איזון חדש, זה יאפשר לשכור פחות חללי משרדים, יחסוך לחלק מהאנשים את התפוצצות הזעם היומית שנקראת פקק תנועה, ואולי ימנע גירושים וישפר יחסי הורים-ילדים, מי יודע. זה ישפיע על חברות משלוחי מזון ועל עיצוב מטבחים, שעות פתיחה של חנויות, מופעי תרבות ומה לא. שנים קדימה אנשים יסתכלו על תרבות העבודה שלנו לפני הקורונה כמו שאנחנו מביטים על העובדים בזמן המהפכה התעשייתית.

המהפכה בדרך. עד שהיא תגיע אני נשאר בבית ומכין כדורי בשר עם לפטופ פתוח ליד. אל תפריעו.

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.