ארכיון תגים | היסטוריה

מה יגן על הבת שלי מנמרים בהייטק

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

מה היה אם: בין השפם של היטלר לקעקוע שלי

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

סופרמן גיי וצייר שחור בתערוכה לבנה – שלושה ימים בניו יורק

להסתובב לבד בעיר זרה יכול להיות מסוכן לנפש. המון זמן לחשוב מחוץ לאזור הנוחות, במקום שבו הרגליים לא צועדות מאליהן בלי צורך לנווט בלי גוגל מפס, מא' לב' בלי שלדרך עצמה יש חשיבות כלשהי.

אבל ניו יורק היתה טובה אלי. שלושה ימים הייתי רק תייר, ואורח של אחי וזוגתו והילד המתוק שלהם, ושום דבר אחר. והנה כמה מהרגעים היותר מוצלחים בעיר.

  • Books of wonder היא חנות ספרי ילדים מקסימה שאני תמיד הולך אליה כשאני בניו יורק. חלק מהנטייה שלי להרגלים על גבול ה-OCD הקל, יש מקומות שאני צריך לעשות עליהם וי. היא ברחוב 18, מול הסיטי בייקרי, שגם בה אני חייב לעבור. אין בה ספרי דיסני ושאר מותגי על. יש בה תמיד דברים מקסימים, כמו בובה של אחד מהיצורים מ"ארץ יצורי הפרא" שקניתי פעם.


    כשנכנסתי ראיתי מייד את סט סימניות הארי פוטר על הדלפק, משהו שיארגן לי הכרת טובה והון פוליטי אצל הילדים ליום-יומיים לפחות. כמה עולה? לא עולה. רק מי שיקנה את הגירסה המאוירת החדשה של הארי פוטר יזכה בסימניות. הספר עולה 40 דולר, ואין שום סיבה אמיתית לקנות אותו. באסה. הסתובבתי בחנות, בחרתי ספר אחר וניגשתי לשלם. ואז המוכרת, באקט לא אמריקאי בעליל, סימנה לי עם אצבע על השפתיים שזה הזמן לשמור על חשאיות, והחליקה את הסימניות לשקית שלי. זה היה כה מרגש עד שלא ידעתי מה לומר.

  • הלכתי לשלושה מוזיאונים. תכננתי ללכת לאחד, אבל החוויה היתה כל כך מוצלחת במפתיע שהתפרעתי כאילו אני פנסיונר מרמת אביב. התחלתי במומה כי צריך. הסתובבתי עם אייפוד שמחלקים בכניסה לכל דורש (חינם!) ומספק סיור אודיו מעולה לגמרי. המכשיר גם מאפשר לך להקליד את כתובת המייל, ובסוף הסיור אתה מקבל אימייל עם פירוט היצירות שהתעניינת בהן במיוחד. במקרה שלי הרוב היו פסלים של פיקאסו, שאלמלא האודיו הייתי מפספס לגמרי חצי מהניואנסים שבהם. בין היתר: מתברר שבשנות מלחמת העולם השנייה פיקאסו התעקש להישאר בפאריז הכבושה, למרות שהנאצים הגדירו אותו "אמן מסואב", ופיסל בסתר בברונזה – חומר שאסור היה להשתמש בו לאיזושהי מטרה חוץ מייצור תחמושת. יפה לו.

    Gettin religion של מר מוטלי

  •  הבא בתור היה הוויטני. ליווי האודיו שם עולה 6 דולר ואתה לא מקבל למייל כלום. התערוכה המוצלחת שם היתה של ארצ'יבלד מוטלי, צייר שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שלמד בבית הספר לאמנויות של שיקגו. הציורים מקסימים, וככל שהם מתקדמים בסדר כרונולוגי הביקורת הפוליטית-גזעית שבהם בולטת יותר, עד לציור האחרון שבו כבר אפשר לזהות את מרטין לותר קינג, קנדי, ואיש קו-קלקס-קלאן. כל המבקרים בתערוכה היו לבנים. פה ושם אפשר היה לראות שומר או איש צוות שחור.

    בניו מוזיאום הציגו תערוכה של ג'ים שואו. באחד הציורים הראשונים שנתקלתי בהם בתערוכה הפלאש מבצע בסופרמן מעשים, ולא נראה שאיש הפלדה מתנגד. שאר התערוכה כוללת לא מעט סקס פרוע ואזכורים וחיבורים לתרבות פופ, שזה אחלה.

  • שטתי במעבורת, בין ברוקלין למנהטן, נערה עובדת שיק (אם אתם מבינים את הרפרנס אתם קצת זקנים).
  •  והסתובבתי סתם, ואכלתי מעולה, ולא חשבתי בשום שלב שיש סיכוי שמישהו ידקור אותי, ושום רוח לאומנית-דתית לא נשבה.

לא ברור מתי אחזור שוב, ואני כבר מתגעגע.

מה הקשר בין היפסטרים למלחמת אזרחים (בקרוב אצלנו)

בין ידיעה על עוד דקירה לבין הליכה ברחוב תוך כדי נסיונות הדחקה של אופציית המברג בגב אני קורא ספר בשם 1861, על השנה הראשונה של מלחמת האזרחים האמריקאית. עברו יותר מ-150 שנה אבל זה  אקטואלי למדי.

לינקולן, לא רק מדבר בקבינט

מה שמגניב בספרי היסטוריה היא ההכרה ששום דבר לא ידוע מראש, אף אחד לא רואה את הכאפה שהקארמה העולמית עומדת להנחית. פיליפ רות כתב שההיסטוריה היא המדע של הפיכת כל מה שהיה כאוטי ולא ידוע למובן מאליו.

מה שמייאש בספרי ההיסטוריה הוא הטמטום האנושי המרהיב. המוני אנשים שמתעקשים להישאר בצד הלא נכון ולהפוך את הבלתי נמנע לקשה, מדמם וכואב יותר. מישהו באמת חשב שאפשר להחזיק עבדים לנצח, שהם יקטפו כותנה וישתקו? כן. מישהו חושב שאפשר להמשיך לשלוט על עם אחר ולהפלות חלק מהאזרחים בלי שזה יתפוצץ? לגמרי.

גם בדרום האמריקאי התייחסו למרידות עבדים, או פעולות אלימות של מתנגדי עבדות, כאל מעשי קיצוניים, טרור, משהו שצריך למגר. בטח לא להבין, או לשנות ולהשתנות. ולא שבצפון היו טובים בהרבה: חלק גדול ממתנגדי העבדות היו גזענים שהאמינו שהשחורים נחותים מטבעם. רבים בצפון רצו בסך הכל דו קיום וסטטוס קוו, תשאירו את העבדים אצלכם ואל תטרידו אותנו.

ולא דיברו על עבדות, אגב. דיברו על ״המוסד המוזר״, ועוד מילים מכובסות. אני מניח שגם נטרלו עבדים נמלטים.

עכשיו לנקודה החיובית. הספר מתחיל בתקופה שבה אברהם לינקולן רץ לבחירות. אף אחד לא ממש סופר אותו. הוא אמנם נציג המפלגה הרפובליקאית, שמתנגדת לעבדות, אבל העיתונות הרדיקלית מתייחסת אליו בזלזול, עורך דין כפרי שיתפשר וייכנע לדרישות הדרום ולא ישנה כלום. הנאומים הראשונים שלו אחרי הניצחון בבחירות פאתטיים. כשהוא מגיע לוושינגטון הוא נאלץ להתגנב לעיר עם שני שומרי ראש מחשש לניסיון התנקשות. העיתונים מלאים קריקטורות שמגחיכות אותו, את האיש שגרם לארה״ב לעשות תפנית של 180 מעלות. ממדינת משטרה ועבדות לאימפריה של חופש ודמוקרטיה (והאן.אס.איי, בסדר).

רוצה לומר שהייאוש הטרנדי של השמאל, והבוז שהוא רוחש לכל אופציה מנהיגותית ריאלית, הוא לא משהו חדש או מקורי במיוחד. שהתחושה שלנו, שלי, שהכל ברור וידוע וכולנו רואים לאן הולכים הדברים, לא בהכרח מדויקת. שיש דינמיקה של היסטוריה שאף ביבי או רגב לא יכולים לעצור. השאלה המטרידה היא כמה דם צריך להישפך עד שהשינוי יבוא.

חלק נכבד מהספר מוקדש לתיאור מאפייני התקופה. מול הרוב השקט שרק רוצה פשרה ומוכן להעלים עין מעבדות וניצול, יש מיעוט רדיקלי לוחמני שלא מפרסם טורים על כמה מבאס לו לחיות במדינה כזו, אלא מפגין, מבריח עבדים, מתכונן למאבק שבוא יבוא.

ומה עוד אפיין את הרגעים שלפני המלחמה? זקנים. פתאום כל הגברים טיפחו שיער פנים בשלל צורות ומידות. עיתונאי שהסתובב ברחובות בוסטון ספר מעל 350 גברים מזוקנים מתוך כ-500 שנתקל בהם במהלך היום. ובכן היפסטרים, הם הם השליחים שמבשרים את בוא השינוי הגדול. ראיתם יותר מדי צעירים עם זקן הרצל ברחוב? תתחילו לאגור מזון ולהתכונן.

תבוסתנות שמאלנית כפי שניסח אותה רוגל אלפר (ועל צפרדעים והיסטוריה)

שנייה לפני ההצבעה בבחירות 2015 רוגל אלפר משחרר עוד טור במה שנראה כמו טרנד מוביל בהארץ של השנה-שנתיים האחרונות – פרובוקציה אינטלקטואלית בשקל, הפוך על הפוך, משהו שיעצבן את הקוראים, אולי יהיה ויראלי, אולי יביא טור נגד (או במקרה הרע, פוסטים של בלוגרים עם זמן פנוי כמוני!) ויארגן קצת תנועת גולשים ותשומת לב.

הפעם: למה נרגיש אידיוטים אחרי שנצביע, ולמה אי הצבעה היא מעין מחאה ״שלמצער, היא מאפשרת לנו לשמור על כבודנו העצמי. נדע לפחות שלא היינו כבובות על חוט, שוטים שאינם מודעים לנסיבות חייהם הנלעגות״

מאיפה להתחיל. יש משהו מקומם וחשוד בנטייה הזו, של לא מעט שמאלנים שאני מכיר, לפסול מראש כל אופציה לשינוי. לא שאני אופטימי במיוחד לגבי הבחירות האלה, אבל לפחות אני לא לוקה בהיבריס קשה ולא שוגה באשליות לפיהן אני יודע לחזות את העתיד.

למדתי חמש יחידות היסטוריה בתיכון, ובדיוק עסקנו בקומוניזם כשחומת ברלין נפלה. אף אחד לא ראה את זה בא (וכן, אני זקן). אף אחד לא חשב שבגין, דווקא הוא, יגיע לשלום עם מצרים, ואני עוד זוכר את גאולה כהן מתראיינת ומזהירה מהנזק העצום שיביא ההסכם הזה. האביב הערבי היה הפתעה מוחלטת, וכל הפרשנים הסבירו למה מובראק לא יודח, ואחר כך קצבו את זמנו של אסד כשהתחילה בסוריה מלחמת אזרחים שגם אותה איש לא צפה.

אפשר להמשיך מפה עד הודעה חדשה. ההיסטוריה היא מדע שהופך את מה שהיה כאוטי ולא צפוי בזמן אמת למובן מאליו בדיעבד (פראפראזה למשפט שכתב פיליפ רות, קטונתי). להחליט מראש שגורלנו נחרץ ואין טעם אפילו להצביע זה עלוב. זו הצפרדע שהפסיקה לבעוט וטבעה בכוס החלב, בזמן שחברתה ממשיכה לבעוט נואשות וניצלת בזכות תקווה אידיוטית.

לפעמים נראה לי כאילו חלק מחברי לא יידעו מה לעשות אם באמת יהיה כאן שלטון סביר. לא אידיאלי. אין אידיאלי. עמית לעבודה מתלבט אם להצביע מרצ כי הם תמכו בצוק איתן. זה קצת מזכיר לי את השלט שראיתי בהפגנת הימין בכיכר: ״רק מרזל ישמור על בנט מימין״. יש אנשים שבשבילם אף אחד לא טהור וזך ואידיאולוגי מספיק. יש אנשים שלא יידעו להתמודד עם הנטל של תקווה ואי ודאות. עתיד שחור הוא עניין ברור ובטוח יותר.

אגב, לא חייבים להסתפק בלהצביע כדי להשפיע, לפחות לכאורה. יש לי חברים שיצאו לרחובות לשכנע ולפעול כדי להביא לשינוי. יש שלל דרכים שפתוחות בפני אזרח במדינה שהיא עדיין דמוקרטיה. אפשר למשל לכתוב בעיתון, אם אתה עובד באחד כזה. אבל הצבעה, לעצלנים כמוני למשל, היא המינימום. היא טיפה בים, זה נכון. אבל כמו שכתב דיוויד מיטשל בקלאוד אטלס המעולה: הים הוא בסך הכל המון המון טיפות.

כשהשמאל ילמד להפסיק לפחד לדחוף קצת

ברגע שזהבה גלאון עלתה לנאום פתח בחור אחד בצעקות: "איך את לא מתביישת, איך את לא מתביישת". לא ברור מתביישת על מה, היא עוד לא התחילה לדבר. הוא עמד צמוד לגדר המאולתרת שסביב הבמה וצרח. ולרגע היה הלם קל, כי זו הפגנת שמאל מנומסת כזאת, אבל אז רץ אליו ספק מאבטח, ואחריו עוד בחור בחולצה ירוקה של מרצ, ועוד מישהו ותוך דקה הם גררו אותו משם, לא בעדינות, לקול צעקות בוז של המפגינים.

וכל זה לא מנומס, ולא יאה, כי זו הפגנה נגד הסתה ונגד אלימות, ולרגע הרגשתי אי נוחות גדולה. ואז הבנתי שאני הבעיה.

אם יש משהו מעצבן בשמאל זו  האהבה לייאוש ולדכדוך. קראתי את הטור של גל אוחובסקי, שמחבר בין תאוות הנקמה לגדעון סער והחלב בשבת להומואים ולציניקנים. קלאסי. באמת נהיה בלתי נסבל כאן, כאילו שלא זרקו כבר רימון יד פעם על מפגיני שמאל, כאילו לא היה ברוך גולדשטיין, רצח רבין ועוד ועוד. כל זה היה מבאס, אבל עכשיו? עכשיו ממש לא כיף.

ויש גם את הטור המצמרר ומכמיר הלב של סייד קשוע. הצד השני והקשה הרבה יותר של המטבע.

רק שבהפגנה אתמול אף אחד לא דיבר ככה. דיברו על לשנות, על להילחם, על להחליף את הממשלה הזאת, או כמו שדב חנין אמר בפאתוס מרשים: להיות אור במקום לקלל את החושך.

וזה כולל גם הורדת כפפות כשזה מגיע לבריונים וקיצונים מהצד השני. אני לא חושב שצריך לעצור אנשים שהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא למוות של עם שלם.  כשמתחילים להתעסק עם חופש הביטוי המדרון הופך חלקלק מהר מאוד. צריך לגנות אותם, צריך להשמיע מסרים הפוכים, צריך לייצר סדר יום אחר, להפוך את העמדה שלהם ללא לגיטימית, כי גזענות היא לא לגיטימית. ואפשר גם להעיף אותם הצידה כשהם מנסים לסתום פיות.

היו לא מעט אנשים נורמלים אתמול בהפגנה, יותר ממה שציפיתי לראות. זה היה משמח, בעיקר כי גם הילדים שלי היו שם כדי לראות ולשמוע. ואני מניח שהיו עוד לא מעט בבית או בעבודה. אני לא חושב שצריך להתארגן על דרכון זר תוך כדי קיטורים ולפני הקפה של שישי בבוקר. ההיסטוריה מלאה במספיק הפתעות, מחומת ברלין ועד משטר מובראק. אין סיבה שלא תקרה אחת כזאת גם כאן – עם קצת עזרה מאנשים שפויים שירימו את הקול ולא יפחדו גם לדחוף קצת כשצריך.

זיכרון אבוד בשחור לבן

החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

 

 

למה אסור להכניס נשים לחללית

את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.

SpaceGirlועכשיו לתשובה: ציצים.

אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.

את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.

קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.

כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.

באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.

 

 

 

 

הבעיה שלי עם כיפת הברזל

משל:

באחד הפרקים של סטאר טרק מגיע הצוות לכוכב ובו ציווליזציה מתקדמת ונאורה. הכל נראה מאוד הייטקי ומגניב. הרצליה פיתוח כזה.

ואז יש אזעקה. מתברר שבכוכב מתחוללת מלחמה כבר עשרות ומאות שנים. כדי לשמור על הסדר ולא להיות ברברים, הגיעו הצדדים להסכמה: הטילים לא נורים באמת. מחשב קובע איפה נחתו הפצצות הווירטואליות, והצד שהותקף מוציא להורג, באופן מסודר ונטול כאב, את האזרחים שהיו באזור שספג את הפגיעה.

אלא שלקירק ושאר הצוות אין תכניות ללכת כצאן לטבח, ויש להם גם תירוץ אידאולוגי: עכשיו, אומר קירק למקומיים המזועזעים, אחרי שההסכם הופר, ותתחיל מלחמה אמיתית, עם דם, יזע וכל הג'ז הזה, יהיה לצדדים תמריץ לפתור את הסכסוך באמת.

זה נאיבי, זה קצת מזכיר את התאוריה המטומטמת שאחרי שבני האדם יבינו את הנזק שגורם חומר נפץ הם יפסיקו להילחם. ועדיין: כשאתה מצויד באחלה משככי כאבים, פחות דחוף לך ללכת לרופא ולפתור את הבעיה. אני את האורגזמה שלי אשמור לפריצת דרך מדינית, אם לא אכפת לכולם.

למה לא צעדתי שמאל-ימין בהפגנה נגד הפשיזם

את הסיבות הבנתי בדיעבד. לפני כן ספגתי תוכחה נזעמת מחבר, על כמה זה נורא שלא אגיע. וראיתי את כל הסטטוסים בפייסבוק, ואת הכרזה המעוצבת והמוצלחת עם ליברמן וישי שמוצגת כאן למטה. אבל רק אחרי ההפגנה, קצת בסיוע הפוסט הזה, הבנתי למה תחושת הבטן שלי היתה נגד.

יש לי בעיה עם תחושת המשחק, על חוקיו הקבועים והברורים, ימין תוקף, שמאל מגיב. ויש לי בעיה עם ההשוואות ההיסטריות משני הצדדים, לאירועים היסטוריים לא רלוונטיים לחלוטין למה שקורה כאן. שואה? פשיזם? השמאל בתפקיד האנטישמיים של אירופה הקלאסית? נו.

אני אקצר: ליברמן הוא איש מתועב. פחות בגלל שהוא גזען או פשיסט, יותר כי הוא ציניקן ומקיאווליסט. האיש רוכב על גל של שנאה והפחדה בדרך לשני יעדים: הצלחה פוליטית, והתחמקות מכתבי האישום שמחכים לו. אני לא מאמין שהוא מעוניין להחליף את שיטת המשטר בארץ. אני לא חושב שהמטרה שלו היא לתפוס את השלטון ולהקים כאן סוג של רייך יהודי שייצא למסע כיבושים והשמדת עם. אני כן מאמין שההצהרות שלו נועדו בעיקר לעשיית הון פוליטי, ושהראיון שלו במוסף לשבת היה עוד נדבך בדה-לגיטימציה לפרקליטות. תובעים אותי? זו רדיפה פוליטית של השמאל.

ולא שאין מקום למחאה, ולא שההצהרות האלה לא מסוכנות. לליברמן ולישי יש מניות בליבוי השנאה לזרים בכלל ולערבים בפרט. אבל מה לעשות שהם זקוקים לשמאל כמו שהשמאל זקוק להם. המחאה של השמאל וההתקפות עליהם רק מסייעות להם מול הקהל הביתי. בין היתר בגלל ההשוואות המטורפות משהו לשואה, למשטרים אפלים, וכו' וכו'. יש השוואות קצת יותר מתאימות: מדברים על מקארתיזם? יש מצב שאנשים שמזוהים עם השמאל יתקשו למצוא עבודה במקומות מסוימים? אנחנו לא ממש שם. מדברים על דרום אפריקה? זה אולי הכי קרוב, אנחנו חיים במדינה עם אפליה, חלקה דה פקטו, מקצתה בחקיקה, של חלק מיושביה. גרמניה הנאצית? נו באמת. אנחנו לא גרמניה של 1939, שסוחבת על גבה את ההשפלה האיומה של מלחמת העולם הראשונה, משבר כלכלי מטורף ואנטישמיות מבוססת ועתיקה. ההשוואה קצת מופרכת.

אין כאן איום אמיתי על הדמוקרטיה. אין כאן מפלגה שמפעילה פלוגות בריונים, וזורעת טרור והרס ממשיים. ליברמן מדבר, והרבה. אבל זהו פחות או יותר. מעבר לזה הוא דואג להצעות חוק שייפסלו בסוף בבג"ץ, או ייקברו, ולוועדות חקירה שלמעשה אין להן שיניים. הפשיסטים המפורסמים בהיסטוריה גם עשו, לא רק נסעו לחופשה בבלארוס. אבל קל ונוח לדבר על פשיזם: זה מעצים את האיום מצד הימין, ומנגד גם מאפשר מנוחה מסוימת. הרי השמאל מרוסק, ואין מה לעשות, וכו' וכו'. לא משנה שמפלגות מרכז – אפילו ביבי – מצהירים היום מה שפעם רק השמאל הקיצוני טען.

ולא משנה שהשמאל לא מנסה בכלל לטפל בנושאים סוציו-אקונומיים, למשל, ולבנות את עצמו כחלופה אמיתית לימין. כמו מפלגת העבודה: קל יותר לשבת בשוחות המוכרות ולהתמסר לרחמים העצמיים. ובאופן כללי, מעצבן אותי שמנסים להפחיד אותי, מימין ומשמאל. ויש לי תחושה שמשני הצדדים יש אנשים שקצת נהנים מדי מכל העניין.

בשורה התחתונה ליברמן וישי הם עדיין חלק מהמשחק הדמוקרטי המקומי. רצוי מאוד להפגין נגדם ונגד המדיניות שלהם. יש בעיה אמיתית עם היחס הצבוע לעובדים הזרים, יש בעיה אמיתית עם אפליית האזרחים הערבים, יש בעיה אמיתית וקשה עם הפער בין העשירים לעניים – אבל כאמור, הנושא הראוי של ישראל כמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית אמיתית לא יוציא מפגינים לרחוב. הסיבה הראויה היחידה לצעוד בקינג ג'ורג' היא כנראה השנאה לליברמן, הפחד ממנו, והעצבים על ההצהרות שלו. עצבים מוצדקים, לגמרי, עיין ערך הטור המצוין של דרור פוייר. אבל זה משחק שלא בא לי להשתתף בו.

קחו את הכרזה היצירתית והמוצלחת שם למעלה, ודמיינו בה אנשי שמאל. משהו כמו רבין בכפיה או מדי נאצי. מזעזע לא? או השוואה של ממשלת שמאל לבולשביקים, לסטלין. טיפה מופרך. אין כאן הכנה לשואה גירסה 2.0. יש כאן מספיק סיבות אמיתיות להפגנה ומחאה ופעולה. ולא רק דיבורי הסרק של החשוד ליברמן.

%d בלוגרים אהבו את זה: