Tag Archive | היפסטרים

פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה

מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.

נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.

אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.

רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.

האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.

תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.

יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.  

מה הקשר בין היפסטרים למלחמת אזרחים (בקרוב אצלנו)

בין ידיעה על עוד דקירה לבין הליכה ברחוב תוך כדי נסיונות הדחקה של אופציית המברג בגב אני קורא ספר בשם 1861, על השנה הראשונה של מלחמת האזרחים האמריקאית. עברו יותר מ-150 שנה אבל זה  אקטואלי למדי.

לינקולן, לא רק מדבר בקבינט

מה שמגניב בספרי היסטוריה היא ההכרה ששום דבר לא ידוע מראש, אף אחד לא רואה את הכאפה שהקארמה העולמית עומדת להנחית. פיליפ רות כתב שההיסטוריה היא המדע של הפיכת כל מה שהיה כאוטי ולא ידוע למובן מאליו.

מה שמייאש בספרי ההיסטוריה הוא הטמטום האנושי המרהיב. המוני אנשים שמתעקשים להישאר בצד הלא נכון ולהפוך את הבלתי נמנע לקשה, מדמם וכואב יותר. מישהו באמת חשב שאפשר להחזיק עבדים לנצח, שהם יקטפו כותנה וישתקו? כן. מישהו חושב שאפשר להמשיך לשלוט על עם אחר ולהפלות חלק מהאזרחים בלי שזה יתפוצץ? לגמרי.

גם בדרום האמריקאי התייחסו למרידות עבדים, או פעולות אלימות של מתנגדי עבדות, כאל מעשי קיצוניים, טרור, משהו שצריך למגר. בטח לא להבין, או לשנות ולהשתנות. ולא שבצפון היו טובים בהרבה: חלק גדול ממתנגדי העבדות היו גזענים שהאמינו שהשחורים נחותים מטבעם. רבים בצפון רצו בסך הכל דו קיום וסטטוס קוו, תשאירו את העבדים אצלכם ואל תטרידו אותנו.

ולא דיברו על עבדות, אגב. דיברו על ״המוסד המוזר״, ועוד מילים מכובסות. אני מניח שגם נטרלו עבדים נמלטים.

עכשיו לנקודה החיובית. הספר מתחיל בתקופה שבה אברהם לינקולן רץ לבחירות. אף אחד לא ממש סופר אותו. הוא אמנם נציג המפלגה הרפובליקאית, שמתנגדת לעבדות, אבל העיתונות הרדיקלית מתייחסת אליו בזלזול, עורך דין כפרי שיתפשר וייכנע לדרישות הדרום ולא ישנה כלום. הנאומים הראשונים שלו אחרי הניצחון בבחירות פאתטיים. כשהוא מגיע לוושינגטון הוא נאלץ להתגנב לעיר עם שני שומרי ראש מחשש לניסיון התנקשות. העיתונים מלאים קריקטורות שמגחיכות אותו, את האיש שגרם לארה״ב לעשות תפנית של 180 מעלות. ממדינת משטרה ועבדות לאימפריה של חופש ודמוקרטיה (והאן.אס.איי, בסדר).

רוצה לומר שהייאוש הטרנדי של השמאל, והבוז שהוא רוחש לכל אופציה מנהיגותית ריאלית, הוא לא משהו חדש או מקורי במיוחד. שהתחושה שלנו, שלי, שהכל ברור וידוע וכולנו רואים לאן הולכים הדברים, לא בהכרח מדויקת. שיש דינמיקה של היסטוריה שאף ביבי או רגב לא יכולים לעצור. השאלה המטרידה היא כמה דם צריך להישפך עד שהשינוי יבוא.

חלק נכבד מהספר מוקדש לתיאור מאפייני התקופה. מול הרוב השקט שרק רוצה פשרה ומוכן להעלים עין מעבדות וניצול, יש מיעוט רדיקלי לוחמני שלא מפרסם טורים על כמה מבאס לו לחיות במדינה כזו, אלא מפגין, מבריח עבדים, מתכונן למאבק שבוא יבוא.

ומה עוד אפיין את הרגעים שלפני המלחמה? זקנים. פתאום כל הגברים טיפחו שיער פנים בשלל צורות ומידות. עיתונאי שהסתובב ברחובות בוסטון ספר מעל 350 גברים מזוקנים מתוך כ-500 שנתקל בהם במהלך היום. ובכן היפסטרים, הם הם השליחים שמבשרים את בוא השינוי הגדול. ראיתם יותר מדי צעירים עם זקן הרצל ברחוב? תתחילו לאגור מזון ולהתכונן.

%d בלוגרים אהבו את זה: