Tag Archive | היפסטרים

ניסן שור נגד שבט "קהילה" או כשטרול מעליב את הבן שלי

היה ברור שהפוסט שתומר חלק בווטסאפ המשפחתי הטריד אותו. ניסן שור, בעל טור ב"הארץ", פרסם בפייסבוק פוסט שנכנס בשבט שלו, שבט "קהילה" של תנועת הצופים. קראתי והתעצבנתי רצח על הפוץ המתנשא שהעליב את הילד שלי. 

שור ישב עם חבר בגינת מאיר וצפה בפעילות של הצופים. הוא מציין – כי חשוב לו להבהיר – שהוא עצמו מעולם לא היה בתנועת נוער, ואין לו מושג מה בדיוק הם עושים. אחרי שהרחיק את עצמו ממשהו כל כך לא נכון מעמדית, הוא עולה להתקפה. הוא מכנה אותם "היטלר יוגנד", כי זה כה שנון ומצחיק ומקורי להשוות לנאצים. הוא מגדיר אותם "מנגנון מוסדר של שטיפת מוח ממסדית" משל עברו חינוך מחדש בכיתתו של מאו דזה דונג. אז מה אם הוא לא טרח לבדוק? העיקר שזה נשמע טוב. ואז הוא מתפייט על כמה ילדים קטנים ששרו שיר גזעני, מסיק מזה על תנועת הצופים לדורותיה, כי למה לא, ומוסיף ביוהרה של מי שהילדים שלו עדיין קטנים, שהוא מעדיף שהבן שלו ייתקע כל היום מול יוטיוב מאשר יגיע לתנועה. 

הבן שלי בצופים כבר שמונה שנים כמעט, ואני יכול להעיד בביטחון יחסי שהוא לא שטוף מוח. או גזען. לא הייתי בתנועת נוער, אני מניח שמסיבות דומות לאלה של שור: זה נראה לי ממסדי, מנוגד לפנטזיה שלי שאני אינדיבידואליסט ומיוחד. אבל הייתי בן 15 אז. התבגרתי. ואני מבין מה השייכות לצופים עושה לתומר. לפני שנה עמדנו מול במה קטנה בפסטיבל רוק, והוא רקד ונענה להפעלות של להקת צוענים קטנה, והסביר לי שבצופים כשמישהו מתחיל מוראל זורמים איתו, גם אם זה טיפשי, כדי לא להשאיר אותו לבד, לא לבייש. הוא הצטרף להפגנות נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ובאופן כללי הוא חושב, מטיל ספק, חברותי ואכפתי. ספק אם צפייה של שעות בכל יום ביוטיוב היתה הופכת אותו לכזה.

כל זה לא רלוונטי לשור ולפוסט שלו. יש שם כמה תגובות מכמירות לב של תיכוניסטים צופיפניקים, שמנסים להסביר לו שהוא טועה, כאילו יש חשיבות לטיעונים ועובדות, כאילו מטרת הפוסט היא להתריע על משהו, ולא לרומם את הכותב בקרב קהל היעד המסוים שלו ובעיני עצמו. יש גם תגובה שממליצה לו למחוק את הפוסט. אבל למה שיעשה את זה? עד כה הוא גרף 247 לייקים, 22 שיתופים ובעיקר כ-200 תגובות, כולל אחת נזעמת ומיותרת שלי. זה סופר-פוד לטרול. תגובות אוהדות מהאנשים הנכונים, תגובות זועמות מהאנשים הלא נכונים – כל מה שצריך כדי לחזק ולתחזק דימוי ייחודי ופרובוקטיבי. 

תנועת הצופים היא מטרה קלה. היא לא קולית במונחים תל אביביים. החניכים לובשים מדים, ויש להם דימוי אשכנזי לבן – משהו ששור טורח לציין בפוסט – למרות שבמציאות יש שם אשכנזים, מזרחים, ילדי עובדים זרים ומה לא. אבל המציאות לא חשובה, והאמת שגם שור לא. הוא דוגמה מייצגת לשמאל תל אביב פינת שוקן. אנשים נאורים וליברלים בעיני עצמם, שהם למעשה שמאל על אוטומט, עם הגדרות ברורות של מגזרים שצריך להתייחס אליהם ברגישות, חמלה ומורכבות, לעומת כאלה שניתן לבוז להם או להתעלם מהם, ולהזין באמצעותם איזו פרסונה מדומיינת. 

אני קורא את עיתון "הארץ" ושמח לשלם על מנוי, אבל הוא עמוס בטרולים כאלה. זה גדעון לוי, סייסמוגרף עדין לכל ניואנס סבל פלסטיני, שיצביע לחולדאי כי לא אכפת לו מעניי דרום תל אביב. זה אורי משגב שהסביר בטרחנות אין קץ איך משאל נהגי המוניות שהסיעו אותו בעיר קבע שביבי יפסיד לבוז'י. וזה ניסן שור שבטור האחרון שלו מתפייט על המבוכה שבלהסתובב עם שקית של ASOS. כי זה לא מגניב. שור מסיים את הטור שלו ב"כי להיות נבוך זה להיות בחיים. להיות מביך זה למות קצת מבפנים". זה באמת מנוגד לגמרי לערכים שמנחילים בצופים – לחשוב על הזולת ולוותר על מבוכה לטובת שמחת חיים והתחשבות באחר, כולל חאקי לא אופנתי. אכן, היטלר יוגנד, הבו פוליצר לעיתונאי העשוי ללא חת שרגיש נורא למותגים ומבטי קבוצת השווים שלו, אבל מתבריין בקלילות על ילדים. 

כשנגה היתה קטנה ותמימה היא שאלה אותי למה כל ההיפסטרים דומים אם הם רוצים להיות מיוחדים. ובכן בתי, כי הם רוצים להיות מיוחדים באותה צורה. ולגבי הצופים: שבט קהילה שולט.

פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה

מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.

נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.

אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.

רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.

האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.

תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.

יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.  

מה הקשר בין היפסטרים למלחמת אזרחים (בקרוב אצלנו)

בין ידיעה על עוד דקירה לבין הליכה ברחוב תוך כדי נסיונות הדחקה של אופציית המברג בגב אני קורא ספר בשם 1861, על השנה הראשונה של מלחמת האזרחים האמריקאית. עברו יותר מ-150 שנה אבל זה  אקטואלי למדי.

לינקולן, לא רק מדבר בקבינט

מה שמגניב בספרי היסטוריה היא ההכרה ששום דבר לא ידוע מראש, אף אחד לא רואה את הכאפה שהקארמה העולמית עומדת להנחית. פיליפ רות כתב שההיסטוריה היא המדע של הפיכת כל מה שהיה כאוטי ולא ידוע למובן מאליו.

מה שמייאש בספרי ההיסטוריה הוא הטמטום האנושי המרהיב. המוני אנשים שמתעקשים להישאר בצד הלא נכון ולהפוך את הבלתי נמנע לקשה, מדמם וכואב יותר. מישהו באמת חשב שאפשר להחזיק עבדים לנצח, שהם יקטפו כותנה וישתקו? כן. מישהו חושב שאפשר להמשיך לשלוט על עם אחר ולהפלות חלק מהאזרחים בלי שזה יתפוצץ? לגמרי.

גם בדרום האמריקאי התייחסו למרידות עבדים, או פעולות אלימות של מתנגדי עבדות, כאל מעשי קיצוניים, טרור, משהו שצריך למגר. בטח לא להבין, או לשנות ולהשתנות. ולא שבצפון היו טובים בהרבה: חלק גדול ממתנגדי העבדות היו גזענים שהאמינו שהשחורים נחותים מטבעם. רבים בצפון רצו בסך הכל דו קיום וסטטוס קוו, תשאירו את העבדים אצלכם ואל תטרידו אותנו.

ולא דיברו על עבדות, אגב. דיברו על ״המוסד המוזר״, ועוד מילים מכובסות. אני מניח שגם נטרלו עבדים נמלטים.

עכשיו לנקודה החיובית. הספר מתחיל בתקופה שבה אברהם לינקולן רץ לבחירות. אף אחד לא ממש סופר אותו. הוא אמנם נציג המפלגה הרפובליקאית, שמתנגדת לעבדות, אבל העיתונות הרדיקלית מתייחסת אליו בזלזול, עורך דין כפרי שיתפשר וייכנע לדרישות הדרום ולא ישנה כלום. הנאומים הראשונים שלו אחרי הניצחון בבחירות פאתטיים. כשהוא מגיע לוושינגטון הוא נאלץ להתגנב לעיר עם שני שומרי ראש מחשש לניסיון התנקשות. העיתונים מלאים קריקטורות שמגחיכות אותו, את האיש שגרם לארה״ב לעשות תפנית של 180 מעלות. ממדינת משטרה ועבדות לאימפריה של חופש ודמוקרטיה (והאן.אס.איי, בסדר).

רוצה לומר שהייאוש הטרנדי של השמאל, והבוז שהוא רוחש לכל אופציה מנהיגותית ריאלית, הוא לא משהו חדש או מקורי במיוחד. שהתחושה שלנו, שלי, שהכל ברור וידוע וכולנו רואים לאן הולכים הדברים, לא בהכרח מדויקת. שיש דינמיקה של היסטוריה שאף ביבי או רגב לא יכולים לעצור. השאלה המטרידה היא כמה דם צריך להישפך עד שהשינוי יבוא.

חלק נכבד מהספר מוקדש לתיאור מאפייני התקופה. מול הרוב השקט שרק רוצה פשרה ומוכן להעלים עין מעבדות וניצול, יש מיעוט רדיקלי לוחמני שלא מפרסם טורים על כמה מבאס לו לחיות במדינה כזו, אלא מפגין, מבריח עבדים, מתכונן למאבק שבוא יבוא.

ומה עוד אפיין את הרגעים שלפני המלחמה? זקנים. פתאום כל הגברים טיפחו שיער פנים בשלל צורות ומידות. עיתונאי שהסתובב ברחובות בוסטון ספר מעל 350 גברים מזוקנים מתוך כ-500 שנתקל בהם במהלך היום. ובכן היפסטרים, הם הם השליחים שמבשרים את בוא השינוי הגדול. ראיתם יותר מדי צעירים עם זקן הרצל ברחוב? תתחילו לאגור מזון ולהתכונן.

%d בלוגרים אהבו את זה: