אנחנו הפסקנו להגיע לטקסים עם שרים עוד לפני שזה היה אופנתי. שנים היינו קמים מוקדם בבוקר יום הזיכרון וממהרים להר הרצל, לקבר של אבא מס׳ 1, כדי שנספיק לעמוד קפואים, כמה דמעות אשכנזיות נקוות בזווית העין, ולברוח לפני שהפוליטיקאים יפציעו ויתחילו לרסס קלישאות לכל עבר. אחר כך היינו ממשיכים לטקס של הגדוד, הפוליטיקאים שם היו מהזן העירוני, הקצת יותר נוח לעיכול. אחרי מותו של אבא מס׳ 2 הפסקנו גם עם זה. אני בוחר לי את הטקס המתאים כל שנה, ולקבר מגיעים בפעם אחרת.

המפגש בין הממלכתי לאישי בבית הקברות טעון תמיד. זו התנגשות בין הטרגדיה שלי לבין הניסיון לנכס אותה, להפוך אותה בכוח לחלק מסיפור גדול יותר, שמעוצב בהתאם לאינטרס של האנשים בשלטון. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, בגלל מחדל, בגלל היבריס, בגלל אוסף של טעויות וצירופי מקרים. מה לזה ולנראטיב של מלחמות שכולן אין ברירה, הצדק המוחלט שתמיד לצידנו, ותדע כל אם עברייה וכל הג׳אז הזה. 

כשאדם מת נפער חור שחור ובולע-כול בחייהם של האנשים שנשארו מאחור. הוא בלתי נראה ובלתי מורגש לאחרים, אלא אם חוו משהו דומה. האדם מרגיש את כל עולמו רועד ומיטלטל, ומסביב החיים ממשיכים כרגיל. בספרי הארי פוטר יש חיה קסומה, בלתי נראית, שרק אנשים שחוו מוות ואובדן יכולים לראות. זו מטאפורה מעולה. כשאדם מגיע לקבר של יקירו הוא עושה זאת כדי להתייחד עם הזיכרון בחברת קרובים, אהובים. התייחדות היא ההפך מטקס המוני, שהופך את היחיד לעוד פיסה בפאזל גדול ואחיד.

כל זה היה נכון גם לפני הממשלה הזו, לפני התקופה האיומה הזו. ונכון עכשיו שבעתיים. בשבוע האחרון אנשים נכנסו ברגל גסה לאירוע, מסבירים למה שירה גפן לא היתה צריכה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי בלוויה של אבא שלה, מודיעים שיגיעו לקברים שמשפחות שכולות בחרו לא לעלות אליהם במחאה על המצב. אומרים שאפשר להבין את המשפחות, ״אבל״, כאילו שבארץ השכול יש מקום ל״אבל״. גם כי הגבולות בין אבל פרטי ללאומי על חייל מטושטשים, וגם כי אנשים הם לפעמים חרא של אנשים.  ומה לעשות, אם אנשים מרגישים שהמדינה ששלחה את יקיריהם למות משנה, שלא לומר מאבדת, צורה וצלם, יש להם זכות להביע את זה גם כשהם מתאבלים.

הפתרון? התנתקות. קחו את הטקס למקום אחר, השאירו את הקברים למשפחות. מי שלא רוצה להגיע לטקס עצמו לא יגיע, ולא יתעצבן כשיראה שר נכבד שלא שירת בצבא, או ייאלץ להאזין לנאום של אדם שמה לו ולאיש שקבור ממש כאן. מילא היו רק מגיעים ועומדים בסבר פנים רציני. הם תמיד מתעקשים לדבר.

אלוהים יודע כמה נאומי יום זיכרון שמעתי. רובם נשכחו רגע אחרי, כאילו נוצרו במחולל קלישאות גרוע במיוחד. מיעוט קטן זכור לי בגלל טעויות מביכות שלפחות הפכו את כל העסק למשעשע, כמו הקצין שלא טרח לעשות גוגל ודיבר על הנופלים שהיו ״המוץ מן התבן״. אני זוכר לטובה רק נאום אחד, של רפי אדרי – פוליטיקאי לא חשוב במיוחד ממפלגת העבודה, שלשיא הקריירה הגיע כשכיהן במשך שבוע כשר לאיכות הסביבה. 

לפניו דיבר באותו טקס יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון. בנופלם ציוו לנו, בלה בלה בלה. ואז עלה אדרי, ובמקום להוסיף עוד משפט מפוצץ על הגנת המולדת ויפי הבלורית, סיפר איך בכל פעם שהוא מזדמן לטקס סיום כלשהו – תיכון, צבא, אוניברסיטה – הוא חושב על האם שעומדת שם ומתגעגעת לבן הזוג, שלא נמצא לידה, שלא רואה את בנו או בתו על הבמה. לא נותרה עין יבשה באולם, גם לא שלי. כי בסופו של יום אחרי כל מלחמות ישראל, נשאר האדם האבל לבדו עם הזיכרון והכאב. תניחו לו.

לפעמים צריך להגיע לקבר לא בעונה. לא ביום הזיכרון, או ביום השנה או ביום ההולדת. תמיד חשבתי שהמעטפת של כללי הטקס תומכת, מכוונת, שלא נלך לאיבוד. אבל דווקא טוב קצת לאבד את הדרך. לא היינו פה שנים. בהתחלה ברחנו, אחר כך היתה קורונה, ואז פשוט קבענו תאריך שרירותי רק שבדיוק עפו טילים, אז קבענו יום אחר ואז הוא הגיע. אז נסענו.

הר הרצל היה ריק, לאו דווקא מאנשים כמו מקדושה וחשיבות. חבורת נערות יושבת בצל ושומעת מהמדריכה על גולדה מאיר, שם פרטי ושם משפחה במלעיל. חיילים עומדים בחלקת גדולי האומה והמדריך מרביץ בהם ציונות בווליום מוגזם. בכניסה יש דמות קרטון של חוזה המדינה עם חור באמצע הפרצוף כדי שתוכלו להצטלם, וקיוסק עם השם המצוין "במרפסת של הרצל". אין מקוננות עם סלים כבדים, אין אבלים עם שכמות מתוחות, אין שירי תוגה בפקקים בדרך.

אנחנו מחפשים את חלקת הקבר, הולכים לרגע לאיבוד בין כל השיפוצים, אבל נגה מנווטת אותנו בביטחה. שנים הגענו בכל יום זיכרון, הילדים לא הצטרפו כמעט אף פעם, תמיד נרתעתי מלגרור אותם אל עיסקי השכול. הקבר לא הולך לשום מקום. אבל אחרי שנתיים בצבא והדרכת חיילות עולות חדשות נגה לגמרי שולטת בהר ואנחנו מוצאים את הקבר בקלות. אין אף אחד מסביב, רק נקר נחוש על העץ שליד. הנקישות שלו הן יופי של סאונד אפקט.

ומכיוון שכללי הטקס לא תקפים היום ומכיוון שאין ציוויים ומנהגים באוויר, אנחנו מדברים, פריסטייל, ונגה מספרת איך היתה נעצרת ליד הקבר ומספרת לחיילות את סיפורו של החלל, ורק בסוף מגלה שמדובר בסבא שלה לקול קריאות "או!" ו"אה!" בשלל מבטאים זרים. ואחר כך שואלת את אמא שלי בחוכמה ובעדינות שאלות, ואני שומע סיפורים שכבר שמעתי אבל בכל פעם מצטרף איזה ניואנס חדש. 

והשיחה זורמת מהאבא המת במלחמה לאבא שמת פתאום לפני ארבע שנים, לאיך אני הילד קיבלתי אותו, איך קיבלו אותו סבא וסבתא שלי ששכלו את בנם היחיד במלחמה. זו לא שיחת "זוכרים את המת", זו שיחה של אמא ובן ונכדה, ובשלב מסוים זה קצת יותר מדי, שני אבות מתים זה המון, וכבר יותר מדי ימי זיכרון עברו בלי פורקן ראוי, ואני מוצף, ונגה מסתכלת במבט בוחן ושוקל ושואלת "אתה צריך חיבוק?" ובטח שאני צריך, ואני בוכה עליה קצת את כל מה שהצטבר והיה צריך לדלוף החוצה כבר מזמן. 

עכשיו אפשר לרדת מההר ולחזור הביתה. בשבוע הבא יש אזכרה לאבא שאיתו גדלתי כל חיי, ואז הפסקה, ואז נתחיל מחדש. הקברים לא הולכים לשום מקום.