"תגיד לאמא שאני בסדר ושמטפלים בי יפה," הוא כתב. מי מטפל בך יפה מי, כתבתי לו בעצבים, השובים שלך? אחרי שעתיים הוא ענה "כן". ילד בן 15 נוסע עם חברים לישון בחוף הים ומשתמש בסרקזם בווטסאפ כי הכריחו אותו לדווח שהוא חי. אני חייב לדעת שהוא חי, מה אכפת לו? תקליד 3-4 מילים ביד שלא מחזיקה את כוס הפלסטיק עם הוודקה הזולה.

אין שם מבוגר אחראי, על החוף. הוא אומר שלא צריך, ובאמת למה צריך מבוגרים בכלל, ילד בעל זבוב שלי. כשהייתי בגילו נסעתי עם חברים לאילת. אין לי מושג מה חיפשנו שם. לא היה טלפון נייד לסמס איתו מסרים עוקצניים. לא זוכר אם התקשרנו למישהו. לא יודע אם מישהו דאג לנו, ניהל משא ומתן לחלץ אותנו, שקל לשלוח אספקה. מה כבר יכול לקרות? עבודות כפייה במק-דיוויד? שרדנו כדי לספר.

אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זו דאגה. לילד יש תושייה, חוש כיוון ויכולות הישרדות יותר מלכל שאר בני המשפחה שלו גם יחד. הוא עם המון חברים, חנונים וסאחים בדרגות כאלה ואחרות, בחוף במרכז הארץ, לא בודד בנקודת ההשתזפות המועדפת על דאעש בסיני. זה דחף שאינו בר כיבוש, צורך נפשי בזריקת הרגעה מרחוק, שמישהו יאשר שהכול בסדר. מאוד יכול להיות שאם הרשתות הסלולריות היו מתפוגגות ולא היתה שום דרך לתקשר עם נער החוף הייתי ישן בשקט. אבל ברגע שיש אפשרות לאישור ואישוש והרגעה, היא הופכת להכרחית.

ואולי זה מאבק שליטה. אתה תעדכן כי אמרנו לך, כי אתה אולי מטפח בסתר שאיפות עצמאות, מגלגל עיניים וחושב שההורים שלך לא מבינים כלום, אבל יש לנו עוד כמה קלפים בשרוול. אנחנו מחזיקים את המושכות ולא נהסס למשוך בהן. להראות מי כאן הבוס.

זה לא משנה, אין טעם לנסות להבין את מה שאין בינו לבין היגיון דבר וחצי דבר. כשהיינו בבודפשט הגענו למעבר חצייה. הושטתי יד מגוננת לעצור את הנער בן ה-15, כאילו שביומיום הוא לא משוטט בתל אביב חופשי ונטול השגחה. הוא התעצבן, ואני נזכרתי באמא שלי עושה בדיוק אותו דבר, אוחזת בזרועי מול כביש לא סואן כשאני כבר הורה בעצמי. נזכרתי שזה עיצבן אותי, הבנתי למה זה מעצבן אותו, והיה לי ברור שאין לי שום כוונה להפסיק לדאוג, להפסיק לדרוש הודעות הרגעה, להפסיק לשלוח יד מגוננת מול המכוניות בכביש. אף פעם. יום יבוא והפיליפיני שלי יידע שצריך להרים יד כשתומר בן ה-50 פלוס מנסה לחצות. ושיסמס אחר כך כשהוא מגיע הביתה, לעזאזל.

כשהגענו לשבט הצופים ברמת אביב הוא לא הסכים לתת לי נשיקה. לא שציפיתי. אני מכיר את הכללים ומכיר במציאות. אבל ביקשתי בכל זאת, חשבתי שאולי ההסעה בערב שבת קר וסוער תזכה אותי ברגע של חסד. טעיתי.

הסעתי את תומר וחבר. מגורים במרכז העיר לא מספקים הרבה הזדמנויות להסעה – הילדים מתניידים ברגל, באופניים, באוטובוס. הכול קרוב יחסית. אבל מדי פעם מזדמן לי להסיע חבורת נערים או נערות. זו חוויה אנתרופולוגית מעניינת – נראה שמהר למדי הנוסעים מתעלמים מהנוכחות ההורית, שנטמעת בחלל והופכת לנותן שירות שקט ותו לא. וכשהם מגיעים למצב התודעתי הזה, השיחה קולחת.

לפחות אצל הבנות. כשנגה והחברות שלה ברכב אני מרגיש כמו זבוב בר מזל על קיר. השיחה יכולה לסוב על חברים לכיתה או מורים, אבל גם על הורים וחיי משפחה. וכיוון שאנו בעת הזו ובמדינת תל אביב, הקונסטלציות המשפחתיות מגוונות למדי. הורים גרושים, פרק ב' ו-ג', חומרים לטלנובלות. והשיחה קולחת ועמוסת פרטים ורגשות.

תומר והחבר שלו בעיקר נהמו. דיבור קצר, כמעט צבאי. "הבאת את הכבל?" "כן, הבאתי את הכבל". מידע פרקטי עובר מצד לצד, בלי להאריך, בלי להיכנס לפרטים מיותרים. אני משתדל להישאר שקט, אבל זה לא משנה. הם מחרישים, חושבים על אלוהים יודע מה.

לפני שנה, כשהיו בני 12, החזרתי אותם ממסיבה ושאלתי איך היה. אחד הילדים ענה בקול שזה עתה התחלף "מגניב". ניסיתי להבין מה פירוש מגניב. "אחלה מוזיקה, בנות זורמות". הסתרתי יפה את הזעזוע. כשהורדתי את כולם ורק תומר נשאר שאלתי אותו למה התכוון החבר ב"בנות זורמות". תומר לא היסס: "הוא אידיוט", פסק, ולא הוסיף.

כשאני תופס אותו באחד-על-אחד נדיר, פורצת לה לפתע שיחה עמוקה ומרתקת. הילד חכם ורגיש ויודע להתבטא. אבל רוב הזמן החלוקה המגדרית היא קלישאה צפויה: בנות שמדברות הרבה ועל הכול, בנים שבעיקר נוהמים בהברות בודדות. אולי הם מסתירים משהו, אולי מפגש הצופים היה למעשה טקס פגאני אפל. ואולי המלל של הבנות היא טקטיקה שונה בעלת מטרה זהה לנהימות הבנים – הסתרת המפתח לחיים הסודיים של בני העשרה.

נטול נשיקה סובבתי את המכונית וחזרתי הביתה.

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.

אני לא יודע איך לעזור למתבגרת כשהיא אומללה. בעצם אין לי באמת איך לעזור לה. אני יכול לחבק אותה, אני יכול להציע עצות שנפסלות על הסף, ולעתים, כמו הבזק של חדקרן בין העצים, גם לומר משהו שקצת מקל על המועקה שלה. אנחנו יושבים בחדר שלה בתחילת שבוע שעומד להיות מעצבן ומתסכל רק שאני עוד לא יודע את זה. השיחה הזו היא ההתחלה שלו.

החיים שלה קשים עכשיו. זה גיל כזה, אוסף של לחצים מכל הכיוונים ולא משנה מה מדומיין ומה לא. וכל מה שאני יכול לנסות להציע הן פרופורציות. להסביר לה שהכל יחסי. ואולי חשוב יותר, וזה גם הטיעון היחיד שמצליח להבקיע את חומת הייאוש – שגם אצל החברים שלה זה ככה. זה לא קשור כנראה לגיל ולמגדר. לא משנה מה מפרסמים בפייסבוק ובאינסטגרם, חופשות, חתולים ופוד פורן, כולם מחביאים בפנים את חוסר הביטחון שלהם ומשחקים אותה. שופוני יא נאס.

היתרון היחסי היחיד שיש לי עליה הוא הסחורה המשומשת שאני מציע לה, פרופורציות. ב-99% מהזמן אני מודע לזה שגם כשאני לחוץ, חרד, לא בטוח, רוב הסיכויים שזה גרוע פחות ממה שאני חושב. אני יודע את זה כי כבר קרו לי דברים שהיו גרועים בדיוק כמו שחשבתי. לפעמים גם קצת יותר. אני גם יודע שהכל עובר. ושאני יכול להתמודד. וזה כל מה שיש לי, יתרון עומק קל.

אני גם יודע – לרוב – שכולם משחקים קצת, כולם על הבמה. מדגמנים את החיים שלהם בצילומי אוכל וילדים בפייסבוק. האנשים היחידים שאני חושד שהם באמת מאושרים ממני הם אלה שמנהלים שיחות מעמיקות, ארוכות ונטולות הומור על משכנתא וחנייה. יכול להיות שכאן אני מחמיץ משהו. אבל זה כמו לקנא בחייזרים מתקדמים טכנולוגית. אין סיבה לטרוח.

אין לי משכנתא אבל אני שוכר דירה שצריכה להיות נוחה לכולנו, כך שמצאתי את עצמי בדרך לאיקאה עם חברה טובה. ניצלתי את הדרך כדי לקטר על השבוע המחורבן שעבר עלי. אחרי שסיימתי להתלונן היא שאלה אם אני רוצה קצת פרופורציות. בטח רוצה. היא סיפרה לי על הצרות שלה. היא התאלמנה לפני פחות משנה, והילדים שלה מתמודדים עכשיו עם האבדן. זה קורע לב. איפה הצרות המינוריות שלי, ואיפה הכאב המטורף הזה.

לכאורה זה עוזר לכמה דקות, פרופורציות. זה אקמול נחמד. אחר כך אתה שוקע בחזרה בצרות הפרטיות שלך. מה יותר גרוע מתולעת בתפוח שאתה רוצה לאכול? השואה. תמיד יש משהו גדול יותר ורע יותר, אבל אתה תקוע בעולם שלך. התרופה הזו, פרופורציות, לא באמת מעלימה את הכאב. לי היא בעיקר עוזרת לראות את שאר הדברים שמסביבו. להיות אסיר תודה על כל מה שכן יש לי, מה שכן עובד, מה שהצליח עם או בלי כוונה. המתבגרת והאחים שלה, למשל, שגורמים לי אושר אינסופי.

השבוע מגיע לסוף טוב. נותר רק לחכות שגם גיל ההתבגרות יעבור. אחר כך זה בסך הכל החיים.