Tag Archive | ווטסאפ

מה מסתתר בשיחות הווטסאפ של הגן

אני מנסה להבין אם אני נמנע מלהעביר את קבוצת הווטסאפ של הגן למיוט לצמיתות כי אני באמת חושש להחמיץ פריט מידע חיוני, כגון חולצות לבנות למחר, קופסאות שימורים לתרומה, תחמושת חיה לתרגול מתקפת טרור, או כי אני נהנה להתנשא ולהתעצבן על השיח ההזוי שם.

זה הכול, הנושאים והווליום והכמות. חטיפים בימי שישי, כן או לא? דיון סוער בן 40 הודעות. מביאים מחר סופגניות לגן? התפלפלות של 37 הודעות עם תת-הסתעפויות. תוכנית אמנותית לקייטנה?  יותר מדי טלוויזיה? יום שלם של לכאן ולכאן ולפה ולשם.

הדיונים בקבוצה מתנהלים ללא הרף, ללא משוא פנים וללא הומור. אני לא מבין מאיפה יש להורים את הזמן והסבלנות, ויותר מזה אני לא מבין את הצורך. אני זוכר את עצמי הילד מקשיב לשיחות של מבוגרים על ביטוח ומכוניות ובתים, ונשבע לעצמי שהשיחות שלי עם חברים יהיו על נושאים מעניינים באמת. ספרים וסרטים ומוזיקה למשל. שלושים ומשהו שנים אחר כך אני עומד בזה באופן סביר. והמבחן העיקרי הוא מידת ההשקעה והזמן שאני מבזבז על נושאים משמימים. אם כבר חייבים לדבר על משכנתה, בוא נעשה את זה קצר, טוב?

ילדים זה נושא שיחה חשוב ומרתק. חולצות לבנות וחטיפים פחות. אם הבת שלי תאכל חטיפים בשישי בבוקר הגורל שלה לא ישתנה. לא זה מה שיגרום לה להיות בריאה או כריזמטית, נבונה או גבוהה, מנהיגת העולם החופשי או היפסטרית דלפונה. ויותר מזה, אין דיונים על מה מספרים לילדים בגן על אלוהים, החבר הדמיוני שבשמים, או איך מתווכים את רצח רבין הי"ד. יותר מעניין אותי ההסבר של הבת שלי על כך שאין אנשים רעים בעולם, חוץ מהמצרים, מאשר עוד שקית במבה בשישי או סופגנייה אקסטרה בקייטנת חנוכה.

רוב הדיונים האלה חסרי משמעות. הם בריחה ללוגיסטיקה של כללים וחוקים במקום דיונים במהות, גם כשהם נוגעים בנושאים חשובים כמו האם להזמין את כל ילדי הגן למסיבת יומולדת או רק קומץ חברים מיוחסים, הדיון עובר מהר מאוד לאיך ומה עושים, תוך ירידה לפרטי פרטים, במקום לדבר על העיקרון. לא רק שזה מעייף אותי, זה מעציב אותי. אני מרגיש שאנשים בצד השני כותבים על גלוטן וסוכר במקום על מה ששורף להם את הבטן. הם נכנעים לחיים עצמם, הם מבזבזים זמן קיום יקר על שטויות כי הם בורחים מהמהות.

יש לי חלום, ובו הווטסאפ של הגן מוצף בסיפורים שוברי לב על חרדות הוריות, שיברונות לב קטנים של הילדים, ספקות לגבי העתיד. קבוצת תמיכה נועזת שבה הכול מדובר, בלי טאבו וביקורת, הכול מתקבל ומותר ומעובד ומתגבש לקתרזיס מזכך. שהילדים יאכלו מה שבא להם ולא נורא אם הגננת מאחרת, כי כיף להם ביחד, הם עוד לא מבינים כלום. הניחו לחטיפים ובואו נתחיל לדבר באמת.

 

השמאל הקיצוני וימי הולדת בגן

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

van-halen-smoking-baby

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

בין החוף ביוון ליריות בשרונה

הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.

אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.

הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.

אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.

ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.

אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.

%d בלוגרים אהבו את זה: