Tag Archive | זוגיות

האמנות החמקמקה של המריבה

מחוץ לבר "לוציפר" מותקנות מצלמות זעירות שמעבירות את המתרחש ברחוב אלנבי אל שלושה מסכי טלוויזיה המותקנים בתוך הבר. לפני כמה שנים יצאתי מחוץ לבר עם בת זוגי דאז, שוכח לחלוטין מקיומן של המצלמות בגלל ריב שהתחיל לבעבע בפנים והתפוצץ בחוץ. וכך סיפקנו ליושבים בפנים, כולל מכרים וחברים, סצנה אילמת של כעס והתרסה, נפנופי ידיים ופרצופים זועמים.

לקח לי שנים עד שלמדתי לריב. בבית שלי כביכול לא רבו, או לפחות לא ניהלו ריבים. הזרמים היו תת קרקעיים: דיברו, הדחיקו, הלכו על פאסיב אגרסיב, לפעמים עלו קצת בטון. אבל צעקות ועלבונות לא היו חלק לגיטימי מהמשחק. הריבים הראשונים שלי עם בנות זוג הטילו עלי אימה, הייתי בטוח שמשהו כאן מקולקל באופן יסודי. אחר כך הפסקתי לפחד ולמדתי להרים את הקול. רבתי במיטב הברים, בתי הקפה והמסעדות של תל אביב. רבתי בדירות שכורות, ברחובות קטנים וגדולים, בשיחות טלפון, בהתכתבות בכל תוכנת מסרים מיידיים, במיילים. עם בנות זוג, חברים, חברות, ילדים, בני משפחה.

אני לא זוכר את הסיבה לרוב המכריע של הריבים. אני זוכר את הכעס, אני זוכר משפטי מחץ ועלבונות שהותירו את רישומם ימים ושבועות ולפעמים נצח. אבל הסיבות כמעט תמיד נמחקות ונעלמות. מרבית הריבים דומים לוויכוחים פוליטיים בפייסבוק – אף אחד לא משנה את דעתו, כולם צודקים למוות. הבנתי שככלי ליישוב מחלוקות או שכנוע ריבים הם די פח. קיבלתי אותם כחלק בלתי נמנע מהתקשורת האנושית. לפעמים צריך לשחרר קיטור.

בשבוע שעבר ניהלתי ריב קשה ומר שהסתיים בקתרזיס שלא היה מבייש סרט אמריקאי. מה שנראה רוב הזמן כמו תאונה קטלנית הסתיים בפיוס והבנה, חיבוק ודמעות. אבל זה לא העיקר. הריב הזה היה הר געש שהתפרץ, או בדימוי קצת פחות לירי – פצע מוגלתי שהתפוצץ, ושיחרר לאוויר כעס וארס שמצאו סוף סוף ביטוי, ואז התפוגגו ונעלמו והותירו אוויר צלול ששני הצדדים נושמים בו ביתר קלות.

בינתיים. אני לא נאיבי. זבנג וגמרנו לא עובד ברמה המדינית וגם לא ברמה האישית. מלחמות בכל תחום הן עניין מורכב עם ספיחים והמשכים. הכעסים יעלו שוב ואיתם גם הטונים והעצבים. אבל השחרור המבורך הזה הפיל קיר גדול שנבנה במשך שבועות וחודשים, והביא קצת שלום ושקט. לריב זה לא כיף גדול, אבל זה טיפול הכרחי לנשמה. קצת צעקות יעשו בסוף רק טוב.

ואז כשמשעמם לי

יש לי חברה שניהלה מערכת יחסים של כמה חודשים כי שיעמם לה בשדה התעופה. אחרי שכבר מיצתה את הדיוטי פרי היא התיישבה בצד על קפה יקר מדי ושלחה סמס ארוך לאקס. משם זה הידרדר לפיאסקו ידוע מראש אבל היי, משעמם זה לא היה.

לנוצרים יש דעה מוצקה על הקשר בין ידיים חסרות מעש לשטן, ובמקרה הזה יכול להיות שהם עלו על משהו. בשבוע החולף יצא לי לחשוב לא מעט על מה השעמום גורם לי לעשות. אני לא מדבר על כמה דקות להרוג בלי משחק ראוי לשמו בסמארטפון או בהיעדר ווי-פי. אני מצוין בלבהות ולחשוב. החברה מהפסקה הקודמת לא חזרה לאקס הבעייתי רק בגלל העיכוב בטיסה. אני מדבר על שעמום במובן העמוק יותר. על חוסר שקט פנימי שמכריח אותך, כשיש לך את המשאב המסוכן הזה זמן, להסתכל על החיים שלך מהצד, לגבש דעה ולקבל החלטות.

שיעמם לו

זה דפוס שחוזר על עצמו. אני מחפש את היציבות והביטחון שיש בזוגיות, בהתמקצעות בתפקיד הנכחי בעבודה, בעמידה במקום. ואז נתקף חוסר שקט בואכה חרדה. הכל יציב מדי, רגוע מדי, ברור מדי. אין עניין ואתגר מצד אחד, ויש את החרדה מהנפילה. אם לא אטפס למעלה, אולי אתחיל ליפול למטה בלי להרגיש – בהתחלה לאט, ואחר כך, כשאשים לב שהקרקע מתקרבת מהר מדי, כבר אי אפשר יהיה לעצור את זה.

לפני יותר מעשור ישבתי בפינת העישון של "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס והסברתי לעמיתה לעבודה למה אין לי שום רצון או צורך להתקדם ולהעמיס על עצמי עוד אחריות וכאב ראש. כמה טוב לי להיות עורך, עכשיו כשאני כבר מיומן ומהיר ושולט במלאכה, ולכתוב מדי פעם על נושאים שמעניינים אותי. גם טוב וכיף בעבודה, גם זמן פנוי למכביר אחריה לקרוא ולראות סרטים ולשחק במחשב. אני חושב ששנה אחר כך כבר לא הייתי שם. התקדמתי הלאה. לתפקיד בכיר יותר בארגון אחר, ומשם בזיג זג לא ברור עד לעבודה הנכחית המוצלחת מאוד שלי.

שזה אחלה, לא? להתקדם, להתפתח, לקבל משכורת שמנמנה יותר. אם הייתי חי בשלום עם השקט והיציבות הייתי מדשדש במקום, תקוע. ובכן אני לא בטוח. יש משהו מתיש ושוחק במחזוריות הזאת. ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מסוגל להישאר באותו מקום ולהפוך למוצלח יותר במשהו אחד מסוים שאני עושה. יש לחוסר המנוחה הזה מחיר. ומילא אם רק אני הייתי משלם אותו. לדברים שעשיתי בשם חוסר השקט הזה היו השלכות גם על חיים של אחרים, על הילדים שלי. והיו התנסויות והרפתקאות שהותירו מאחור צלקות שלא יימחו.

נכון לעכשיו לא משעמם לי בכלל, שלא לומר אולי קצת מעניין מדי ואם אפשר להרגיע זה יהיה נחמד. אני מקווה להיות מספיק חכם בפעם הבאה כדי לבעוט לעצמי בתחת כשחוסר השקט ירים ראש וינסה לברר מה עושים עכשיו. לא בונה על זה.

 

איך בדיוק הגעתי לכאן

איך הגעתי למצב הזה, אמרה לי השבוע חברה טובה. זה היה קצת אחרי ששאלה אותי אם הכל יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. אני חושב בכל אופן שיהיה בסדר.

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט בשנים האחרונות. איך הגעתי לכאן. אין כאן תלונות על הנקודה שבה אני נמצא. זו הדרך, או יותר נכון ההיעדר שלה. אני יכול לנתח בדיעבד איך הדברים קרו, ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אבל אין בזה שום דפוס, תוכנית, משהו שאני יכול להצביע עליו ולטפוח לעצמי על השכם על בחירת אסטרטגיה נכונה.

כשהייתי בתיכון ידעתי שאני אתגייס לצבא ואחרי הטיול לחו״ל אירשם לאוניברסיטה, ואז חתונה, ילדים, וזהו בערך. עד הפנסיה והמוות. ובהתחלה זה פחות או יותר מה שקרה. את השינויים הראשונים בקושי הרגשתי. שינוי בבחירת תחום הלימודים, יעד חלופי לטיול הגדול לחו״ל, דברים כאלה. פסיעות קטנות בשולי השביל הסלול.

ואחר כך הגיעו השינויים הגדולים. לפעמים מתוך בחירה שנובעת יותר מדחף או תובנה של רגע, לפעמים בגלל נסיבות חיצוניות. ופתאום אני כבר לא על השביל, בקושי רואה אותו. אני כבר לא נשוי, אני לא כותב או עורך ואיכשהו החיים שלי לא דומים כמעט בכלל לתוכנית המשורטטת היטב מגיל 16. אני מוצא את עצמי יושב במכונית בעיקול להרצליה פיתוח, מוקף בעוד רכבי ליסינג שתקועים איתי בפקק, בוהה במעקה הבטיחות ומנסה להבין איך זה שאני בהייטק, מה הקשר אלי, מה בעצם קרה לעניין הזה של עיתונות, זוגיות, הורות. זו הצלחה, זה כישלון. איך בדיוק הגעתי לכאן.

ויש אנשים שאצלם זה אחרת. החבר הכי טוב שלי ידע בגיל 16 שהוא רוצה שיהיה לו אופנוע, ושהוא רוצה ללמוד ולעסוק במחשבים. היום יש לו – כמו מאז ומעולם – אופנוע, והוא איש הייטק. הוא נשוי לחברה שלו מהתיכון. ולא שלא היה לו קשה בדרך, אבל היתה לו תוכנית והוא התמיד בה.

מנגד יש גם אנשים כמוני. גם אם הם מרוצים מהמקום שבו הם נמצאים, משהו בתהליך מטריד אותם. אם לא ברור לי איך הגעתי לכאן, זה משאיר אותי באפלה, בלי אופק להביט אליו קדימה ולהרגיש בטוח. אני יודע שזו אשליה. אני אחראי לטוב ולרע למקום שלי בחיים היום. ואם הסתדרתי עד עכשיו, כנראה שאסתדר גם בהמשך. אבל בין זה לבין תחושת יציבות אין שום קשר. הכל נראה מקרי, כאוס מתגלגל.

לקראת סוף השבוע פגשתי שתי עמיתות לעבודה ליד המעלית, מסתכלות על תמונות של שמלות כלה באייפון. הן מתחתנות בקרוב. הסתכלתי עליהן כמו שאני מסתכל על הזוגות שמגיעים לכיכר הבימה לסשן צילומים לפני החתונה – בפליאה גדולה. זה נראה לי מוזר שאנשים ממשיכים להתיישב ליד שולחן הרולטה הזה, להיכנס למסגרת הזו שנראית לי היום מסובכת עד בלתי אפשרית. אני מניח שהגישה שלהן נובעת מהתחושה הזו שיש לך בהתחלה. אתה מביט קדימה ואין פיתולים, רק השביל הישר והברור שמשתרע הרחק לעבר האופק. הכל נראה מובן ומבטיח. מה כבר יכול להשתבש. איחלתי להן מזל טוב. ובהצלחה.

והפעם שני שירים. הנה המתכון:

וזו המציאות, לפחות עבורי:

 

%d בלוגרים אהבו את זה: