Tag Archive | זיכרון

וככה מתחברים לי יום השואה ויום הזיכרון

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

לפני 30 שנה או חמש דקות

זה קרה לפני 30 שנה, ונראה כאילו חלפו חמש דקות. את המשפט הזה שלא יוצא לי מהראש אומרת דמות בסדרה שמתרחשת באייטיז, עשור שכמעט כולו קרה לי לפני חמש דקות. קוראים לה Red Oaks והיא מוצלחת ומתוקה דווקא בגלל שהיא לא משחקת על קלף הנוסטלגיה הזול והקל, אלא על דמויות מוצלחות ולב פועם.

אני שונא נוסטלגיה כמו שתיין ששונא אלכוהול. אני לא אוהב את הקלות שבה נוסטלגיה משפיעה עלי, את הכפתור שנלחץ ומציף רגשות וגעגוע, לפעמים לדברים שלא היו באמת. ובכל פעם מחדש אני מגלה שהזיכרון לא ליניארי. יש דברים שקרו בחודשים האחרונים והם מטושטשים לגמרי, ויש נקודות שזכורות לי בפרטי פרטים ובתמונה חדה. אני לא מדבר על אירועים טראומתיים כמו מוות או פרידה. אני מדבר על נקודות חיים.

את חלק מנקודות הזיכרון האלו קל להסביר. ריצה הביתה בגשם עם החברה מהתיכון, ונשיקה חמה כששנינו ספוגי מים ורועדים מקור. נקודת שפל קשה במיוחד בטירונות, יום השחרור מהצבא, היום הראשון של נגה בכיתה א', המפגש הראשון עם אמא שלה בטיול בתאילנד, קורס צניחה, הריצה עם תומר למיון אחרי שפתח גבה בגן. זה לא מסודר כרונולוגית. הם צצים משום מקום, בדילוגים קדימה ואחורה בזמן. ויש גם זיכרונות שאין לי מושג מה הכניס אותם לקטגוריית החמש דקות. בוקר נעים במיוחד שצעדתי בו לעבודה עם אוזניות במצב רוח מרומם. שבת על הספה עם קפה וספר ותחושה שהחיים שלי בסדר. שיחה בדרך הביתה עם הקטנה. רגעים שבהם דברים התחברו יחד באיזו אלכימיה מדויקת.

אני מנסה להשתמש בטכנולוגיה כדי להערים על הזיכרון, לטלטל את ההירארכיה, לשלוט במה נדון לערפל ומה לסטטוס הנחשק של זיכרון חמש דקות. יש לי אפליקציה ששולפת פוסטים ותמונות מהבלוג, טוויטר, פייסבוק ועוד כדי להראות לי מה חשבתי לפני שנה, וארבע, ותשע. בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מעצמי שנשלח ב-2014. יש שירותים כאלה, של שליחת אימייל לעתיד. עצמי של פעם עדכן את עצמי של ההווה בשלל פרטים – מצב רוח, מישהי שיצאתי איתה אז, ענייני ילדים – ויצא די טרחן. גם גוגל מראה לי מדי פעם את היום בתמונות לפני כך וכך שנים. רוב המאמצים הטכנולוגיים האלה כושלים. פה ושם יש הבלחה מעניינת. לא יותר.

לו יכולתי להתחבר למשקפי מציאות מדומה חדשים ונוצצים ולצפות בזיכרונות לפי בחירה סביר שהייתי מסיים את חיי כעבור מספר ימים, גווע בצמא וברעב. זיכרונות ונוסטלגיה יכולים להיות הסם הקשה האולטימטיבי של העתיד. הניסיון לשלוט בהם נדון לכישלון. אני מנסה להתעלם מהם. אבל מדי פעם צץ ועולה זיכרון – טוב או רע – של משהו שאני יכול להישבע שקרה ממש עכשיו. לפני חמש דקות.

השמאל הקיצוני וימי הולדת בגן

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

van-halen-smoking-baby

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

הבחירה בין שמעון לסוניה פרס

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

אלוהים חלק 2

קצת אחרי הקראת ההפטרה ניגשה אלי קרובת משפחה ובחיוך נבוך ביקשה שאסדר לה את הווייז. איכשהו התחלפו לה ההגדרות משפת הקודש לאפריקאנס. עמדנו בבית הכנסת של חב"ד ואלוהים לא נקף אצבע בזמן שהחזרתי את האפליקציה למסלול.

הזיכרונות מהבר מצווה שלי הם עמומים וסלקטיביים. תכלס אני לא זוכר כלום חוץ מההתרגשות שלפני ההפטרה והאופוריה ותמרוני ההתחמקות מהסוכריות שאחריה. והנה, שלושים שנה אחרי, אני מוצא את עצמי מלופף בתפילין, רצועות עור שחור שמזכירות לי בעיקר את הדאנג'ן, עטוף בטלית גלימתית (סופר מענטש!), מקשיב לרב שמאמין שאלוהים בחר בנו ומעניק לנו ושומר עלינו. לא מתקן את ווייז, אבל שומר.

אלוהים התעקש להידחף לטקס הזה. אני לא הזמנתי אותו. מבחינתי זהו טקס שמציין שלב מעבר בחיים. התבוננתי בעצמי מהצד, היה לי לוק של מתנחל ופרצוף מבולבל. נגה אמרה לי אחר כך שנראיתי בשוק. הסתכלתי על תומר, חמוד ונאה בחולצת הכפתורים הלבנה שלו, מבצע את התנועות ומקריא את הטקסטים. והתרגשתי נורא ובה בעת לא הבנתי מה בדיוק אני עושה שם, משחק תפקיד משני אך חשוב בפולחן של השבט שלי, כשספר תורה מפונפן וכבד להפליא משמש כסמל למעבר של איזושהי אחריות ונטל מדור לדור. מצד אחד אווירה משפחתית חמה ונעימה, ותומר החמוד עד אין קץ שהשתנה מקצה אל קצה בפרק זמן כל כך קצר. מצד שני אלוהים והעם הנבחר וכל הג'אז הזה. 

זו היתה תחושת זרות חלקית .קצת כמו לבלות את הלילה בחדר שאינך נוהג להיכנס אליו בבית ההורים. הטלית והכיפה והניגון הדהדו זיכרונות, אבל לא היו קשורים ליומיום שלי ולילדים שלי בשום צורה ואופן. כנראה שהם חלק סמוי מהאוויר שאני נושם פה מילדות. אבל חלק שנוכס על ידי גורמים שאני לא מעריך ולא אוהב. 

זה הסתיים במטח סוכריות וכיבוד קל כשר למהדרין. תומר השתמש בטלית כסוג של מגן, וספג את הטופי הקשה בגבורה. הסתכלתי על החברים שלו מטווחים אותו וחשבתי שבלי חרדים מכאן ומתנחלים משם הייתי מצליח להתחבר לכל זה בקלות יחסית. לבני אדם יש נטייה לקחת רעיונות יפים וכוונות טובות ולפרק להם את הצורה. אם רק אפשר היה להוציא את האל הרבני-ממסדי מהמשוואה, הייתי חי עם הטקס לגמרי בשלום. וברגעים שבהם הצלחתי להשתחרר ולהתחבר, להתמקד באבא שלי שהמסורת משמעותית עבורו, ובהתרגשות שתומר ניסה להסתיר, הייתי כל כולי שם. שמח ונרגש.

מזל טוב לתומר, מי ייתן שתהיה מאושר תמיד בלי שום עזרה או תלות באלים ובשליחיהם עלי אדמות. וחתיך גם.

 

אני ואלוהים, פוסט טרום בר מצווה

בעוד שבוע תומר עולה לתורה, ותהרגו אותי אם אני מבין בדיוק למה. כל ניסיון לוויכוח רציונלי בנושא יגרום לי לנופף בדגל לבן. אין שום סיבה הגיונית להעביר את הבן שלי טקס דתי פרימיטיבי שמוקדש לאל שאיני מאמין בו, במסגרת דת ממוסדת שגורמת לטעמי נזק למדינה הזו בפרט ולעולם בכלל. איכשהו מה שמתחיל בלהפנות את הלחי השנייה ו"אהבת לרעך כמוך" נגמר תמיד באינקוויזציות וסקילות.

נאורות זה נחמד ועושה נעים בשכמות, אבל מערכת היחסים שלי עם האל הלא קיים נטועה עמוק בזוועות ההיסטוריה המשפחתית שלי. סבא וסבתא עלו לארץ בגיל מבוגר עם בן יחיד. הם השאירו מאחור אנטישמיות והמוני קרובי משפחה שמתו בשואה. סבתא שלי איבדה ארוס והגיעה לארץ עם מספר מקועקע על היד, מזכרת מאושוויץ. סבא שלי איבד בשואה אישה ובן.

Seth-Rogen-Preacher-Comic-Adaption-Too-Dark-Violent-And-Controversialנולד להם בן יחיד. וגם לו נולד בן, ושנה וחצי אחר כך הגיעה מלחמת יום כיפור. איזה מין אל, אני זוכר את עצמי שואל בגירסת בית הספר היסודי, מתעלל ככה בבני אדם בלי שום סיבה. תגידו לי לא שמרו שבת, תגידו נפלאות דרכי האל, ואגיד לכם לכו להזדיין. בראשית ברא האדם את אלוהים. בהתחלה היו אלה אלים שנועדו לספק הסבר לברקים ורעמים וסערות. אחר כך השתכללו בני האדם, והמציאו אלים מורכבים יותר לצרות מורכבות יותר. פנתיאון גדול, אל אחד, הכול אותו חרא. בני אדם שזקוקים נואשות להסבר, לסיבה, לסיפור מסגרת.

לא ידעתי לנסח את זה בדיוק ככה במסגרת הדיונים התיאולוגיים שהתקיימו בהפסקות בבית הספר ביסודי. ויכוחי יש-אין אלוהים הלכו חזק ברעננה של ילדותי, ולי היה ברור באיזה צד אני. כשגדלתי ובגרתי והתחכמתי מצאתי הסברים מרשימים יותר לאתיאזם אבל בשלב מסוים הבנתי שתכלס זה סבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, והבן היחיד שלהם שמת במלחמה מטומטמת.

אז למה בר מצווה? אני מנסה להסביר לעצמי שיש הבדל בין אמונה וממסד דתי לטקסים מסורתיים. שיש להם חשיבות סימבולית וקהילתית. שהם מספקים סדר והקשר מצד אחד, ואיזו מדורת שבט מצד שני, שזו דרך יפה לומר שכל החברים שלו עשו את זה, אז למה לא הוא, ושזו הדרך לציין את המעבר מילד עגול לחיים ורך דיבור לחתיך צנום וגבוה שמודיע לי בספק בס ״אני הולך, אפשר כסף?״

אני כמעט מצליח לשכנע את עצמי, אלה לא טיעונים גרועים. אני יודע למשל, מניסיון, שבמנהגי אבלות יש כוח מנחם. אבל במקרה הזה אני נאלץ להודות שזה בולשיט. בדומה לאמונה, גם ההחלטה לעלות לתורה אינה רציונלית, וככל הנראה נטועה בילדות. גדלתי בבית שהמסורת היתה בו חשובה, גם אני עליתי לתורה, ואני לא מצליח לחמוק מהתכנות מהדפוסים שמקועקעים בי עמוק בפנים. אם תומר היה מתנגד נמרצות לא היינו מכריחים אותו. אבל סיבה טובה של ממש למה כן – אין לי. ועדיין ברור לי שבחמישי אחר הצהריים יהיו מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים.

אני חושב שהילדים שלי יגדלו להיות חכמים ומנומקים ממני כך שכנראה לא אשליך על הנכדים סוכריות. לא נותר אלא לטווח את תומר היטב ולאחל לו רק טוב. בעזרת השם.

סקס וסליז וכתמים שנשארים לנצח

 שנים שרציתי לקרוא את הביוגרפיה של דן בן אמוץ, ועכשיו, בעמוד 41, אפוף תחושת זוהמה וסליז וחשק להתקלח, אני מבין למה היססתי.

אני אוהב דמויות. עלילה זה יופי, אבל סיפור אהבה אמיתי ביני ובין ספר יפרח רק אם תהיה שם דמות שארצה להיות חבר שלה, או לקחת אותה למיטה, או שאפחד ממנה עד מוות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מאוד שונה בחיים עצמם. פוליטיקאים, זמרים, שחקנים, מורים של הילדים שלי – אני בונה דמות בראש על סמך סיפורים, פגישות אקראיות, כתבות בעיתון. ככל שאדם רחוק יותר מחיי היומיום שלי, אני נוטל לעצמי, מבלי דעת, חירות יצירתית וממציא אותו לעצמי יותר.

דן בן אמוץ היה דמות בחיי. גם אמנון דנקנר. קראתי כתבות בעיתון וספרים וסיפורים של שניהם. וקראתי אודותיהם. בן אמוץ היה הבוהמיין המבריק, רב אמן, רב שגל, מסוגל לכתוב טורים ציניים וסרקסטיים בעיתון וגם את "לזכור ולשכוח" ספר פוסט-שואה מצוין ואמיץ (כיבוש בסיקסטיז, מי היה מאמין). דנקנר היה דמות רצינית יותר, ספרותית יותר, אידיאליסטית יותר, חדה וסרקסטית לא פחות.

ואז בן אמוץ מת. הביוגרפיה התפרסמה והכול התפוצץ. על רקע סיפורי סקס עם קטינות וגילוי עריות נדמה היה שדנקנר מנהל קרב מאסף מול כול הברנז׳ה, אצולת הבוהמה של פעם. הייתי בסוף התיכון או בתחילת הצבא והסיפור שקראתי בעיתון וראיתי בטלוויזיה היה ברור: האנדרדוג חושף האמת מול האליטה המושחתת שמנסה להשתיק אותו. בסרט הזה כבר הייתי, היה לי ברור את מי אני מעודד מהיציע.

השנים חלפו. בן אמוץ נדחק לשולי הזיכרון התרבותי-הקולקטיבי. דנקנר חזר למרכז הבמה והחליף תפקיד. באותה תקופה שאני עבדתי ב"ידיעות" ושיחקתי פטריוט במוזסלנד, הוא ערק למעריב של נמרודי, הפך לספק ימני, סיפורים אודותיו מתעלל בעובדיו צצו מכל עבר, ובאופן כללי היה נראה שבחר בצד האפל. את הביוגרפיה של בן אמוץ לא ראיתי בחנויות הספרים ולא התאמצתי להשיג אותה.

עד לפני שבוע. פרצופו של בן אמוץ המתנוסס על הכריכה הציץ לעברי מחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים שליד הקפה של שישי. בלי לחשוב יותר מדי קניתי. וטעיתי. בהקדמה דנקנר מפרט את המחויבות העיתונאית שלו לאמת, וטורח לציין שבן אמוץ לא עמד בהסכם ביניהם ושיקר לו לא מעט. ואז הוא מתחיל לספר, והלב מתכווץ. אמת עיתונאית היא אבן יסוד במקצוע, אבל דנקנר לא באמת כתב תחקיר, הוא כתב סיפור. אמנם סיפור המבוסס על חיים של דמות בשר ודם, אבל כזה שאי אפשר לאמת ולחקור בכלים עיתונאיים מקובלים, ושמטרתו בה בעת לבאר, לברוא ולהנציח דמות מסוימת.

והתחושה היא שדנקנר כתב כאן סיפור על דמות שהוא לא אהב, דמות שהוא נהנה קצת להשפיל ולהתאכזר אליה. הוא מתאר באופן דוחה, מציצני ופורנוגרפי אירועים שכל השותפים להם מתו מזמן, ושאת רובם המכריע לא יכול היה לראיין בעצמו. אין בכתיבה שלו חמלה או הבנה. יש בה בעיקר תחושת זוהמה. אני לא יודע מה הניע את דנקנר. אני יכול לדמיין קנאה באדם שנתפס בעיניו כהולל ויצרי ויצירתי ממנו, או מוסרנות מושרשת שהתקוממה מול סגנון החיים של בן אמוץ. זה לא משנה.

ועכשיו אין לחזור לאחור. שתי הדמויות, דנקנר ובן אמוץ, הוכתמו. כל ספר של אחד מהם שאקרא ייקרא אחרת. הבנתי, בדיעבד ומאוחר מדי, מדוע נרתעתי מהביוגרפיה, בדיוק כפי שאני נרתע מלחפור ולגלות מידע אודות אנשים אהובים או חשובים בחיי שמתו, או נעלמו. רומן גארי כתב שכדי לשכוח מישהו באמת צריך לפגוש אותו שוב. יש אנשים – אמיתיים, פיקטיביים ובין לבין – שאיני רוצה לשכוח.

אמנות העלבון ההורי הצורב

אני זוכר את הפעם הראשונה. את העלבון הראשון. נגה הייתה בת שלוש בערך. מדי פעם הורי שמרטפו אותה עד ששבתי מן העבודה. היא נהגה לקבל את פני באושר גדול, עד ליום שבו מוחה הלא מפותח דאז הצליח לעבד את סדר האירועים: אני מגיע, משמע סבא וסבתא מעתירי האהבה והממתקים נטולי הגבולות, עוזבים.

לאחר שלושה ימים, כששבתי מן העבודה ונקשתי על הדלת, שמעתי אותה פוקדת בקול רם ״לא לפתוח לו!״

מכאן הכול המשיך במדרון חלקלק. בדיעבד הבנתי שעד שלב מסוים הייתי מרכז החיים של ילדי, שמש העמים. ניצני המרד נבטו בבית הספר היסודי. לא מרגישים את זה בארמון הקיסר, אולם ברחובות העם מתחיל להתלחש ולהתחמש. את כיכר תחריר שלי חטפתי במועד הכי פחות צפוי. נגה היתה בכיתה ג׳ נדמה לי, כשביקשתי להיפרד ממנה על מדרגות בית הספר, כמדי יום, באחת מברכות השלום הדביליות שאימצנו לעצמנו. אני אומר "את אמיצה כמו" והיא משיבה "קציצה!". אבל לא באותו יום. אני מילאתי את חלקי בטקס, אבל נגה סיננה בתגובה ״אבא, לא עכשיו!״.

את העלבון הראשון שספגתי מתומר אינני זוכר. כנראה שהדחקתי. היו לא מעט כאלה. האחרון בשורה היה הודעה שאני משעמם, והצעה סרקסטית לספר על עוד פודקאסט ששמעתי. המשותף לכל העלבונות הללו, משניהם, הוא התחושה של ההיבריס ושברו. אני, האבא המגניב שמקפיד על בקיאות בחומרים מהם עשויה תרבות הפנאי של ילדי מהארי פוטר ועד Clash of clans, האב שלקח את בנו להקרנת החצות הראשונה של סטאר וורס בארץ והזמין לנגה מכתב קבלה להוגוורטס, נופל לאותה מלכודת חוסר רלוונטיות ופער דורות שמאכלסת את, ובכן, כל ההורים באשר הם פחות או יותר. נראה שלא משנה אם אתה אב צעיר או מבוגר, אם אתה שומע ארקטיק מאנקיז או גבעטרון – בכל מקרה תמצא את עצמך עם האשטג ״משעמם״, ״לא מבין כלום״ ו״מעצבן״.

ואני חסר אונים. להעליב בחזרה יהיה ילדותי. אני הרי מבין שהם מתבגרים. מבין את המכניזם שמוביל אותם למרוד בשלטון. ואם להיות פרקטי – לבטל את הבר מצווה של תומר יהיה קצת לא נעים אחרי שסגרנו על קייטרינג. לא נותר אלא לספוג ולהכיל, למצוא בתוכי מאגרי בגרות נפשית, להיות הורה אחראי ויציב.

ובעיקר לחכות. ב״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק קראתי משפט מצוין: הילד הוא מותו של האב, אבל הנכד הוא נקמתו. יום יבוא ולילדי האהובים יהיו צאצאים משלהם, ואני אפנק אותם כאילו אין מחר ואמחא להם כפיים מהיציע בזמן שהם יבהירו להוריהם בדיוק מה הם חושבים עליהם. מי משעמם עכשיו, ביצ׳ס.

אלביס מתיכון אוסטרובסקי עזב את הבניין

חלק מהתלמידים בכיתה שלי קראו לו "אלביס". בגלל החולצה הפתוחה ומעיל העור זקוף הצווארון. הוא לא דמה לאף מורה שנתקלתי בו לפני כן או אחר כך. הוא גם לא היה דמות מז'אנר המורים הקולנועיים המאוסים של "ללכת שבי אחריו". הוא לא היה נחמד ומכיל. לא האיש שייקח תחת חסותו תלמיד בעייתי ויוביל אותו לסוף טוב ודומע של גאולה ומשמעות. זה לא היה הקטע שלו. הוא היה שם כדי לתת שואו ולגרוף הערצה.

הלוי מת בשבוע שעבר. סרטן ריאות. אמא שלי סיפרה לי בטלפון וזה היה הלם מהסוג שמרגישים בבטן. לא עוד  מישהו מוכר שחלף מן העולם בלי להותיר עלי רושם. הרגשתי צער אמיתי, פחות בגלל האדם ויותר בגלל האייקון. מכל שנות לימודי, בית ספר ואוניברסיטה, יש אולי שלושה או ארבעה מורים שהותירו בי חותם ורק שניים שנותרו צרובים בזיכרון שלי. הוא אחד מהם.

היה לו גם שם פרטי, אליהו, אבל אף אחד לא השתמש בו. "הלוי" היה מותג. שם במה.

הוא היה מורה להיסטוריה. רק לתלמידי חמש יחידות. לא כולל ענייני העלייה לארץ – ראשונה, שנייה, כולן שיעממו אותו. הוא נכנס לכיתה בהילוך טווסי בלי מחברת או ספר, והתחיל לדבר. "בנות, היום נדבר על ביסמרק. עיניים כחולות, מטר שמונים, איזה גבר". בין שלל המורים שהכתיבו לי חומר, או התעקשו לצעוד בתלם הברור שמוביל למבחן הבא, הוא היה כמעט היחיד שגרם לי לחשוב, שעניין, שריתק, שאיתגר את  תפיסת העולם שלי.

צריך להתייחס לנושא הנחמדות. אני לא בענייני אידיאליזציית המת. הוא ידע לצרוח כמו מטורף כשהפרענו או איחרנו לשיעור. ראיתי אותו מעריך את הסיטואציה, ומחליט אם מדובר בתלמיד בעייתי אחד שאפשר להיכנס באמאמא שלו, או שמדובר בקבוצה גדולה מדי, ועדיף להפגין פרגון והבנה כדי לקושש עוד קצת פופולריות משל היה פוליטיקאי מקומי. הוא גם פיזר הערות סקסיסטיות שמן הסתם לא היו עוברות את משמרות הפי.סי של ימינו. מעולם לא ניהלנו שיחת נפש, ויחסינו לא חרגו אף פעם מיחסי מורה-תלמיד קורקטיים, אלא אם מייחסים רגש כלשהו לכינוי "מרקסיסט" שספגתי בהמשך לוויכוח באחד השיעורים.

למדתי ממנו לחשוב. חשיבה ביקורתית, צינית, במובן הרחב של המילה: לחפש את האינטרסים והתהליכים הגדולים שמעבר לפאתוס ולססמאות. למדתי ממנו לאהוב היסטוריה, ואת המשמעות האמיתית שלה: לא אוסף עובדות ותאריכים שצריך לשנן, אלא זרמים תת-קרקעיים שמכוונים את הסיפור האנושי. הוא השפיע על האופן שבו אני צורך חדשות, מתבונן בחיים. כמה מורים יכולים לומר בביטחון שהם השפיעו כך על תלמיד?

אמא שלי אמרה שההלוויה היתה צנועה, מעוטת משתתפים. אני רוצה להאמין שעוד המון תלמידים לא ידעו ולכן לא הגיעו, אבל מרכינים ראש וזוכרים. כמוני.

 

מלכודת הנוסטלגיה של ידיעות אחרונות

צירפו אותי מכוונות טובות. לקראת סוף השבוע גיליתי שאני חבר בקבוצת פייסבוק בעלת השם המטעה: ״עיתונאי ידיעות אחרונות עבר הווה״. עבר יש שם המון. הווה קצת פחות. עתיד – לא ממש.

אני אוהב ומתעב נוסטלגיה. אני נהנה להתפלש בזיכרונות ולהתרפק על תחושת ה״פעם היה יותר טוב״ אבל אני יודע שאני משקר לעצמי. נגה שאלה אותי למה זה מפריע לי בעצם, זה הרי לא משנה את איך שאני תופס את ההווה.

אז זהו שכן. כשאני מביט אחורה, אל התקופה הנוצצת בעיתונות, הצבעים של עולם ההייטק הופכים עמומים ואפרוריים יותר. כשאני מתרפק על אהבות ישנות, מה זה אומר על זו הנוכחית? המוזיקה של פעם היתה מרגשת יותר, הסרטים עמוקים יותר, הספרים סיפרו לי משהו על החיים שלא ידעתי. אני יודע שאני לוקח את העבר ומסנן אותו מכל התסכולים והחרדות והשיעמום שהיו מעורבים בו. אני יודע שהתסכולים והחרדות של היום יעברו סינון דומה בעתיד. אז מה. זה לא עוזר לעמעם את הזהר של ימי ידיעות העליזים.

שש שנים עבדתי בידיעות אחרונות, מקום העבודה שבו שרדתי הכי הרבה. תור הזהב שלפני שלדון אדלסון וישראל היום, לפני פייסבוק, כשפרשן כלכלי בכיר בעיתון הסביר לי שאינטרנט מהיר הוא לא משהו שבאמת יזדקקו לו. האינטרנט היה חידוש מלהיב  שכתבתי עליו לא מעט לעיתון. לא הבנתי שאני יושב בתוך חומות האימפריה ומביט על הברברים בשער.

והייתי צעיר ונוח להתרשם וכולם נראו לי מתוחכמים, ומגניבים ואקסצנטרים. עורכים נוירוטים, צלמים גסי רוח וכתבים לא שפויים. אני זוכר שתי תחושות עיקריות: אני במרכז העולם, במקום הכי חשוב ומשפיע ומעודכן, ואני מוקף באנשים שאינם כאחד האדם, עילאיים ומתוחכמים ומתנשאים, מודל בוהמייני לחיקוי. 

המעבר לעולם ההייטק היה דומה, אני מניח, למעבר מישראל לאיסלנד. הלחץ, הרעש, היצריות והחום הלוהט מתחלפים בשקט קריר וקצת מנומנם. אני מניח שבשני המקרים זה מטעה. האנשים בעיתון צרחו את הליבידו שלהם בלי מעצורים או התחשבות בסביבה. בהייטק מפלטרים הכל. לטוב ולרע. אני מניח שבשני המקרים מציק אותו געגוע מזויף. אני זוכר את החום והאקשן והסקס באוויר ומדחיק כל מה שנלווה אליהם. אני שם לב לצנזורה המובנית בסביבה שלי, לחוסר הלגיטימציה של הסרקזם והציניות, ומתקשה להעריך את היתרונות שבסביבה לא רעילה שכזו.

עמוד הפייסבוק של עובדי ידיעות היה מלא בתמונות ישנות של אושיות מדסק החדשות, כתבים, צלמים. אנשים שהיו בעיני עצמי בן ה-25 נפילים. הלחיצות על בלוטות הנוסטלגיה היו תכופות עד בלתי נסבלות. זה היה נעים וחמים, כמו להתפלש בביצה סמיכה במיוחד.

ואז התחלתי להזכיר לעצמי את החלקים הפחות מוצלחים. הכתב שאיים עלי כשחשב שאני כותב על משהו שקשור לתחום שלו. העורך הראשון שלי, שהיה צורח עד צרידות בגלל כל שגיאה. הלילות שבהם התקשיתי להירדם, מנסה להיזכר אם טעיתי בכותרת או בכיתוב תמונה. את החרדה מכל מגע עם מחלקת משאבי אנוש – עד שהגעתי לשדות ההייטק הירוקים ״כוח אדם״ היה מבחינתי שם נרדף לקיצוצי שכר, הרעת תנאים ופיטורים אפשריים.

אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שמתרפק על כמה הכול היה טוב יותר פעם. המוזיקה, הסרטים, הטלוויזיה. ויש לי את הפוטנציאל, אני מרגיש את הדחף מכרסם בי. אני מניח שאנשים אחרים יכולים ליהנות מהנוסטלגיה בלי לטבוע בה. לי קל מדי להתמסר לעבר המוכר. ההווה והעתיד דורשים יותר מדי מאמץ והסתגלות. בינתיים אני מצליח. 

נכנסתי לעמוד ולחצתי על כפתור הנטישה. זה היה קשה רק קצת יותר ממה שחשבתי.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: