אני פוסע בגינה השכונתית כשאני מבחין בו. הקרחת והזקן מוכרים, הבולדוג שמחובר לרצועה שהוא אוחז מתאים לאופנועים הכבדים שחיבב. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מזהה את הדוד האהוב שלי, שמת כבר לפני עשור. עוד רגע הוא צועד קדימה ומשהו בתאורה משתנה והוא כבר אדם זר, עוד תל אביבי עם כלב. 

זה קורה לי מדי פעם. יש את הימים שבהם כולם מוכרים, יש ימים שבהם כולם מכוערים, או טובי מראה. ופעם בכמה זמן יש את הימים שבהם רוחות מהעבר מבקרות אותי דרך זרים ברחוב. הקשיש שיושב על ספסל הוא לרגע סבא שלי שנפטר חודשיים לפני שחגגתי בר מצווה. האיש הממושקף בחולצה מכופתרת עם עט בכיס הוא אבא שלי שמת לפני כמעט חמש שנים. הזקנה בעלת השיער הלבן המרשים היא סבתא שלי שפרשה מן העולם כשהייתי בן 16, ואני מתפתה לנסות ולהציץ ולחפש את המספר הכחול על הזרוע שלה.

אין סדר או שיטה במופעים האלה. ותמיד בשנייה שאחרי אני מבין שזה תעתוע שנובע לא מהיתקלות בכפיל מפתיע, אלא ממשהו בתוכי. אפשר לנסות ולחלץ סיבות ומניעים: בתו של הדוד פרסמה עליו פוסט לא מזמן, ואני מתקרב לגיל שמפחיד אותי בין היתר בגלל גיל הפטירה שלו. על סבא וסבתא שלי ניהלתי שיחה לא מזמן, ואולי זו הסיבה שהשיער הלבן הארוך תפס את עיני בשדרות רוטשילד. אבל הם צצו עוד לפני, הרוחות מהעבר, בלי שום טריגר או קשר למציאות. 

אין כאן גם רמזים מהיקום, תקשורת עם מימדים אחרים, חיבור וויי.פיי לעולם הבא. כשאבא שלי נפטר היקום לא שלח לי שום רמז מטרים, רק שיחת טלפון מאמא שלי שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. כך שאחרי שפסלנו את כל החשודים המיידיים נותרו רק שניים, צמד עבריינים שעובד בסינרגיה מופלאה – חוסר ההבנה והגעגוע. אני יודע ומבין שהאנשים האלו מתו, אבל אין באפשרותי שום דרך לקלוט את זה באמת. איך אפשר לגשר על הפער בין הקיום של אדם חי להיעדר המוחלט שלו? האדם הבוגר שאני מתמודד לכאורה ובפנים, מתחת לפני האדמה, מבעבע הגעגוע.

וכך, מדי פעם, אני רואה אותם ברחובות תל אביב, ומשהו בי נצבט וכואב, ואני צועד והזווית והצללים משתנים, והרוחות מפעם הופכות לעוברי אורח ואני ממשיך הלאה ושוכח, אבל לא באמת.

לפעמים צריך להגיע לקבר לא בעונה. לא ביום הזיכרון, או ביום השנה או ביום ההולדת. תמיד חשבתי שהמעטפת של כללי הטקס תומכת, מכוונת, שלא נלך לאיבוד. אבל דווקא טוב קצת לאבד את הדרך. לא היינו פה שנים. בהתחלה ברחנו, אחר כך היתה קורונה, ואז פשוט קבענו תאריך שרירותי רק שבדיוק עפו טילים, אז קבענו יום אחר ואז הוא הגיע. אז נסענו.

הר הרצל היה ריק, לאו דווקא מאנשים כמו מקדושה וחשיבות. חבורת נערות יושבת בצל ושומעת מהמדריכה על גולדה מאיר, שם פרטי ושם משפחה במלעיל. חיילים עומדים בחלקת גדולי האומה והמדריך מרביץ בהם ציונות בווליום מוגזם. בכניסה יש דמות קרטון של חוזה המדינה עם חור באמצע הפרצוף כדי שתוכלו להצטלם, וקיוסק עם השם המצוין "במרפסת של הרצל". אין מקוננות עם סלים כבדים, אין אבלים עם שכמות מתוחות, אין שירי תוגה בפקקים בדרך.

אנחנו מחפשים את חלקת הקבר, הולכים לרגע לאיבוד בין כל השיפוצים, אבל נגה מנווטת אותנו בביטחה. שנים הגענו בכל יום זיכרון, הילדים לא הצטרפו כמעט אף פעם, תמיד נרתעתי מלגרור אותם אל עיסקי השכול. הקבר לא הולך לשום מקום. אבל אחרי שנתיים בצבא והדרכת חיילות עולות חדשות נגה לגמרי שולטת בהר ואנחנו מוצאים את הקבר בקלות. אין אף אחד מסביב, רק נקר נחוש על העץ שליד. הנקישות שלו הן יופי של סאונד אפקט.

ומכיוון שכללי הטקס לא תקפים היום ומכיוון שאין ציוויים ומנהגים באוויר, אנחנו מדברים, פריסטייל, ונגה מספרת איך היתה נעצרת ליד הקבר ומספרת לחיילות את סיפורו של החלל, ורק בסוף מגלה שמדובר בסבא שלה לקול קריאות "או!" ו"אה!" בשלל מבטאים זרים. ואחר כך שואלת את אמא שלי בחוכמה ובעדינות שאלות, ואני שומע סיפורים שכבר שמעתי אבל בכל פעם מצטרף איזה ניואנס חדש. 

והשיחה זורמת מהאבא המת במלחמה לאבא שמת פתאום לפני ארבע שנים, לאיך אני הילד קיבלתי אותו, איך קיבלו אותו סבא וסבתא שלי ששכלו את בנם היחיד במלחמה. זו לא שיחת "זוכרים את המת", זו שיחה של אמא ובן ונכדה, ובשלב מסוים זה קצת יותר מדי, שני אבות מתים זה המון, וכבר יותר מדי ימי זיכרון עברו בלי פורקן ראוי, ואני מוצף, ונגה מסתכלת במבט בוחן ושוקל ושואלת "אתה צריך חיבוק?" ובטח שאני צריך, ואני בוכה עליה קצת את כל מה שהצטבר והיה צריך לדלוף החוצה כבר מזמן. 

עכשיו אפשר לרדת מההר ולחזור הביתה. בשבוע הבא יש אזכרה לאבא שאיתו גדלתי כל חיי, ואז הפסקה, ואז נתחיל מחדש. הקברים לא הולכים לשום מקום.

כשעוזבים בית אחרי יותר מ-40 שנה מתגלים אוצרות בסדר גודל של אינדיאנה ג'ונס, זה ידוע. אמא שלי עזבה את בית ילדותי בשבוע שעבר, לא לפני שהעבירה אלי שקית גדושה בליווי אמירה מעורפלת על מכתבים מחברות של אבא שלי – האב הראשון, שמת במלחמה. 

המעטפות הראשונות שפתחתי הכילו  ברכות שנה טובה, וגלויות משמימות מקרובי משפחה אזוטרים. אבל אז, באחת, הקרדום המטאפורי שלי פגע בעורק שמן של זהב. מכתב מח', שבו במשך שלושה עמודים היא זורקת את אבא שלי, ברשעות פאסיב-אגרסיבית מרשימה. בינגו. 

המשכתי לקרוא. בשקית היו מכתבים משלוש נשים. ב', שנשמעה די בעניין אבל לא כתבה הרבה ולא עוררה סקרנות. וד' – על ד' כבר שמעתי לא מעט. היא היתה החברה של אבא שלי תקופה, פגשה את ההורים, ציפתה לחתונה, ואז אמא שלי צצה והנה, הלכה השכונה. הנראטיב המקובל הוא שד' ערכה מסיבה בדירה שלה, ומטבע הדברים הוזמנו אליה השותפות לדירה, ביניהן אמי, והחבר של ד', להלן אבא שלי, שנתן מבט בוחן בנוכחים, ובסוף הערב העביר לאמא שלי כרטיס אוטובוס ועליו מספר הטלפון שלו. פאסט פורוורד והנה אני מסתובב פה בעולם. 

ד' כתבה הרבה, באהבה עזה והשתדלות ופרטים. באחד המכתבים היא פותחת ומסבירה שכיוון שהיא לא בטוחה באיזו משתי כתובות דואר צבאי אבי נמצא, היא כותבת על גבי נייר קופי ותשגר שני מכתבים זהים אל קצוות תבל. היא מחמיאה, מקניטה מעט כשהיא מספרת על גברים אחרים בסביבה, וברור שכוונתה ליצור תחושת דחיפות בצד השני למסד את הקשר. קצת מתלוננת בעברית מליצית על היעדר תשומת לב ו"מילים טובות" ומסיימת את אחד המכתבים במשפט הבלתי נשכח "אל תהיה סבון, גם לך מותר להתברדק לפעמים".

ח', מנגד, כתבה בגישה שונה לגמרי. המכתבים שלה כולם עמוסים בטרוניות מתובלות בקצת ארס. כמו במכתבים אחרים גם כאן אפשר להבין את קשיי התקשורת של התקופה, בה טלפון קווי בבית הוא לא מחזה נפוץ, והדואר הוא אמצעי הקשר העיקרי. כך, למשל, היא מתלוננת שהגיעה לבקר את אבי אבל הוא לא היה, וכפי שאישר לה אביו, סבא שלי, הוא נסע לחיפה. "אין לי תלונות על כך שאתה יוצא ומבלה, אבל יכולת להודיע לי, אין לי כוונה לרוץ אחריך כשלשוני בחוץ", כותבת ח'. מכתב אחר, שנשלח כנראה לאחר מכתב הפרידה שהוזכר למעלה, כולל את האיחול "לך לעזאזל". דרמה וניצוצות, כמו שאני אוהב. 

אין לדעת מה היה קורה אלמלא אותה מסיבה גורלית, שבה אמא שלי – בלי להתאמץ, כמו שנגה שמחה לציין – שבתה את לבו של אבא מס' 1. קל להבין את ההעדפה הברורה שלי למכתבים של ח', שמוותרת על הרמוניה וחביבות לטובת חצים משוננים. או כמו שנגה אמרה, "גם אתה אוהב ביצ'יות". המכתבים האלה סיפקו לי את הדבר הכי קרוב למכונת זמן ולהצצה על האבא שלא הכרתי. במשך שנים שמעתי עליו סיפור פה ומעשייה שם, אבל מעולם לא הרגשתי שאני מצליח לקבל תמונה של אדם אמיתי, דמות עגולה, מציאותית. אלה תמיד היו כותרות מכובדות או אנקדוטות שוליות, ככה זה עם אנשים מתים. החסרונות והפרטים היומיומיים הקטנים נעלמים, והם הופכים לפלקט ייצוגי. מכתבי האהובות האלה סיפקו לי הצצה בלי פילטרים של "אחרי מות קדושים" ואיזו התחלה של היכרות עם בן אדם של ממש.

 חבל שיכולתי רק לדמיין את הצד שלו בשיחה. אבל אני אסיר תודה על המטמון הזה, ששכב 40 שנה והעלה אבק, ממתין לאורזות ולמובילים שיחלצו אותו מתהום הנשייה, ועדיין מקווה לעוד רמזים ופיסות מידע שיעזרו לי למלא חלק מהחסר בפאזל שלא יושלם לעולם.

שבועיים אחרי ליל הסדר נרשם זינוק במספר נדבקי הקורונה היומי, והנה מגיע הסגר הבא. מילא יום העצמאות, אבל הקרב הגדול מתחולל סביב יום הזיכרון. בפינה אחת הממשלה, שהודיעה שלא תאפשר להגיע לבתי הקברות. בפינה השנייה המשפחות השכולות, שטוענות שמדובר בגזירה שלא יעמדו בה.

בעצם לא ה-משפחות השכולות. גם אני משפחה שכולה, ואין לי שום כוונה לפרוץ מחסומי משטרה בדרך להר הרצל. אני מבין את הצורך להגיע לקבר, לטקס. פעם זה נראה לי כמעט מיותר, הרי מה שחשוב הוא הזיכרון והרגשות. אבל הבנתי שלעצמים מוחשיים ולמקומות יש כוח כמעט מאגי, טריגרים שמפעילים וממקדים את השכול והאובדן. ועדיין, זה רק כמעט, אין כאן אלמנט על טבעי של ממש. המצבה היא כלי עזר בתהליך האבל, לא הדבר עצמו. 

אני מניח שאם היו נופלים טילים ללא אבחנה בכל המדינה היו עדיין אבלים שהיו מתעקשים להגיע לבתי העלמין. זה עניינם, ואני יכול להבין את הצורך הנפשי האישי אל מול הסכנה, אפילו להעריך אותו. אלא שהמציאות הנוכחית ההזויה שונה לגמרי. אנשים שיתעקשו להגיע לקבר כלשהו מסכנים לא רק את עצמם, אלא גם אחרים. הם עשויים להיות אחראים מיד שנייה או שלישית למחלה קשה ומוות של אדם שהם לא מכירים. וכאן בדיוק אני מוריד את ה' הידיעה מהמשפחות השכולות ומפסיק להבין ולקבל. כן, גם אם פתחו את איקאה ומקוואות, אלה צעדים פופוליסטיים ומטופשים, אבל זה לא משנה את העובדה שהמגיפה לגמרי כאן.

יום הזיכרון מוקדש לחללים שמתו כדי להגן על אלו שנותרו בחיים, זה האתוס. לא משנה שבין חללי צה"ל יש גם נפגעי תאונות דרכים, או אנשים שעלו על מוקש כשחיפשו פינה שקטה להשתין. יש חשיבות לסמל, מטרה המוצהרת של צבא הגנה, של מלחמה כדי לשמר חיים. ההתעקשות להגיע לבתי קברות באמצע מגיפת הקורונה היא ההפך הגמור, וחלק ממגמה מסוכנת של פולחן מוות מול קידוש החיים. של העדפת קרקע ואלוהים ערטילאי על בני אדם.

אבא שלי לא נלחם ונהרג כדי לשחרר קברי אבות מפוקפקים, או למען ריטואלים דתיים כאלה ואחרים. הערכים שהיו חשובים לו, עד כמה שאני יודע, היו חילוניים והומאנים. הוא רצה שההורים שלו ניצולי השואה, שאמא שלי ואני, נוכל להמשיך לחיות במדינה, שמצידה תמשיך להתקיים. המטרה של יום הזיכרון מבחינתי היא לזכור, להבין שוב את המחיר שגובה המלחמה. אבני מצבה, נאומים וטקסים הם כלי עזר לכל זה. אבל לא האפשרות היחידה. אפשר לוותר על הגעה לבתי קברות ולמצוא דרכים אחרות להתאבל, כאלה שלא פוגעות בקהילה שאנחנו חיים בתוכה. אפשר לעזור ולהגן על אנשים אחרים שעדיין מסתובבים על הצד הנכון של האדמה. המתים לא יילכו לשום מקום, וימי זיכרון יהיו מעתה ועד בכלל. החיים מנגד זמניים לגמרי. עדיף לדאוג קודם כל להם. 

זה תמיד ההיבריס, הריחוף על אדי הניצחון הקודם, שיוביל לתבוסה ולמפלה. הייתי צריך לדעת את זה כששלחתי יד לחזק את הצינור, שיכור כוח ממעללי הבוקר. אבל לפני שנגיע לתיאור המשפיל של מה שהתרחש שנייה אחרי, אחזור להתחלה. 

במשך כל תהליך מעבר וסידור הדירה חשבתי על אבא שלי. זיכרונות אמורים להיות מסודרים לפי תבניות ומספרים – שבעה, שלושים, יום שנה, יום הולדת. בפועל הם מזנקים עליך בלי שיטה וסדר, ולא תמיד עומדים בקוד הלבוש של האבל. 

אבא שלי היה הנדימן קלאסי, מקדחה ביד אחת, מברגה בשנייה, ודיבלים בין השיניים. הוא היה תיקונצ'יק מעולה בעל יכולת אלתור מרהיבה וגרוע בהסברים והדרכה. ברירת המחדל שלו היתה לעשות הכול בעצמו, ברירת המחדל שלי היתה לא לעשות שום דבר בעצמי. וכך אני לא למדתי כמעט כלום, הוא סידר ושיפצר, ואז נטש את העולם בפתאומיות ועכשיו לך תרכיב מדפים.

וכך, לאורך כל השבועות שכללו קידוח, הברגה, הרכבה וכל הג'אז הזה חשבתי עליו. היו רגעים של געגוע מועך לב, אבל רוב הזמן התמקדתי בלדמיין אותו מנענע ראשו בייאוש ושעשוע או משתמש באחד העלבונות המעטים שלו. מביט בי מפרק ומרכיב מחדש את רהיט איקאה ומפטיר "תסלח לי, אבל אתה מצחיק".

המאבק ההירואי בדומסטיות הניב ניצחונות ותבוסות. ברגי מתכת חלודים שרק חבר עם סט כלים מדויק הצליח לפרק, שידה שהרכבתי לבד והיא כמעט לגמרי ישרה. אבל שום ניצחון לא השתווה להתקנת גוף תאורה, כבלי חשמל והכול, בעצמי. כי אבא שלי היה מהנדס אלקטרוניקה, חשמל זרם בכפות ידיו, והוא שלט ללא עוררין בכל מה שקשור בשקע ותקע. אבל אני החלטתי שאני מחליף את התאורה המכוערת במסדרון הדירה החדשה, ושכמה מסובך זה יכול להיות. בודקים איך מורכב, מפרקים, מרכיבים בדיוק אותו דבר. זה לקח קצת זמן, מספריים שימשו כמברג, זה לא עבד בהתחלה, אבל כשהכול נגמר לחצתי על המתג ויהי אור. ולא התחשמלתי אפילו פעם אחת. היה לי ברור שאבא היה עושה את זה טוב ומהר יותר, אבל יכולתי לדמיין אותו מניד ראש קלות בהערכה. 

וכך, כשהמנקה סימסה שהיא זיהתה נזילה בשירותים, ניגשתי בצעד בוטח אל הצינור, בלי לסגור את הברז קודם, והושטתי יד כדי לחזק אותו בגבריות בוטחת ולפתור את הבעיה כמו האלפא שאני. 

שנייה לאחר מכן מצאתי את עצמי אוחז צינור פועם שמשפריץ מים כמו גייזר מטורף לכל עבר. אחוז פניקה פתחתי את החלון וכיוונתי את הזרם החוצה. אני רק יכול לנחש איך זה נראה לעוברי אורח תמימים. שלחתי יד לסגור את הברז, רק כדי לגלות שהוא תקוע וחלוד. משכתי את הצינור פנימה, מים ניתזים לכל עבר, וניסיתי בבהלה להבריג אותו חזרה. הוא לא גילה נכונות, והאפקט היה של מזרקה דקורטיבית שמשפריצה לכל עבר בלי סדר והיגיון.

השארתי את הצינור חצי מוברג ורצתי לחפש פלאייר. ביד אחת אחזתי בצינור, מנסה לצמצם את אשדי המים, ובשנייה סובבתי את הברז עד שימית אלפיים הפכה לכנרת בסוף קיץ שחון. לא נותר אלא להתחיל ולהספיג את המים ולמצוא מקצוען שיתקן. עמדתי רטוב עד לשד עצמותי בתוך שלולית גדולה ושמעתי את אבא שלי מתפוצץ מצחוק.

שכול ויגון זה לא כיף, אבל הסיבה האמיתית לכך שאני שונא את ימי הזיכרון ועוזריהם היא אובדן השליטה ברגשות שלי. אלה ימים שבהם נראה כאילו ישות ערטילאית לחצה על כפתור השאפל במוח ובבטן שלי, מכניסה אותם לסחרור נטול סדר, המשכיות והיגיון. בשלב מסוים אני נכנע ופשוט מחכה שזה ייגמר.

ביום שישי ביקרנו את הקבר של אבא שלי, אזכרה שנייה, בסך הכל עברו שנתיים. במשך שבוע לא הצלחתי לחשוב על זה, בכל פעם שניסיתי המוח שלי דילג למשהו אחר, כאילו נתקל בחור שחור, או קוטב מגנטי שאי אפשר להתקרב אליו. וכשהגיע היום התעלמתי מניסיון של שנים וחשבתי שאני יודע איך הדברים יתגלגלו. נגיע, יהיה קשה נורא, ואחרי שנתפרק לגמרי נחזור לבית של אמא שלי ללקק את הפצעים.

זה לא עובד ככה. הניסיון לשמור על שליטה נדון לכישלון. מתחילת היום מצב הרוח היה אקלקטי. בעיות במכונית עיכבו את היציאה לדרך וגרמו לי לשנוא את הגזע האנושי באשר הוא לכמה דקות, כשמד מצב הרוח יורד בחדות. אבל אחר כך היה נעים להיות סגור עם נגה ותומר בחלל קטן שממנו הם לא יכולים לברוח ועוד עם מוזיקה משובחת ברקע, והמד דילג לו למעלה לספירות של כמעט עליצות. ואז בית הקברות, שמטיל אימה ועצב, אבל מנגד מפגש עם קרובי משפחה כולל אחי הקטן והחמוד שבא מניו יורק, איפה זה ממקם את מד המצב הנפשי?

הטקס היה קצר וקשה, אבל פחות מכפי שחשבתי שיהיה. חיכיתי לקריסה שלא באה. לחלוחית בעין פה, גרון נשנק קלות שם, אבל לגמרי החזקתי מעמד. באמצע הרמתי את הראש וראיתי את נגה ותומר חבוקים וזה עשה לי נעים בלב. משם המשכנו לבית של אמא שלי, שהכיל הרבה יותר מדי אנשים, ילדים ואוכל. שילוב שיצר המולה שמחה אבל לא איפשר לדבר באמת. קצת חסר לי הקתרזיס שאחרי, אבל לפחות עבר ונגמר, לא?

נסענו חזרה לתל אביב. הורדתי את נגה ותומר אצל אמא שלהם, ושמתי בלי לחשוב את האלבום של הפו פייטרס שיצא קצת אחרי שאבא שלי נפטר. בדרך לשבעה היינו שומעים במכונית את הסינגל הראשון ממנו אבל בשישי האחרון רק חשבתי שמתחשק לי לשמוע אותו, בלי לעשות את הקישור. לחצתי על פליי, העברתי את המכונית לדרייב, והתחלתי לבכות בלי להבין מאיפה זה הגיע פתאום. שאריות של עצב ורגש שנשפכו פתאום החוצה. אני שונא ימי זיכרון.   

"הדרך הטובה ביותר לשכוח מישהו, היא, לעתים, להיפגש עמו שוב", היה כתוב על פתק על הקיר בחדרה של ג'ינג'ית יפה שהייתי מאוהב בה בתיכון. היו לה עוד משפטים מהז'אנר, בעלי ניחוח מסתורי ועמוק. החזקנו ידיים כשהיא שיתפה אותי בהם, וזה הכי קרוב שהגעתי למשהו פחות רוחני איתה.

המשפט לקוח מ"עפיפונים" של רומן גארי, ובשנים שחלפו מאז חשבתי עליו לא מעט. השבוע הוא צץ לי בראש שוב לקראת פגישה עם מישהי שלא דיברתי איתה תקופה ארוכה. המשפט של גארי נשמע לי חכם אז, בחדר של הג'ינג'ית היפה, וככל שחלף הזמן נוכחתי שיש בו מן האמת. בשלב מסוים המהלך החברתי של החיים הופך פחות לינארי ויותר מעגלי. אנשים שהשארת מאחור בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, צצים שוב בצמתים לא צפויים בחיים. הרשתות החברתיות הפכו את העניין לפי אלף יותר נפוץ. חברים מן העבר ואקסיות צצים להם בפיד משום מקום, שולחים מיילים, מצייצים. לפעמים זה מקרי, לפעמים זה נובע משעמום או משבר.

והמפגש עם העבר עלול באמת להיות מטלטל, זה לא שהצרפתי הדכאוני טעה לגמרי. אנשים נראים לפעמים רע מאוד כשהפרספקטיבה של אני בן ה-16 או ה-24 מתנגשת עם מה שאני יודע עכשיו. אם הג'ינג'ית היתה מופיעה היום, אוחזת בידי ומדקלמת משפטים חובקי יקום ועצים הייתי שולח אותה לדרכה. מה שפעם היה מסתורי ומרשים, נחשף פתאום כמה שהוא באמת: חוסר ביטחון, מגננה, פאסון. לפעמים זה עצוב, לפעמים קצת מנחם.

ולא תמיד זה מדויק. יש גם מפגשים שמפתיעים לטובה. אנשים מהעבר שזכרתי בכעס או כאב, שחשבתי עליהם רעות, ומתגלים כמורכבים ומוצלחים יותר. ואולי הם היו ממש אחלה גם אז, רק שאני לא יכולתי לראות את כל היופי הזה. מפגש מטלטל עם אהובה מן העבר יכול לשפוך אור גם עלי. על התגובות שלי אז והיום, נקודות התורפה, החרדות, הפחדים.

האנשים האלה שצצים מן העבר עברו כברת דרך, והשתנו, ומשהו בשיחה מתחיל כשהוא מתבסס על פיגומי זיכרונות ואז מתקדם אל העכשיו. הדמות מן העבר – קרוב או רחוק, זה לא תמיד משנה –  עוברת מהפך, מחד מימדיות למשהו שלם ועגול יותר. לפעמים זה עצוב, לפעמים זה יפה ומשמח.

השבוע לא הייתי בטוח אם זה מוצלח בהתחלה. נוח וקל לי יותר בחד מימדיות, מורכבות פירושה מאמץ ולמי יש כוח. אבל לרוב המפגשים האלה עם אנשים מפעם מועילים. לפעמים כדי לשכוח, לפעמים כדי לגלות מחדש, ולפעמים סתם ככה, כי נחמד להתרפק על זיכרונות. ולפעמים גם כדי להשכין שלום וליישר הדורים ולסגור איזו מגירה שנשארה פתוחה בלב.

המעבר בין יום השואה ליום הזיכרון מזכיר לי את הסיפור של היפני ששרד את פצצת האטום בהירושימה, ומייד חזר לנגסקי, עיר מגוריו, רק כדי לשרוד בקושי את הפצצה השנייה. או כמו שתומר שאל כשהיה בגן: "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל?"

הפיד שלי התמלא ביום השואה סיפורים על קרובי משפחה שניצלו, סטטוסים וציוצים מלאי חשיבות עצמית וטקס בישבן כראוי. במקביל פרצו ויכוחים על הלקח המתבקש – ציוצי שמאל על הפשיזם כבר כאן, וציוצי ימין על אנטישמיות לנצח. בעוד כמה ימים יקרה אותו דבר סביב יום הזיכרון.

עבורי זו לא הנקודה ואלה לא הלקחים המתבקשים: לא לחזור ולהעלות סיפורים מן העבר, ובטח שלא הוויכוח על ימין-שמאל שמתפרץ בשוליים. הנקודה היא החיבור בין שני ימי הזיכרון.

סבא וסבתא שלי התחתנו אחרי ששרדו את השואה. סבתא שלי עם מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. נולד להם בן וכשמלאו לו 11 הם עלו לארץ. המניע העיקרי, לפי הסיפורים, היתה האנטישמיות בהונגריה שהילד – אבא שלי – חש על בשרו בבית הספר. כמו לא מעט עולים חדשים עם מבטא שאי אפשר לגמרי להיפטר ממנו הילד רצה להיות יותר צבר מצבר. כולל להתגייס לקרבי, למרות שהיה בן יחיד. וכך קרה ששני ניצולי שואה הצליחו להקים בגיל מאוחר משפחה קטנה רק כדי לראות את בנם נהרג במלחמת יום כיפור.

זה לא סיפור על ציונות ואידאולוגיה. לא זה מה שגרם לסבא וסבתא שלי להגיע לישראל. זה גם לא סיפור על הקרבה למען המולדת. מלחמת יום כיפור היה מחדל אידיוטי של פוליטיקאים ואנשי צבא שיכורי כוח, לא שלישראל יש בלעדיות על מלחמות מהז'אנר הזה. עבורי זה סיפור על מקריות אכזרית נטולת יד מכוונת, ועל שלל הדרכים שבהן בני אדם פוגעים זה בזה ומאמללים זה את זה. על איך שנאת האחר מתפשטת בזריזות ומכלה כל חלקה טובה והורגת בלי חשבון. יהודים, הומואים, צוענים ומה לא.

מה לומר לילדים? איזה מוסר השכל להעביר להם מהמשל הנורא הזה? הנאומים המליציים על לא עוד כצאן לטבח, קוממיות ומגשי כסף? אולי משהו כזה: הלקח מהצירוף המתיש והמדכא של שני הימים האלה הוא לא לסמוך על הממסד באשר הוא, להסתכל מסביב ולבדוק מתי המדרון הופך חלקלק מדי וצריך לברוח או להצטרף לאיזו מחתרת, ולהיזהר מאנשים בעלי זקפה לאומית גדולה.

וגם זה לא מדויק. בסופו של דבר זה סיפור על אנשים ששרדו תופת נוראה, ועברו למקום שאמור להיות בטוח יותר כדי לעבור תופת מסוג אחר. אין צורך להעמיס על הסיפור האישי של סבא וסבתא שלי סמלים ולקחים לאומיים, דתיים ואחרים. השכול האישי של המשפחה שלי, בין שואה למלחמה, נורא מספיק גם ככה.

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.