הכי נוח זה גיבורים מתים, כי למי יש כוח לפצועים, לנכים שדורשים פתאום זכויות וכסף, להלומי קרב שבאים להרוס לנו את הזיקוקים. גיבור מת זה סיפור טוב. את אבא שלי קברו בהר הרצל כי הוא היה גיבור, החברים שלו שנפלו בשבי קיבלו מהמערכת יחס נעים הרבה פחות. 

חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי את מה שכבר ידעתי: צה״ל מתייחס מעולה למתים. לנכים – לא כל כך. איציק סעידיאן יכול בטח לספר על זה דבר או שניים. ב״סליחה על השאלה״ עם חיילים שסוחבים פוסט טראומה נשאלים המרואיינים אם היו מעדיפים להיפצע באמת. כולם עונים שכן, כולם סבלו מחוסר האמון של המערכת, של הסביבה. 

ועכשיו, ביום העצמאות ה-74, פתאום נזכרו אלה שהעזו להישאר בחיים שהזיקוקים מפריעים להם, וכל החשודים הרגילים, הריקלינים למיניהם, יצאו נגדם. קראתי ציוץ של רונן שובל, איש ״אם תרצו״, שטוען שהזיקוקים מסמלים את נצחיות המפעל הציוני, לא פחות, ומכאן שמלחמה בהם היא אנטי ציונות. 

האם לדעתו של שובל ועמיתיו לימין הקיצוני ה-סמל של הציונות הוא המצאה סינית עתיקה שנועדה לגרש רוחות רעות, ומתבטאת ברעש והבזקי אור ותו לא? אני בספק. אני חושד שמה שמטריד את שובל וחבריו לדרך קשור בעקיפין לצבעוניות הרב גונית של הזיקוקים. רק להפך.

מה שמטריד את חובבי הזיקוקים הוא המורכבות, החמלה וההבנה שמסמל אקט הוויתור על הזיקוקים. למה שיפריע להם סיוע להלומי קרב? כי זה מדרון חלקלק. כי זו הכרה בקבוצה קטנה שהסבל שלה לא ניכר לעין, קבלה של חולשה, מבט שרואה גוונים ומורכבות. זו כבר השכונה של זכויות הפרט, של קבלת השונה, של פלורליזם והכלה. וזו שכונה מטרידה ומסוכנת.

קיצונים – והמערכת – לא רוצים מורכבות. הם אולי בעד זיקוקים צבעוניים, אבל מעדיפים את העולם שלהם בשחור לבן. גיבורים ונבלים, מתים וחיים. כי אם יש אמצע, אם יש ניואנסים, הצעד הבא עלול להיות מבט חומל על האויב, קבלה של מורכבות גם בסכסוך הבלתי נגמר במקום הזה, אפילו פשרה, חלילה. 

ואת זה אי אפשר לקבל, עולם שלא צבוע בשחור לבן מסוכן מדי. יואילו הלומי הקרב וימשיכו לסבול בשקט כשהשמיים נצבעים בשלל גווני הציונות, ולא יפריעו למערכת להמשיך ולצעוד קדימה, בלי להביט לצדדים, לעבר עוד ימי זיכרון מהוללים. ואל חשש, לא יחסרו חללים חדשים לזכור.