ארכיון תגים | זיקנה

מכונת הזמן של הזיקנה והרגש

סבתא שלי קמה בלילה ונפלה. מה שהתחיל כסדק התפתח לשבר. והשבר הוביל לניתוח. אני מניח שככה זה כשאת בת 97. הכול שביר. כשאמא שלי שאלה אותה למה בכלל יצאה מהמיטה באמצע הלילה הודיעה לה סבתי שהיא היתה צריכה לעלות לשמירה. 

תורנות השמירה המדוברת, רלוונטית כנראה לאי שם בעת קום המדינה, בקיבוץ יד מרדכי אליו הגיעו סבי וסבתי, צמד סוציאליסטים שעלו לארץ עם הרבה אידיאולוגיה ותינוקת בבטן. כשהיא נושקת למאה, סבתא שלי כבר לא לגמרי צלולה, אבל הזכרונות צפים על המים העכורים.

סיפרתי את זה לתומר והוא אמר שזה כמו מכונת זמן. יש משהו מפתה ברעיון. הזיכרון שלי מחורר, חלקי ומתעתע. אני מגלה את זה בשיחות עם אנשים מהעבר, ובזכות העובדה שבעידן הזה הוכל מתועד לעייפה. פוסטים ישנים, אפליקציות נוסטלגיה כמו טיימהופ – כולם שולפים ציטוטים, תמונות ותובנות שלא זכרתי ששכחתי. 

גם הילדים שלי עושים את זה, רק שכאן זה כבר בעייתי. אם הזיכרון שלי סלקטיבי, מחורר וגמיש, סביר להניח שגם שלהם כזה. נגה בטוחה לחלוטין לגבי זיכרונות מגיל 6 למשל, גם אם אמא שלה ואני זוכרים אחרת. זה גורם לי לתהות לגבי הפרק ההוא במראה שחורה שבו לכולם מושתל צ'יפ בראש, שמקליט את כל מה שהם רואים. לא עוד זיכרון אנושי מתעתע, רק עובדות וזוויות צילום. 

זה אחד הפחדים הגדולים שלי, מין מקרה גליה עוז שכזה. זה נכון למערכות יחסים בכלל, אבל כשזה מגיע לילדים שלי זה משמעותי פי כמה. ויכוחים על מי אמר מה ומי פגע במי. זיכרונות משחקים במכוניות מתנגשות של אירועים, עובדות, תחושות. ובסופו של דבר פחות משנה מה קרה באמת, משנה התחושה שנשארת. עלבון, כעס, פגיעה. עובדות זה נחמד, אבל הפרשנות והזיכרון הם שקובעים. הצ'יפ המקליט ההוא לא היה מסייע באמת. הוא היה משתיק את הרגש ומנציח את ההיגיון. היגיון זה חשוב, אבל הוא לא יכול לכונן מונרכיה.

אולי כשאהיה קשיש ממש אשוב ואזכר גם אני באירועים ששקעו באבק הזמן. אכנס למכונת הזמן, לטוב ולרע. אבל בינתיים אני חושב שצריך להניח לזיכרון ולהתמקד בתחושות, זה מה שקובע. הוויכוח על מה באמת קרה מיותר. אם מישהו זוכר שהעלבת אותו, כנראה שפגעת ולא משנה באמת איך. עדיף לקבל את זה ולהקשיב, לא להתווכח ולשלול. 

ולגבי הזיקנה המתקרבת: בספר מדע בדיוני שקראתי פעם מגייסים את כל הקשישים בכדור הארץ לצבא ההגנה על המושבות בחלל. הם נשלחים לבסיס גיוס בתחנת חלל מרוחקת, ואיש לא רואה אותם עוד, אף אחד לא יודע מה קורה שם. ובכן, מתברר שהמוח שלהם, יחד עם כל הניסיון והחוויות, מועבר לגוף אנושי מהונדס גנטית, הפסגה הפיזית של בן אנוש.

בן לילה הופכת אוכלוסיית תחנת החלל מחבורת קשישים חצי דמנטיים על סף מוות, לאוסף של בני ובנות אלים, שילוב של דוגמני על ואתלטים אולימפיים. ומה הם עושים מייד? נכון, שוכבים כולם עם כולם. ובכן, מדענים – יש לכם עוד כמה עשורים לארגן לי את זה. בהצלחה.

איך לא ראיתי את זה מגיע

בדיעבד הסימנים המוקדמים היו שם, בוהקים באור ניאון. בדומה למקרים רבים בעבר, רימיתי את עצמי בלי להבין שזה מה שאני עושה. הייתי משוכנע שהפונט בספר קטן מדי כי זו הדפסה ישנה ואני כבר רגיל לקינדל; תמהתי על בחירת אייקונים כל כך קטנים באפליקציה. שאננות.

משקפופר

השבוע נגה ליוותה אותי לסופר פארם. איש בחלוק לבן הוביל אותי לחדר נסתר וקטן, הושיב אותי בכיסא שהזכיר לי את האינקוויזיציה, ואחרי שהכול נגמר הזמנתי משקפי קריאה. הראייה למרחק בסדר, תודה ששאלתם. כשאני מביט אל האופק המספרים ברורים. אלה דווקא הפרטים הקטנים והקרובים שמעורפלים.

אני חושב על זיקנה לא מעט, בעיקר מאז גיל 40 הסימבולי. אחד הביטויים המטרידים בהקשר זה הוא ״בגידת הגוף״. תמיד דמיינתי אקט דרמטי, איפשהו על הסקאלה שבין שבץ לבין גליץ' במקלחת א-לה מנחם בגין. אבל פגם מינימלי בראייה? חשבתי על אירוע דרמטי בעתיד, לא על בלאי קטנוני בהווה.

התחושה שלי בסופר פארם, מודד מסגרות נוכח מבטה הביקורתי והרואה 6:6 של בתי, הייתה שבזמן ששומרי הסף שלי חיפשו מרגל נוסח ג׳יימס בונד שיורה כדי להרוג, הם היו צריכים להתמקד במרדף אחרי מעין ג׳ורג׳ סמיילי, מרגל אפרורי מבית היוצר של ג׳ון לה-קארה. זה סימבולי למדי, שלאורך השנים הטעויות הפטאליות שלי, האירועים המשמעותיים, הגיעו משום מקום, בלי אזהרה מוקדמת – לפחות לא אזהרה שהקשבתי לה. ועכשיו זה. הקריסה, מתברר, לא תגיע ברעש גדול, אלא בקול ענות חלושה, לאט-לאט. אני, נצר למשפחה ממושקפת, שתמיד היה גאה בעיני הנץ החדות שלו, משפיל עכשיו מבט מבעד עדשות.

האופטומטריסט הבטיח שרק עוד שלוש-ארבע שנים אצטרך אולי לעלות מספר. יש זמן. אבל התחושה שלי היא של נקודת ציון. תזכורת ממקור מוסמך לעלומי האבודים. מצד שני, הפונטים חדים וברורים כמו שלא היו כבר מזמן. איזה יופי.

ביקור אצל סבתא בבית השמש השוקעת

הרבה זמן לא ביקרתי את הסבתא האחרונה שנשארה לי. היא גרה קצת רחוק, והילדים הגדולים עסוקים, וגם אני. לא יצא. התקשרתי לומר חג שמח בפסח, וגם זה אחרי שאמא שלי הזכירה לכולם בווטסאפ המשפחתי. אחרי השיחה החלטתי שאני אורז ילדים ומגיע לבקר בשבת.

לא שהשיחה היתה דרמטית מדי. היא שמחה לשמוע אותי. היא מרגישה קצת לא טוב, וסיפרה לי על ביקור של נכדה אחרת ושייכה אותה לדודה הלא נכונה, ובכלל היתה קצת מבולבלת. התמונה שרצה בראש שלי כל הזמן היתה של שמש שוקעת בים, עוד לא ממש נוגעת במים, לא בדיוק קרניים אחרונות. אבל קרוב.

הביקור היה מוצלח. הילדים היו חמודים ורגישים ומרוצים. סבתא שמחה. העובדת הסיעודית שלה היתה חביבה מאוד. היא כבר לא ממש הולכת בלי סיוע לפחות כשזה מגיע ליציאה מהדירה שלה בבית הדיור המוגן. מקום נאה, יפה שם ומטופח ונעים. מדי פעם עובר מישהו, שחוח ולבן שיער, מלווה בעובד זר. ניהלנו שיחה סביב השולחן בחדר האוכל ואחר כך אצלה בדירה. סבתא שלי השתתפה בה מדי פעם, מנסה לעקוב ולהבין. מדי פעם שאלה שאלה, לפעמים חזרה עליה אחר כך. כמו בכל מפגש היא שאלה אותי שוב איפה אני עובד. ומדי פעם נצנץ זיק של הומור, או עלה זיכרון רלוונטי, הבלחה כזאת.

זה היה ביקור מוצלח ומדכדך. חשבתי על הספר שהתחלתי לקרוא השבוע, מזרן האבן של מרגרט אטווד. גיבורי הסיפורים עד כה כולם קשישים, כולם רדופי זיכרונות, עמוסים בפרספקטיבה וחלקם גם בלא מעט מרירות וציניות. הם לא מעוררי רחמים, לא באמת. אולי קצת חמלה, בוודאי אמפתיה. העולם הפנימי שלהם עשיר, ורלוונטי וממוקד הרבה יותר מההווה המעורפל והדהוי. חשבתי על מה שעובר לסבתא שלי בראש ולא בא לידי ביטוי. על זיכרונות מאירופה של מלחמת העולם השנייה, מסע בספינת מעפילים לארץ, מלחמות ומאבקים. אולי הזיכרונות האלה תופסים עכשיו מקום חשוב יותר מהעולם כפי שהוא עכשיו.

בדרך חזרה תומר אמר שהוא חושב שסבתא שמחה. רציתי לנשק אותו. רציתי גם להחתים אותו על התחייבות להגיע לבקר אותי עם הילדים והנכדים שלו בעוד 50 שנה. פעם זה נראה לי כמו נצח. היום נדמה לי שאני שומע שעון מתקתק.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: