ארכיון תגים | חברים

לדבר על סקס

היא נכנסה למערכת והאירה את החדר, העור שלה קרן, החיוך סינוור, השיער הבריק. לא היה ספק – היא עשתה סקס. בשלב מסוים היא לא יכלה להתאפק מלחלוק קצת עם שאר העורכים באופן ספייס. "הלוואי והייתי יכולה לספר לכם איזה לילה מעולה היה לי".

חלפו לא מעט שנים מאז אבל המצב לא השתנה. היא לא יכלה לספר אז, והיא – ואני, ואתם – לא יכולים לספר גם היום. מקובל להגיע למקום העבודה ולספר על הטיול בסופש, הסרט שראיתם, הילד שחלה. סקס היה ונשאר טאבו.

נזכרתי בבחורה הקורנת אחרי פרק של Sex Education, הסדרה החדשה של נטפליקס. סדרת נעורים שבה מדברים על סקס אבל ממש. לא רמזים, לא יופמיזם, לא אהבה ערטילאית, לא אתנחתא קומית – הסקס נמצא לגמרי במרכז, כולל התייחסות מפורשת לתנוחות ואקטים שונים, לבעיות ולמבוכה ולחרדה שהוא מעורר. יש שם תיכוניסטים שמזדיינים וכאלה שלא ומתוסכלים מזה, דיונים על איך מבצעים מין אוראלי כולל הדגמה בעזרת בננות, אברי מין גבריים בקלוז אפ ועוד.

בקיצור זו סדרה על בני נוער מוצפי הורמונים וחרמנות בסיסית נורמלית. כשאני מביט מהצד בסדרות שהילדים שלי רואים מתברר שזה מצרך נדיר. בסדרות כמו "מופע שנות השבעים", "המפץ הגדול" "איך פגשתי את אמא שלך" או "חברים" (כולם רואים את חברים, עדיין, זה נושא למחקר סוציולוגי מקיף אבל זו עובדה) סקס וחרמנות הם מקור להומור ומבוכה. הדמויות שעסוקות במרדף אחרי סקס בלבד הן לרוב דמויות משניות, או כאלה שמוצגות באור נלעג. הדמויות הנורמטיביות מחפשות אהבה וזוגיות שיגיעו עם צמוד קרקע ומשפחה סטנדרטית. יש הפרדה ברורה בין הטוב, שכולל מבט מצועף בעיניים ויאללה חתונה, לבין הרע שטוף הזימה. ועוד משהו – כמעט תמיד הדמויות שרודפות אחרי סקס הן גברים. נשים חרמניות או לא קיימות, או פשוט מצחיקות נורא, כי איזה קטע, הן רוצות מין.

בסדרה של נטפליקס השאיפה למין, לאו דווקא רק אחרי טקס וטבעת, לא מפלה בין המגדרים. ג'יליאן אנדרסון משחקת שם אם חד הורית שמביאה מדי פעם גבר הביתה, וכשאחד מאלה מגיע עם פרחים כדי לחזר היא מסבירה לו שאין לה כרגע זמן ורצון במערכת יחסים. תודה. לא מדובר בסצנה שנועדה להצחיק, או להלעיג את דמות האישה שמרדה במוסכמות, אלא בעוד נדבך בבניית דמות מגניבה ועצמאית.

שזה טוב ויפה אבל אין לי מושג איך פורצים את הגבולות האלה כאן ועכשיו. אם אגיע למשרד ביום ראשון ואתחיל לספר על הסקס המעולה שהיה לי בסופש סביר שהתגובות ינועו בין מבוכה לפיטורים. השיחות על סקס ביני לילדים דומות מאוד לאלה שהיו לי עם הורי, כלומר לא קיימות בשום צורה ואופן למעט הסבר קצר ומביך מאוד על קונדומים. לפי המבטים המזלזלים מהצד השני סביר שלא גיליתי לנמען שום דבר חדש. אני חלק מהבעיה ולא מוצא פתרון. גדלתי בסביבה שבה מין הוא משהו מלוכלך ומסקרן ולא מדובר, ואני מוצא את עצמי חלק מסביבה כזו עכשיו.

אני חי בעידן ליברלי לכאורה, שבו כל יומיים יש כתבה על פוליאמוריה, וכל שלושה מדריך על אנאלי, מחקר על פנטזיות או סרטון לוהט של סלב שדלף. ועדיין שיחות הקולר במשרד יהיו על משכנתא, האח הגדול ובני גנץ. סקס? הוא נשאר בגדר ניחוש בלבד.

איך הצטרפתי למועדון הסגור ולמה זה לא נראה לי

"כשתגדל תבין". אני מצליח להימנע מהקלישאה הזו רוב הזמן ועדיין מעצבן את הילדים שלי בווריאציות שונות עליה. הם חושבים שהם יודעים הכול, ומה לעשות שהם צודקים, אבל לגמרי טועים.

בשבועיים וקצת האחרונים אני לומד להכיר מקרוב את המשמעות של ניסיון כואב. האנשים שמבינים את הניואנסים של מה שאני עובר הם אלה שחוו אבדן דומה. כשאני רוצה לומר לילדים שלי "תגדל תבין" אני מתכוון בדיוק לזה. הידע שנצבר מספרים, סרטים ויוטיוב לא משתווה לחוויה, לניסיון הרגשי.

למדתי את זה עם השנים. הפער בין מה שקראתי על אהבה לבין שברון לב אמיתי. סרטי מלחמה – הצפייה ב"מטאל ג'אקט" לפני ואחרי השירות הצבאי. אבל השיעור שאני עובר בשבועות האחרונים חזק ומטלטל מכל אלה. עוצמת הרגשות שמציפים אותי בעקבות ההיעלמות הפתאומית של מי שהיה נדבך בסיסי של חיי לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם.

צעדתי השבוע למשרד בתום השבעה. התקשיתי להבין איך אנשים מצליחים להתעלם מרעידת האדמה, ממשיכים בשלהם כאילו לא נפל דבר. הסבירו לי שכולם מסתובבים על קרקע לא יציבה. כל אחד והשריטות והמטען שלו. וכמו שאני נראה בסדר גמור, כולם נראים ככה. מסתירים את הפצעים והצלקות ומתפקדים יפה יפה.

ועדיין הרגשתי חבר במועדון המסוים שלי. אם אתם נפגעי חרדה, הלומי קרב, קרבנות תקיפה, חולים כרוניים, ניצולי שואה – אתם בחדר הלא נכון. נזכרתי בספרי "הארי פוטר". עוד יתום שמחפש משמעות. מופיע בהם יצור בשם פגעסוס, מעין סוס רפאים מכונף, שרק מי שהזדמן לו לצפות במישהו מת מסוגל לראות. הפגעסוסים גוררים את המרכבות שמובילות את התלמידים לבית הספר לקוסמים הוגוורטס. עד שלב מסוים נדמה להארי שהמרכבות נוסעות בכוחות עצמן. הגיוני למדי בעולם מכושף. ואז, לפתע, הוא רואה את הפגעסוסים. ומבין מה באמת מניע את המרכבות.

ועכשיו אני מסוגל לראות את סוסי הרפאים, ולדון בהם רק עם חברי המועדון הסגור שלי. זוהי, כמובן, מסקנה ממלכדת שפוסלת מראש כל מי שלא עבר מה שאני עברתי ופוסלת אותי לגבי כל חוויה אחרת. בהשאלה משיחה עם חבר עורך דין: האם גבר לא יכול להיות תובע במשפט אונס של אישה? האם מי שאינו הורה לא יכול להביע דעה על הזנחת ילדים? ועוד לא דיברנו על מבקרי אמנות.

כשאני מסתכל מסביב אני מוצא חברים שמחזיקים לי את היד ועוזרים לי לעבור את הזמן הזה. לא כולם איבדו אב או בן משפחה או אהוב. גם אם הם לא רואים את סוסי הרפאים הם מבינים ומקבלים את העובדה שאני רואה אותם. הם מצליחים לגשר על הפער בין הניסיון שלהם לשלי באמצעות השלכה מהתנסויות דומות והרבה אהבה.

אני לא בטוח אם יש בי די אמפתיה כדי למצוא את הניסיון המתאים, את הרגש שחוויתי, ולהשתמש בו כדי לגשר ולעזור, כדי לראות את הכאב הלא מוכר של הזולת. אבל אני מנסה.

ולגבי "כשתגדל תבין"? גדלתי, הבנתי, וזה לא נראה לי.      

 

%d בלוגרים אהבו את זה: