Tag Archive | חגים

הזמן שאחרי

אחרי החגים כולם צצים פתאום. חוזרים מכרתים, מחזירים את הילדים למסגרת. עונים על מיילים. רוצים תשובות אחרי ששבועות לא ענו על שאלות. אני לוחץ על "שלח" ולא מקבל תשובות אוטומטיות  שמספרות שהצד השני לא במשרד. הוא נהנה עכשיו, הוא בחופש, באידיליה משפחתית, במסיבה שלא נגמרת. למעשה, הוא נהנה יותר ממך.

המסיבה נגמרה. הגיע מועד הפירעון של כל ההתחייבויות שניתנו בקלות כי תכף החגים שלא ייגמרו אף פעם. קודם היה הניסוי החברתי הגדול הקרוי אוגוסט, ואחריו המשכו באמצעים אחרים, ספטמבר. מי ציפה שבאמת נצטרך להתמודד עם האחרי.

בת השבע לא רוצה ללכת לבית הספר, ומנגנוני הגעגוע שלה יצאו מאיפוס לגמרי אחרי שהימים הקבועים והסדרי הראייה נסחפו ברוחות החופשה והמועדים. היא התרגלה ללכת לישון בשעות משונות ולקום בהתאם, ומה לה ולשמונה בכיתה. היא קמה זועפת ונפרדת זועמת, מתגעגעת בלי סדר ושיטה.

אני ממשיך על האופניים למשרד. אחרי יותר מדי ימים ריקים ממחויבות ואחרי יותר מדי ימים של הורות מוחלטת, החזרה לשגרת יומו של שכיר משונה ומערערת. מסוכן לתת יותר מדי חופש לאדם, יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי זמן לעשות מה שהוא רוצה, ליהנות. אני עוד עלול לחשוד שאפשר לחיות ככה. סקס, סמים ורוקנ'רול מחד, הורות אינטנסיבית ובילוי עם הילדים שאינו רק אספקת מזון ושינוע בין חוגים מאידך. מה לי ולעבודה הזרה הזו?

אני מגיע לבניין התאגיד הענק כשהמוח שלי מחווט להתמודדות עם בתי קפה, עם בוקר ארוך במיטה, עם נסיעה לספארי. אני אמור לחשוב פרויקטים אבל המוח עוד הלום ארוחות חג ועסקי משפחה. אני נכנס למשרד ומזהה באנשים שסביבי תגובות דומות. הם יורדים מטריפ לא צפוי, עיניים קצת מזוגגות, השפעות שמתחילות לפוג של זמן בני זוג וילדים, זמן חו"ל, זמן לעצמי הפרטי, זמן מחוץ למירוץ. אנחנו יושבים זה מול זה בחדרי ישיבות ומנסים להיזכר על מה רצינו לדבר בפגישה שנקבעה אי אז מעבר לערפילי הזמן ביולי. רק אלוהים יודע.

ואז אני מתיישב מול המסך עם קפה, מרכיב אוזניות כדי להרחיק ממני את האופן ספייס, ופתאום יש בזה מנוחה, ונחמה. מי אמר שרק טלוויזיה היא אופיום להמונים, גם שגרה משרדית מאלחשת לא רע. משהו מחליק למקום, ואני נרגע.

עשרה איחולים לשנה החדשה

עשרה דברים שאני מאחל לעצמי, למדינה וליקום לשנה החדשה

  1. שהצבא ונגה יסתדרו זה עם זו. ויעשו טוב אחד לשנייה.
  2. שכיתות א' ו-ט' יקלטו, יכילו ויהיו טובות לאחים שלה.
  3. שלא תהיה מלחמה גרעינית.
  4. או מלחמת אחים, או בני דודים, או קרה, או חמה. או פלישת חייזרים או צונמי.
  5. שיהיה מצוין בעבודה, או לחלופין שייפול לידי סכום כסף שערורייתי. שיאפשר להפסיק עם הדבר הזה שנקרא "עבודה".
  6. שאגלה ספרים טובים לפחות כמו  "התיקונים" המופלא של פראנזן.
  7. ש"מלחמת הכוכבים" הבא יצדיק את הציפיות ואת ההשקעה בנסיעה להקרנת חצות עם תומר, השותף שלי לענייני "הכוח".
  8. שהחברים שלי, מעטים אך משובחים, לא יילכו לשום מקום ושיהיה להם רק או בעיקר טוב.
  9. מוזיקה, המון המון מוזיקה, רצוי בשיתוף הילדים שלי.
  10. ובעיקר ומעל לכול, בלי טלפונים מבשרי רעות בבוקר, בלי קריעת וטלטול העולם, בלי לוויות ובלי שבעות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שכל אלה עוד יגיעו. אבל אני צריך הפסקה.

אני לא מקבל את העניין הזה של איחולי שנה טובה, בטח לא השנה העברית. אני חי לפי ינואר-דצמבר, לא תשרי-אלול, ואלה גם אלה הם מעשה מחשבת אדם, מכניזם שנועד לעשות סדר וקיבל חיים משלו.

אבל למדתי שלא תמיד משנה מה אני מקבל או לא. לתאריכים, למספרים ושמות יש כוח משלהם. בערב ראש השנה הרמתי כוס יין לזכר האב הראשון, שהיה צריך להיות באותו יום בן 71, ולזכר דוד אהוב שהיה צריך להיות בן 60. אני לא יכול להתכחש להשפעה של התאריך הזה עלי, לצורך לציין אותו, לצורך בטקס שייקח את הרגשות שלי ויעשה בהם סדר. ומכיוון שהשנה החולפת הייתה מהגרועות בחיי, אם לא הגרועה מכולן, לא נותר לי אלא לאפסן את ההיגיון בצד, ולאחל ולקוות. שנה טובה. ובלי טלפונים בבוקר.

הטובים שבזמנים, הרעים שבזמנים

ובכל שנה מגיעים החגים ומשקשקים את עולמי.

אני צריך שגרה. אני חושב שכל גרוש וגרושה צריכים שגרה. דבק השפיות שמחזיק את המאזן העדין הזה שהוא ימי ילדים וימי-בלי-ילדים. וגעגועים. ושאלות לא פתורות. הרכבת נוסעת על המסילה ועוצרת בתחנות הקבועות. ולא צריך לחשוב. אין זמן לחשוב.

ואז מגיעים חגי ישראל והמסילה מתפרקת, אדנים עפים לכל עבר, ואת התחנות צריך פתאום לחשב ולייצר. לשלוף מנבכי הזיכרון אצל מי היו הילדים בכל ערב חג בשנה הקודמת, אבל גם זה לא מספיק. כי עוד שלל משתנים כמו איזה קרוב משפחה נוחת מחו"ל, או מי רוצה לנסוע לחופשה בצפון, וההורים של מי מבריזים בכלל מהחג, ואיך כל זה מתיישב עם סידורי הימים הרגילים.


ואלגוריתם קביעת ארוחות וימי החג הוא רק ההתחלה. מה שהחגים מספקים בשפע הוא אחד מן הדברים המסוכנים ביותר לאדם הגרוש – זמן פנוי בכלל וזמן למחשבה בפרט. המסגרת העדינה של חלונות הזמן עם הילדים נסדקת, ופתאום יש למשל בקרים שלמים ביחד, מה שמעלה שאלות אצלי וגם אצל הילדים. על איך בדיוק הגענו עד הלום, מה זו חלוקת הימים הזאת ולמה, ומה היה אילו. הרבה מה היה אילו. "אם הייתם גרים יחד לא הייתי צריכה להתגעגע" לא ייצא לי מהראש.

ומנגד, הבקרים האלה וסופי השבוע הארוכים מספקים עוד זמן ביחד, מהסוג שאני כל הזמן מרגיש שחסר לי. אותו זמן יחד שמייצר תהיות ושאלות מעניק גם המון חום ואהבה. מתוך כל הכאוס הזה יוצאים גם לא מעט חיבוקים ושיחות נפש, ולא רק על המצב הקיומי המסוים שלנו. ופה ושם יש רגעים של שקט והרמוניה. בערב ראש השנה הלכתי לארוחת חג אצל האמא של הגדולים, והיה מעולה וטעים. רגע שבו, איכשהו, הכול התחבר, גם אם לערב אחד.

אני שומע מספיק קיטורים מחברים, נשואים ורווקים, על ארוחות משפחתיות רבות נפגעים, ועל טיסות הימלטות לחו"ל שנייה לפני שכל הקדושה הזו מתחילה. לגרושים אין מונופול על מועקת חגים, אני לא טוען למסכנות מיוחדת במגזר, רק מקטר קצת. ומאחל לכולם שיגיע הסתיו ביחד עם נובמבר, ויביא בשורות טובות וגאולה ושגרה סדורה. ונאמר אמן.

%d בלוגרים אהבו את זה: