ארכיון תגים | חולית

ג'יהאד או מסע צלב, העיקר שמשיח כאן

ההחלטה על רכישת "חולית" היתה סימן מטרים להתנהלות הכלכלית שלי בהמשך חיי. האירוע התרחש שבועות ספורים לפני הבר מצווה, כשקרובי משפחה עשירים – אבל ממש – התקשרו לשאול את אמא שלי מה הילד רוצה לקבל במתנה. ואני, בלי למצמץ או לחשוב, אמרתי "חולית". ספר שקראתי עליו משהו בעיתון ומייד חשקתי בו. לא אופניים חדשים, לא מערכת סאונד שווה, הכסף של קרוביי הטחונים הלך לסטימצקי. 

לא הצטערתי. "חולית" היה ספר מכונן, חוויה תרבותית מופלאה. הוא לקח אותי מביתי הבורגני שברעננה אל עולמות מופלאים, אחרים במלוא מובן המילה, ריגש אותי והסעיר את דמיוני, כמו סם מעורר ומרחיב תודעה, לוחץ ומפעיל נקודות במוח. לא מזמן קראתי אותו שוב, וגיליתי שמעבר לכתיבה המד"בית הגרועה – רוב סופרי המדע-בדיוני של פעם לא האמינו בסאבטקסט – עדיין מדובר ביצירה מעולה שמתפוצצת מרוב דמיון וחזון. למשך כמה שעות מציאות הקורונה האפרפרה והמצומצמת נעלמה, ואני שייטתי בין הכוכבים ובמדבריות אראקיס, הכוכב המכונה חולית. מה עוד אפשר לבקש בימי גל שני?  

קריאה שנייה מגלה גם דברים שאני בן ה-13 החמיץ. "חולית" הוא סאגה דתית על משיח בעל כרחו, שרואה את העתיד, מבין שהוא מוביל את העולם למלחמת קודש איומה, ואינו מסוגל לעצור את הסחף. מנהיג עם אלמנטים משיחיים שיותר משהוא מוביל את הבייס הוא נגרר על ידיו? נשמע מוכר. 

היה משעשע גם להיתקל במונחים בעברית ובערבית ששזורים בספר, כתובים באנגלית שוברת שיניים ובדיוק מפוקפק. בראיון עם מתרגם הספר, עמנואל לוטם, הוא סיפר שכשעבד על התרגום גייס עמית מזרחן כדי לתקן את הטעויות בערבית של הרברט. הערבית במקור, הוא אמר, נשמעה כאילו הרברט נסע לטיול של שבועיים במדינה מזרח תיכונית, הסתובב קצת בשווקים והחליט שלמד את השפה. לוטם טוען שמדובר במקרה נדיר שבו התרגום מדויק ומוצלח יותר מהמקור. 

"חולית" מלא בקרבות אפיים וחזון בומבסטי שרק מחכים לתקציב הוליוודי מנופח. דיוויד לינץ' עשה מזה סרט לא ממש מוצלח, אחרים ניסו ונכשלו, והשבוע עלה הטריילר לסרט החדש שייצא, אם תתיר הקורונה, השנה. הוא עמוס שחקנים מעולים שמאחוריהם דני וילנב, במאי מצוין, וגורם לי לקפץ בהתרגשות, אבל גם לצקצק מעט. בטריילר שומעים את טימותי שאלאמה, שמשחק את גיבור הסרט, מדבר על Crusade במקום על Jihad כפי שמופיע בספר, מה שמעורר מחשבות נוגות על פוליטיקלי קורקט וחישובים מסחריים מול אמנות. גרוע מזה – לא ברור אם אחת מדמויות המפתח בספר, פייד ראות'ה (סטינג גילם אותו בסרט של לינץ'), תופיע בסרט או בהמשכון, וייתכן שהועלמה לתוך דמות אחרת, שתמלא תפקיד כפול. 

ועדיין אני ממתין בקוצר רוח לצפות כבר ב"חולית" גרסת 2020, אלוהים יודע אם בקולנוע עטוי מסיכה או בסלון שלי, ולחזור קצת לילדות ובה בעת להעיף מבט חטוף אל העתיד, עמוס כרגיל בבני אדם שמחפשים מנהיגים חזקים ומשיחי אמת ושקר, ולא מפסיקים לנצל ולהרוס את הסביבה בה הם חיים, ולהילחם זה בזה. אם כבר סוף העולם בואו נלך על חלליות ואפקטים ורעש, ולא על עוד סגר עגום על הספה. 

דברים שמבינים רק בפרק ב'

במסגרת החרדה התמידית, המכונה גם "שגרה בימי קורונה" גיליתי שאני מתקשה לקרוא או לצפות או לשמוע משהו חדש, ונוטה לחזור אל המוכר והידוע. בכל מה שקשור לספרים זה חדש לי, פעם לא הייתי מסוגל לחזור ולקרוא ספר שכבר קראתי, יש עוד כל כך הרבה ספרים שם בעולם, והזמן קצר והמסכים מרובים ומה פתאום לחזור לאחור. 

אבל כאמור קורונה. וכך חזרתי אל "שוגון", וגיליתי שאני לא זוכר ממנו כמעט כלום, ואחריו אל "חולית" של פרנק הרברט. זו כבר היתה חוויה מעניינת הרבה יותר, כי גיליתי שאני זוכר המון, אבל לאו דווקא את הפרטים החשובים. 

את "חולית" קראתי כנער, ולומר שעפתי על הספר יהיה אנדרסטייטמנט בריטי של ממש. תקציר למי שלא קרא או ראה את הסרט ההזוי והרע של דיוויד לינץ': בעתיד מעורפל, האנושות מפוזרת בין הכוכבים, במשטר פיאודלי שכולל קיסר ובתי אצולה. הגיבור הוא יורש העצר של בית אטריידיס, בית אצולה שבדיוק קיבל לרשותו את אראקיס, המכונה גם חולית, כוכב מדברי שבו מופק הסם שבלעדיו בני האדם לא יוכלו לטוס בין הכוכבים – הוא מאפשר לנווטים לראות באופן מוגבל את העתיד, וכך להגיע הביתה בשלום. זה מדע בדיוני שכולל יסודות מיסטיים, מתובל בשלל נאה של מונחים מהאיסלאם ומהיהדות. בנשימה אחת מוזכר שם למשל ג'יהאד, במשמעות המוכרת והמדממת, ופשיטות צבאיות המכונות "פוגרום".

זכרתי את העלילה ואת הדמויות באופן שלגמרי גרם לי לטפוח לעצמי על הכתף. לא זכרתי עד כמה כתיבת מדע בדיוני של פעם היתה גרועה: הסופרים אולי חזו באופן מוגבל למדי את העתיד, אבל לא הכירו במונחים כמו סאבטקסט ותחכום. כל מחשבה וניואנס מפורטים ומוסברים, ונראה שהרברט לא סומך על היכולת של קוראיו לנחש ולהסיק. בנוסף, יש שוביניזם במידה, לדמות הנבל הראשי קוראים ולדימיר והוא שמן וחובב בנים, בעוד הטובים רזים ונאים וסטרייטים, ועוד כהנה וכהנה ענייני פי.סי שנובעים מגילו של הספר.

אבל על זה מפצים רעיונות מצוינים ועלילה קולחת, ובעיקר נקודה אחת שלא זכרתי כלל וכלל, או לא הבנתי כי הייתי צעיר וטיפש: פול אטריידיס, הגיבור, מוצג כמשיח, האיש שלפי הנבואה יהפוך את חולית לגן עדן ויפיץ את הבשורה לכלל האנושות. ואולם, למעשה הוא משיח בעל כרחו. לא ברור עד כמה הנבואות על הגעתו אותנטיות, או כלי פוליטי שנועד לקדם את המסדר שאליו שייכת אמו. בשלב מוקדם למדי הוא מבין שעלייתו לגדולה תוביל לג'יהאד, מלחמת קודש אלימה שתשטוף את הגלקסיה ותביא לחורבן והרג. אבל לא משנה כמה הוא מנסה לשנות את הנתיב, התוצאה שהוא חוזה זהה: דם ואש ותמרות עשן. הוא המשיח, הוא המנהיג, אבל ההשפעה שלו על כיוון הזרימה של נהר ההיסטוריה מזערית עד לא קיימת.

במובן הזה הרברט מזכיר קצת את "הבשורה על פי ישו" של סאראמאגו, ואולי גם אי אילו מנהיגים על הספקטרום הטוטאליטרי שאוחזים בשלטון בעולם. להיות המשיח, האחד, המנהיג הגדול, משול לרכיבה על נמר. זה מצטלם מצוין ומשדר כוח ושליטה, אבל ככל הנראה מדובר באשליה. המושכות לא באמת בידי הרוכב, והנפילה תהיה קשה וכואבת. 

הפחד מטפטף כמו רעל או עזבו אותי מחרדת הקורונה הזאת באמא שלכם

“כולנו הולכים למות מקורונה," זעק הציוץ בטוויטר, ואני מצאתי את עצמי מסכים חלקית. כולנו נמות, עם העובדה הזו כמעט והשלמתי בשנים האחרונות, רק שאני לא בטוח שדווקא המגיפה המילניאלית הזו תחסל אותי. יש מגוון כל כך רחב של אפשרויות, למה להצטמצם לאחת?

אבל הקורונה היא הקוטל הגדול של הרגע, לפחות קונספטואלית. נכנסתי לשוק אחרי שהשומר בכניסה בדק שאין לי חום, בלי להציץ אל תוך התיק שלי, כי מה זה לבנת חבלה מקומית מול מגיפה עולמית. והשיח בטוויטר ופייסבוק מתמקד בווירוס, ממלא את הרשתית שלי בגרפים וטבלאות ומומחים מטעם עצמם ומביאי ציטטות של מומחים אחרים, ומסבירים שיהיה רע, או טוב, או באמצע. ויש עובדות, המון עובדות, שעליהן אי אפשר להתווכח. או שכן? למשל חולים קשים – מי הגדיר מה זה חולה קשה, והאם בכל בית חולים ההגדרה היא זהה? ועד כמה אמינות הבדיקות, ועוד ועוד ועוד. 

ובכל שולט הפחד, ומאחוריו אינטרסים. וכל אחד מתבטא מהפוזיציה. גורמי שלטון ועסקים שטוב להם קצת מגיפה, גורמים אחרים שפחות נוח להם סגר והגבלות, אנשי תקשורת שנמשכים כמו פרפר לכותרות לוהטות, ואין לזה סוף. אז למי להאמין? למי שהכי נראה לך, עשה לך רב קורונה. 

אינני מעוניין. אני קורא ומתעדכן, הולך עם מסיכה ונמנע ממקומות צפופים מדי, אבל מודע לבורות שלי, ומנסה להשתלט על החרדה. אני חושד בכל אפידמיולוגי הפיד. אני מניח שהם חשים את אותה חרדה שמקננת אצלי, לאו דווקא מהמחלה עצמה. אנחנו בתקופת לא נודע שלא היתה כמותה בימי חיי, העתיד לוט בערפל ברמה של חורף סקנדינבי קשה. ברגעים הרעים מה שמשתלט עלי הוא לא חשש לבריאותי, אלא צורך נואש במשהו להיאחז בו, בקרקע יציבה ויכולת לראות יותר משבוע-שבועיים קדימה. אני מניח שכשמישהו מצייץ "כולנו נמות מקורונה" ומוסיף גרף או שניים זה מספק לו תחושת שליטה. עצם הזעקה מסייעת להתמודדות עם הפחד, כמו לשרוק בסמטה אפלה. בהיעדר חלופה מעשית – אי אפשר לתפוס אלת בייסבול וללכת לפוצץ לווירוס את פיקות הברכיים – בוחרים בזעקה מנומקת וזעם כלפי מכחישי המגיפה, סרבני המסיכות ועוד נציגי "אחר" נוחים. 

אני לא רוצה לצעוק ואני לא רוצה לפחד. אני מנסה להשתחרר, להרפות. אין לי שליטה על מה שיקרה. אני יכול להתנהל באחריות, ולהפעיל שיקול דעת סביר וזהיר. ללכת עם מסיכה, לשמור על הילדים שלי, להשקיע בשמירה על העבודה המוצלחת שלי, ולחכות ולראות מה עוד יקרה ב-2020. ואני מבין את חרדת הפיד, אבל לא רוצה לתת לה להשתלט עלי. 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." הציטוט הזה מ"חולית" יפה, אבל אפשר להתווכח איתו. פחד יכול להיות מנגנון הישרדותי לא רע בכלל, אם למשל אתה נתקל בנמר שדילג על ארוחה. אם הקורונה היתה עניין מקומי, פחד היה יכול להניע אותנו לברוח למקום בטוח יותר. אבל אין כזה כרגע, והחרדה והפחד מובנים, אבל לא עוזרים. אני לא רוצה לתת לפחד להשתלט עלי. כל עוד לא הכול קרס, אני מעדיף להמשיך ולחיות וליהנות עד כמה שאני יכול. סקס, סמים ורוקנ'רול עם מסיכה. בטח שעם מסיכה. 

%d בלוגרים אהבו את זה: