השיטה שלי לטיפוח עציצים היא הטלת אימה ופחד. לא המצאתי לבד, זה שאול בואכה גנוב מ"בשורות טובות" של ניל גיימן וטרי פראצ'ט. עד שלא היתה לי מרפסת לא היו גם עציצים, ומה לי ולגידול צמחים. עכשיו כשיש מרפסת אני מגלה את ההנאה הקטנה שבלגדל משהו חי, אבל בשיטות שמתאימות יותר לדיקטטור צפון קוריאני. 

אני לא יודע איך קוראים לרוב הפרחים והצמחים שעל המרפסת. כשאני מגיע למשתלה או חנות אני מבקש משהו בצבעים יפים שיוכל לשרוד בלי שמש, בלי הרבה מים, בלי-עתיד-בלי-תקווה-בלי-חלום. הצמחייה אצלי במרפסת צריכה להיות קשוחה. אין בה מקום לרכי לבב ומחפשי תשומת לב. פה זה דרוויניזם, קפיטליזם חזירי, "מקס הזועם". 

והצמחים יודעים את זה. הם מקבלים את המים שלהם, פעם ביום יומיים, אני בודק ומלטף, שולח אצבעות בין העלים כדי לבדוק אם האדמה יבשה או לחה, אפילו משתמש בטקטיקת קוביות הקרח לעת ערב. כל ברוא אל מקבל את הצ'אנס שלו. אבל מי שלא מסתדר עם זה, מי שלא מצליח להרים עלים יפה ולספק פריחה נאה, מחוסל בלי חשבון. צמח שלא עומד בסטנדרטים נעקר ומושלך, בלי סנטימנטים. פה זה לא חממה מפנקת, פה זה גולאג סטליניסטי. 

זה ההפך המוחלט מההורות של הדור שלי. המכילה, מקבלת, מלאה ספקות ורגשות אשמה. לא צריך לתת לכל אחד את המרחב שלו והקצב שלו, לקבל את הטנטרומים, הביקורת, הדרישות והזעם. יש פרק בסופרנוס שבו טוני מבהיר לבתו שאולי בחוץ זה הניינטיז, אבל אצלו בבית השנה היא 1954. הצמחים שלי יכולים להביט בעיניים כלות ב-2020 המכילה, אמפתית ומקבלת שבסלון. אצלם במרפסת זה גולאג סטלינסטי. זה הדרך שלי או הדרך המהירה, אפס סבלנות, אפס ספקות. כל גבעול מתיישר עם השאר או שנגזר דינו.

והחברים שלו יושבים בעציצים שלהם ורואים, עדים אילמים לקטל ולזוועה. ואני מאמין שהם מבינים. המשוואה ברורה להם. ואחרי תקופה לא יציבה של דיירי מרפסת שבאו והלכו, בתקופה האחרונה יש יציבות. הנשארים פיתחו מנטליות של הישרדות, ומגלים עמידות יפה. לפעמים איזה עלה קצת מתכופף מדי, לפעמים פריחה מתעכבת. אבל אף צמח לא מוותר, נכנע למחסור זמני ושומט ענפים ועלים לגמרי. הגורל של חבריהם נחרט בזיכרון הירוק שלהם, והם ממשיכים קדימה, נחושים לעבור את הסלקציה הבאה. ואני יושב עם הקפה במרפסת ומסתכל מסביב ושמח בעמלי. יד אחת על המשפך, השנייה מוכנה לעקור נטוע. 

האישה עמדה וצרחה שעתיים, סיפרה חברתי האחות, מאיימת ודורשת. המיון היה עמוס עד להתפקע, אחיות ורופאים מתרוצצים ומנסים לעצור את השטף עם סטטוסקופ ואצבעות בסכר, והאישה צורחת. היא רוצה מיטה לבן שלה, שיאשפזו ויטפלו בו עכשיו, ולא מעניין אותה, אבל אין מיטה, בכל בית החולים כולו, הוא מלא, כל מחלקה ומחלקה, ולכן עשרה ילדים מאושפזים כבר במיון עצמו, כי אין ברירה.

 אבל זה לא מעניין אותה, ובצדק, זה הילד שלה והתפקיד הבסיסי שמקודד בד.נ.א של כל הורה הוא לדאוג לילד שלו, ולפני הכל – לפני הדאגה למזון ופלייסטיישן וטיולים לחו"ל – הורה דואג שהילד שלו יחיה, בשולי המודעות שלנו ההורים מתרוצצים פחדים שלובשים כל מיני דמויות, ביניהן מחלות איומות שתוקפות לפתע, ואם כבר הגענו למיון כנראה שהשוליים הצטמצמו והפחד כבר יצא מהיער החשוך ומסתכל עלינו בעיניים אדומות ומלתעות גדולות ורטובות, אבל אין מיטה, ואין רופא פנוי, והאמא עומדת וצורחת כי היא מבועתת, כי המערכת שאמורה לעזור לה לא מתפקדת, ובמקום להציל את הבן שלה היא מאיימת להרוג אותו.

וחברתי האחות צריכה להסביר לה למה במקום לטפל בילדים אחרים, ולנסות להרגיע אותה, ומגיעים אנשי הביטחון, ומגיעים שוטרים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום כי היא רק עומדת וצורחת, לא משליכה חפצים, לא חובטת בצוות, לא מספקת הצגה למצלמות האבטחה כדי לככב בידיעה בויינט ביום שאחרי, רק צועקת את מר לבה, ואין מיטה, רק אנשי ביטחון נבוכים ואחות אחת עייפה. 

לא מגיע מנהל המחלקה, או מנהל בית החולים, או מנכ"ל משרד הבריאות או השר, והם גם לא צריכים להגיע, כי מה זה משנה? הגהינום של המיון היה והווה ויהיה, הוא לא נושא לדיון אמיתי, הוא לא ישפיע על הבחירות הקרובות למשל. האם, כשתסיים לצרוח וכשתחזור הביתה עם בנה, לא תצביע לפי סעיף הבריאות במצע של אף מפלגה, וגם אני לא, ואתם, כי מה שקורה במיון נתפס כגזירת גורל, והבחירות הן על חסינות, וערבים, ואויבים דמונים ומדומיינים יותר או פחות, לא על המערכות שאמורות לתפקד ביום יום ולדאוג שלא לומר להציל את חיי האזרחים. 

והזקנה במסדרון? כשהיא במסדרון היא עסוקה מדי בכאן ועכשיו, בהישרדות. וכשהיא לא במסדרון אלא בבית היא שוכחת, וחוזרת להיות בעד או נגד ביבי, לפחד מהצד השני או לערוג לדו קיום, ומדחיקה את השעות בעולם הדמדומים של איכילוב או הלל יפה או סורוקה. גם אני הייתי במיון ילדים, זו אקס טריטוריה, עולם אחר, עולם חירום, שחדל להתקיים אחרי שהסדר שב על כנו והילד שלי טופל, נתפר, שוחרר. אף אחד לא רוצה לחשוב על בית החולים כשהוא לא זקוק לו, ובחדשות הוא יככב רק כשמדברים על סל התרופות ומשתמשים בו לנגח צד פוליטי כזה או אחר. אף אחד לא ייצא לרחובות להפגין, אנשים ימשיכו לחכות למיטה, לבדיקות, לניתוח, ומדי פעם למות. מפני זה אין חסינות, ולא נותר אלא לקוות שכשיגיע יומי המסדרון יהיה פנוי יחסית, ואף אחד לא יעמוד קרוב מדי ויצרח לי באוזן.  

היא נכנסה למערכת והאירה את החדר, העור שלה קרן, החיוך סינוור, השיער הבריק. לא היה ספק – היא עשתה סקס. בשלב מסוים היא לא יכלה להתאפק מלחלוק קצת עם שאר העורכים באופן ספייס. "הלוואי והייתי יכולה לספר לכם איזה לילה מעולה היה לי".

חלפו לא מעט שנים מאז אבל המצב לא השתנה. היא לא יכלה לספר אז, והיא – ואני, ואתם – לא יכולים לספר גם היום. מקובל להגיע למקום העבודה ולספר על הטיול בסופש, הסרט שראיתם, הילד שחלה. סקס היה ונשאר טאבו.

נזכרתי בבחורה הקורנת אחרי פרק של Sex Education, הסדרה החדשה של נטפליקס. סדרת נעורים שבה מדברים על סקס אבל ממש. לא רמזים, לא יופמיזם, לא אהבה ערטילאית, לא אתנחתא קומית – הסקס נמצא לגמרי במרכז, כולל התייחסות מפורשת לתנוחות ואקטים שונים, לבעיות ולמבוכה ולחרדה שהוא מעורר. יש שם תיכוניסטים שמזדיינים וכאלה שלא ומתוסכלים מזה, דיונים על איך מבצעים מין אוראלי כולל הדגמה בעזרת בננות, אברי מין גבריים בקלוז אפ ועוד.

בקיצור זו סדרה על בני נוער מוצפי הורמונים וחרמנות בסיסית נורמלית. כשאני מביט מהצד בסדרות שהילדים שלי רואים מתברר שזה מצרך נדיר. בסדרות כמו "מופע שנות השבעים", "המפץ הגדול" "איך פגשתי את אמא שלך" או "חברים" (כולם רואים את חברים, עדיין, זה נושא למחקר סוציולוגי מקיף אבל זו עובדה) סקס וחרמנות הם מקור להומור ומבוכה. הדמויות שעסוקות במרדף אחרי סקס בלבד הן לרוב דמויות משניות, או כאלה שמוצגות באור נלעג. הדמויות הנורמטיביות מחפשות אהבה וזוגיות שיגיעו עם צמוד קרקע ומשפחה סטנדרטית. יש הפרדה ברורה בין הטוב, שכולל מבט מצועף בעיניים ויאללה חתונה, לבין הרע שטוף הזימה. ועוד משהו – כמעט תמיד הדמויות שרודפות אחרי סקס הן גברים. נשים חרמניות או לא קיימות, או פשוט מצחיקות נורא, כי איזה קטע, הן רוצות מין.

בסדרה של נטפליקס השאיפה למין, לאו דווקא רק אחרי טקס וטבעת, לא מפלה בין המגדרים. ג'יליאן אנדרסון משחקת שם אם חד הורית שמביאה מדי פעם גבר הביתה, וכשאחד מאלה מגיע עם פרחים כדי לחזר היא מסבירה לו שאין לה כרגע זמן ורצון במערכת יחסים. תודה. לא מדובר בסצנה שנועדה להצחיק, או להלעיג את דמות האישה שמרדה במוסכמות, אלא בעוד נדבך בבניית דמות מגניבה ועצמאית.

שזה טוב ויפה אבל אין לי מושג איך פורצים את הגבולות האלה כאן ועכשיו. אם אגיע למשרד ביום ראשון ואתחיל לספר על הסקס המעולה שהיה לי בסופש סביר שהתגובות ינועו בין מבוכה לפיטורים. השיחות על סקס ביני לילדים דומות מאוד לאלה שהיו לי עם הורי, כלומר לא קיימות בשום צורה ואופן למעט הסבר קצר ומביך מאוד על קונדומים. לפי המבטים המזלזלים מהצד השני סביר שלא גיליתי לנמען שום דבר חדש. אני חלק מהבעיה ולא מוצא פתרון. גדלתי בסביבה שבה מין הוא משהו מלוכלך ומסקרן ולא מדובר, ואני מוצא את עצמי חלק מסביבה כזו עכשיו.

אני חי בעידן ליברלי לכאורה, שבו כל יומיים יש כתבה על פוליאמוריה, וכל שלושה מדריך על אנאלי, מחקר על פנטזיות או סרטון לוהט של סלב שדלף. ועדיין שיחות הקולר במשרד יהיו על משכנתא, האח הגדול ובני גנץ. סקס? הוא נשאר בגדר ניחוש בלבד.

בסופו של דבר זה עניין של רצון ואופי, סיכמה בת השבע. מראה חיצוני הכי פחות חשוב. זה היה שיעור מספר אחד באהבה, נושא שעל פי עדותה היא מאוד בקיאה בו.

כשאחותה החיילת היתה בגילה היא הזהירה אותי מדייטים. כששאלתי למה היא הסבירה שבסוף מתנשקים, ושאלה אותי בתוכחה אם הייתי רוצה לשון של מישהו אחר בפה שלי. אמרתי שברור שלא. כשהיא ניסחה את זה ככה זה נשמע די דוחה. לא הגייני אפילו.

הקטנה רואה את הדברים אחרת. היא לא נביאת זעם שמזהירה ממעשים מסוכנים ותוצאות קטלניות. היא מנטורית. משתפת בידע פרקטי שנרכש מניסיון. בשיעור הראשון למדנו איך לבחור אהוב – כאמור לפי התנהגות ורצון. אם הוא גם נחמד, גם מתנהג יפה וגם מעוניין  – אחלה. אם הוא לא בעניין, יש להעביר אותו לסטטוס ידיד מייד. אם הוא שתלטן או לא נחמד – מפוטר. בשיעור השני למדנו איך לעדכן את האהוב במעמד החדש: מכתב הוא אמצעי מסוכן, הוא עלול ללכת לאיבוד, או לגרום לילדים אחרים לצחוק עליך. עדיף בעל פה, במקום סגור ובקול ביישני, משום מה.

בגילן לא ידעתי מה זה דייט וגם לא הייתי צריך. ההורים שלי היו נשואים, כמו 99% מהורי הילדים שלמדו איתי. הכרתי שני בנים להורים גרושים במשך כל השהות שלי במערכת החינוך של רעננה. הדבר הכי קרוב לבילוי פרוע של מבוגרים שנחשפתי אליו היה ערבי שירה בציבור, שקופיות והכול, שנערכו אצלנו בבית. אכן  מראות קשים, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

נגה כבר הפטירה בריב זה או אחר משפטי מה היה אילו. אם ההורים שלה היו נשואים עדיין והיא לא היתה צריכה לדלג בין בתים, ואם ואם ואם. היא והחברות שלה גדלו באקלים שונה לגמרי מזה של רעננה של ילדותי. הורים מתגרשים, הורים יוצאים לדייטים, הורים יוצאים פה ושם מאיזה ארון. מערכות יחסים חדשות, אנשים חדשים שנכנסים לחיים, ולא פעם גם יוצאים מהם כלעומת שבאו. הם מוקפים בשלל מודלים של משפחות. חד הוריות, אמא ואמא, אבא ואבא, יו ניים איט.

אני מניח שיש בזה מורכבות, אני מניח שזה פותח אופקים ומייצר גמישות מחשבתית, ויכולת קבלה והכלה. אין לי שמץ. אני עולם ישן אני, שיוצא פה ושם לדייטים בגיל שבו חשבתי (טוב, חששתי) שאזייף נעמי שמר משקופיות. מנסה להתמקד ברצון ואופי, וקצת פחות במראה חיצוני. ולקוות לטוב.

אחד העלבונות החביבים עלי הוא שורת "פתית השלג" מ"מועדון קרב" – "אתם לא מיוחדים, אתם לא פתיתי שלג ויפים. אתם חומר אורגני מתכלה בדיוק כמו כולם". העוצמה של העלבון נובעת מהצורך האנושי להגדיר ייחוד, שוני שיבחין אותי מההמון שמקיף אותי. כל כך הרבה אנשים יפים יותר, גבוהים יותר, רזים יותר, סקסים יותר, עם פחות צרות ויותר כסף. איפה אני? במה אני מיוחד? שונה? טוב? הכי טוב?

במסגרת המסורת המשפחתית אני מקריא לבת ה-6 את "ההוביט". כמו עם האחים שלה, אני כל פעם מופתע מחדש עד כמה סדרת "נרניה" לא שורדת את הזמן, בזמן ש"ההוביט" רק משתבח. השבוע, באיחור קל, הבנתי למה. רוב הספרים מהז'אנר מציבים במרכז דמות שהיא פתית שלג. הארי פוטר הוא כזה מבטן ומלידה. עוד גלגול של "האחד". ב"נרניה" הגיבורים הם פתיתי שלג מורמים מעם מתוקף בחירה של ישות עליונה, אסלן, שהוא בתכל'ס ישו עם רעמה של מלך האריות. אבל "ההוביט"? מר בילבו בגינס נקלע לשורה של הרפתקאות שמאלצות אותו לסמוך בעיקר על עצמו וקצת על המזל. הוא שורד בזכות תושייה וכושר אלתור והמצאה שהוא מגלה בעצמו. לא בזכות אלים ונבואות. הוא לא "האחד". הוא רק הוביט שרוצה לחזור הביתה לשעת התה בשלום. אני מעדיף שהילדים שלי ילמדו מהמודל הבגינסי. לא צריך אלוהים, לא צריך אישור מגורם חיצוני. אמונה, תושייה וקומקום רותח יספיקו.

בת ה-6 מאמינה באלוהים ובפיית השיניים. אפשר לדבר על הדתה עד מחר, אבל אני זוכר את עצמי בבית הספר וגם אז אלוהים היה נוכח בכיתה ובהפסקות. אלוהים, היטלר ועוד אי אילו היו חלק מההתמודדות עם עניין פתיתי השלג. למה אתה מיוחד ילד? כי אתה יהודי מהעם הנבחר, כי השואה, כי אתה אשכנזי וזכר, כי אתה שייך לכל המועדונים האקסקלוסיביים והנכונים. אז מה אם אתה גרוע בכדורסל וכדורגל. שלח את עמי, ביצ'ס!

לא שהרבה השתנה מאז. גם היום אני בודק את כרטיסי המועדון שלי. עובד ב"גוגל" זה מרשים? תל אביבי? בתקופה היחידה בחיי שבה הייתי בין עבודות הזדעזעתי לגלות כמה אבוד אני מרגיש בל טייטל, בלי מקום עבודה מסודר. כמה נטול הגדרה עצמית אני. כשנאלצתי להסתדר בלי דירה למשך מספר שבועות הופתעתי לגלות עד כמה היחסים שלי עם הילדים קשורים לטריטוריה. אין כזאת? אין תחושת סמכות ואחריות. האם זה סך חלקיי? מרכיבים חיצוניים שמגדירים אותי בלי שום אופי וייחוד?

הילדים שלי הם פתיתי שלג מיוחדים. הם לא מאמינים בזה בעצמם, לפחות לא צמד הגדולים. מגיל מסוים והלאה המציאות והמודעות מכרסמים בוודאות שאתה מרכז העולם. הם חווים ספקות דומים לשלי. אבל בזמן שאצלי מתעוררים סימני שאלה, התבוננות מהצד עליהם מספקת תשובות ברורות. הם לא חייבים להוכיח שהם מיוחדים, או שונים. הם צריכים בעיקר לאהוב את עצמם בזמן המוגבל על הכוכב. וליהנות. גם ככה חם פה מדי לפתיתי שלג.

טקס סיום הוא קצת כמו טקס אשכבה לרעיון, לתקופה. שני טקסי הסיום שצלחתי בשבוע האחרון היו ארוכים ומתישים. כמו סרטים הוליוודיים, נראה שהם מתארכים בשנים האחרונות בלי הצדקה ברורה. כמעט ארבע שעות כדי לחגוג את סיום התיכון, שלוש לסיום הגן.

טקס סיום הגן לא הותיר עלי רושם גדול – בעיקר שמחתי ששלוש שעות בחוץ בקיץ הישראלי עברו ללא סבל בלתי סביר. היה נחמד. לא יותר. את כיתה א' אני מכיר, אני יודע עם מה אצטרך להתמודד. מורים מעצבנים, תלמידים מעצבנים, שיעורי בית מעצבנים, מבחנים מעצבנים. לא דרמה גדולה. לא אתגר שלא אוכל לו. בסרט הזה כבר הייתי.

זוכר אותם מגיל שלוש

טקס סיום התיכון, מנגד, עורר בי מועקה. אני לא מחבב את מערכת החינוך, אבל רק כשישבתי באולם הענקי באוניברסיטת תל אביב, מחכה שההפקה הבומבסטית תגיע אל סיומה, הבנתי כמה יציבות וסדר היא סיפקה לי. מגיל שלוש נגה פוקדת אותה מסגרת. מדי כמה שנים פאזה אחרת. השעות קבועות, האתגרים ברורים, העתיד ידוע. פיתולים לא חדים בעלילה של תסריט בנאלי שסופו צפוי וידוע מראש.

ועכשיו נגה כאילו פסעה מתוך המסך אל העולם האמיתי. התיכון נגמר, ואין לי מושג מה יהיה מכאן והלאה. יש תאריך גיוס רחוק ולא לגמרי ברור, כי עוד לא ידוע איפה היא תשרת. איפה באמת? ואחר כך? החיים שלה נפרשים כמו אופק רחוק, בלתי נתפס, משל הייתי מגלה ארצות שעבר את הנקודה הממופה האחרונה. מכאן והלאה יש סיכוי לפגוש דרקונים.

אחרי הטקס של התיכון כולם נעמדו בשלל הרכבים להצטלם. המון ילדים, שקפאו בזיכרון שלי כשאספתי את נגה מהגן או בית הספר, חייכו למצלמה, גבוהים ממני, אנשים. כבר לא חלק מהפריים, כבר לא סטטיסטים בסצנה. הזמן, שהתגנב מאחורי גבי , הרשה לעצמו לצחוק לי בפרצוף. הרגשתי זקן, הרגשתי מופתע, הרגשתי מבוהל.

וגאה. לקראת סוף הטקס, כשאני מחפש תנוחה חדשה על הכיסא, הכריזו על הזוכים בתעודות הצטיינות, ונגה ביניהם. אולי זו ערובה לעתיד? אני רוצה ערובה. הבטחות. שיהיה בסדר, לא יותר. אני מרגיע את עצמי ומתנחם בכך שהילדים שלי מוצלחים ממני. אם אני שרדתי את כל זה, גם הם יתמודדו. כל זמן שהחיים לא יפתיעו יותר מדי.

בינתיים, עד הצבא, יש פסק זמן, הפוגה עד ששוב הכול יתחיל. ואת היום הראשון של כיתה א', כדי להירגע, כדי ליהנות מהמוכר והידוע. זה א'-ב'.

בהצלחה.

יום אחד גיליתי שגרים איתי עוד שני בני אדם, בערך, עם דעות, רצונות ונטייה לרדת עלי. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הילדים הופכים לישות חצי עצמאית. אני יודע שזה סירבל ובילבל אותי.

נגה היתה בת 12 כשראינו את "ביג". בשלב מסוים היא שאלה אותי בן כמה הילד בסרט. לפני שהספקתי לענות היא תפסה את השלט של "יס" ובדקה את תקציר העלילה. טום הנקס הוא ילד בן 12 בגוף של מבוגר, אם תהיתם. "אבא, הוא מפגר", היא פסקה. וחשבתי שהיא באותו שלב, לו היתה מתעוררת בגוף מבוגר, היתה שוכרת לה דירה בתל אביב וחיה את החיים. היא נראתה לי פתאום חכמה ובקיאה ומוכנה לכל.

היום היא בת 17. הפיתוי לחלוק איתה דברים גדול. אני שולח לה תמונות לאישור רכישה מאיקאה, מתייעץ איתה לגבי בחירת מסעדה. ההתנהלות שלי איתה אחרת לגמרי מזו שחוויתי כילד בעצמי. אני לא יודע אם זה ניסיון לייצר משהו אחר עבורה, או עוד תוצר של הגירושים. אני גם לא יודע מה זה עושה לה – נותן לה תחושת כוח והעצמה? מלחיץ? כל התשובות נכונות?

אנחנו יושבים בבתי קפה ביחד, מדברים, והיא רהוטה ואינטליגנטית ומנומקת. היא מספרת לי מה שעובר עליה, על המצוקות והחרדות והלבטים. לפחות על חלק מהם. והאנשים שעליהם אני רוצה לספר לה הם לפעמים סבא וסבתא שלה, או אחיה. ואני צריך להזכיר לעצמי שאין כאן מקום להדדיות מלאה. אמנם יש לה כבר תאריך גיוס, אבל היא עדיין ילדה ועדיף שאסתום את הפה.

היא ואחיה מזכירים לי מדי פעם את המונולוג של רובין וויליאמס המנוח ב"סיפורו של וויל האנטינג". וויליאמס בתפקיד הפסיכולוג מסביר לנער הגאון מאט דיימון שעם כל הכבוד לאינטלקט העילאי שלו, אין לו מושג מהחיים עצמם. הוא עוד לא היה מאוהב, ולמעשה לא חווה עדיין דבר. לנגה ולתומר יש לפעמים את הבעת ה"ראה הכול חווה הכול", אבל זה ידע יד שנייה. הם ראו את זה בסדרה בצפייה ישירה, או למדו על זה מיוטיובר. מדי פעם, בין הערה סרקסטית מחודדת אחת לשנייה, צצה הערה של ילד שעוד לא מכיר את העולם. היגיון מנומק שבינו לבין המציאות אין כלום.

היא רוצה לדעת, נגה. היא מזהה כשאני מוטרד או נסער. היא הייתה עדה לשיחת טלפון קשה ורוצה שאחלוק עמה. ואני מספר ובודק את עצמי תוך כדי. כמה לגלות, כמה לחשוף, איך ועד כמה זה משפיע עלי. אין בינינו חיץ ברור, מרחק מובנה שמעקר אפשרות לשיחה כזו. זה טוב, זה סוג ההורה שרציתי להיות. אבל זה מסובך.

ואני חושד שזה לא יהפוך פשוט יותר. לא משנה בני כמה נהיה. אני בספק אם יש שלב שבו אוכל לשבת עם יוצאי חלצי בבר ולספר הכול. בניגוד לעבודה ולנישואים, ההורות היא סוג של הוטל קליפורניה. אין נקודת יציאה.

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.