ארכיון תגים | חינוך

הבחירה בין שמעון לסוניה פרס

שמעון פרס מת, הפגזת ההספדים החלה, ובעודי מסתתר מכל הניג'וס הזה חשבתי על מה שתמיד מטריד אותי כשעוד מפורסם חולף מן העולם. שאלה עתיקת יומין שצצה ועלתה לראשונה באמצע שיעור היסטוריה בתיכון: האם אני, התיכוניסט, מעדיף למות אנונימי אחרי חיים נטולי חשיבות אבל מהנים למדי, או לנסות להותיר מאחורי משהו, אם לא ספר מופת אז לפחות רחוב קטן על שמי. גם ללא מוצא הולך.

זו שאלה שרדפה אותי שנים אחר כך. כי אם לא לחיות חיים מלאי משמעות שיצרבו אותי בזיכרון האנושי, מה בעצם הטעם? אם אני חי רק פעם אחת, ואין אלוהים, איזו משמעות יש לחיים האלה אם לא אשאיר אחרי דבר? ומצד שני – אין בי את האש הזאת. את הצורך ללכת בגדולות. אני מעדיף לשבת עם נגה בבית קפה או לשחק בפלייסטיישן עם תומר, לקרוא ספר, לצאת לשתות וסקס סמים ורוקנ'רול. תתחילו את המהפכה בלעדי, אני עסוק קצת היום.

הבחירה של פרס, ושל אנשים מסוגו, שונה מן הסתם. אם בכלל אפשר לקרוא לזה בחירה. אני סבור שאנשים בסדר גודל כזה פועלים קודם כול מתוך צורך פנימי בוער. זה של פרס ודומיו לגמרי מכוון ומכויל לגדולה בקנה מידה היסטורי, בכל מחיר. ו״כל מחיר״ יכול להוביל להצלת כלכלה של מדינה, או טבח עם, או חורבן הבית. מה שהולך.

משלל הטקסטים שנכתבו על המנוח אני ממליץ על הטור של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", שמפנה זרקור אל פן מאוד מסוים של הבחירה הזו. שלו כותב על עצירת מסע הלוויה ליד קברה של סוניה פרס, שנפטרה ב-2011. סוניה בחרה להיקבר בבן שמן, שם הכירה את שמעון כששניהם למדו בכפר הנוער שבמקום. זו לא היתה בחירה טריוויאלית – היא היתה אמורה להיטמן בחלקת גדולי האומה. שלו מציג את הבחירה שלה כהתרסה: בחייך בחרת בבית הנשיא על פני, בוא נראה אותך עכשיו.

ההחלטה של פרס, מן הסתם, לא הפתיעה איש. שלו נמנע מלבקר אותו, ולדעתי בצדק. אלה היו חייו של האיש, אלה הערכים שהנחו אותו, ובחירתו  נעשתה בהתאם. יש בה יושרה. עכשיו השאלה איפה זה מותיר אותי, אותנו, בני התמותה, הסוניות שבחבורה. רוב ההספדים עסקו בהספק המטורף של האיש. בחייו המלאים והמספקים. מה עם החיים הפרובינציאליים שלי?

בניסיון לנסח כתב הגנה מול כל זה חשבתי על "סטונר", ספר מופלא שסיימתי לא מזמן. סיפור חייו של ויליאם סטונר, שנולד וחי ומת בלי להותיר רושם גדול. סטונר נולד למשפחת חקלאים ענייה, גילה באוניברסיטה את אהבתו לספרות, הופך למרצה וחי, כותב, מלמד, נקלע לסכסוכים עם מרצים אחרים, מנהל נישואים גרועים ופרשיית אהבים מקסימה, ולבסוף מת. בלי להותיר חותם, אבל גם בלי להותיר ספק שאלה היו החיים שהלמו אותו. מלאים, עשירים, ממצים.

וזה המפלט שנותר לי. לקבל את הדחף שמניע אותי כמו שהוא, בלי למקם אותו בסולם כלשהו. לא להתענות מול חוסר החשיבות שלי למין האנושי, ולהשלים עם מה שכן מניע אותי ומושך אותי. הלקאה עצמית זה אוברייטד. אני יכול להבין את בחירת מקום הקבורה של פרס, אבל לא להזדהות איתה. בסופו של יום אני מעדיף את סוניה.

איך עברתי את מבחן הגבריות שלי

כשעמדנו מול שלל החלקים הפזורים על הרצפה ידעתי שאין סיכוי שנצליח. הרגשתי בשיפולי הבטן את התחושה החמוצה הזו של הכישלון המתקרב. ארבעה ימים קודם רכשנו תומר ואני במיטב כספי הבר מצווה שלו ועוד תוספת קטנה מערכת תופים אלקטרוניים בת זונה. עכשיו היא שכבה מולנו כשקרביה שפוכים – מוטות, ברגים, כבלים ועצמים נטולי שם.

ידעתי ששורש החרדה מהכישלון טמון בילדות שלי, ובאופן שבו אני תופס את הגדרת הגבריות. זה לא מסובך: גבר-גבר היה קרבי בצבא, נוסע לטיולי שטח בג׳יפ או רוכב על אופנוע, מפרק ומרכיב מזגנים, מכוניות, עב״מים ודודי שמש, טוב בכדורגל ומתמחה בנפנוף אסרטיבי ביעה אדום שבור שוליים מעל מנגל. אפרים קישון כתב פעם על דמות החלוץ ההרואית: רובה ביד אחת, מחרשה ביד שנייה, ספר בשלישית. כזה בערך.

כלומר ההפך ממני. משתעמם מספורט, לא מצטיין בתיקונים, קידוחים ומברגים. אבא שלי, מנגד, יכול לפרק ולהרכיב מנוע של מכונית ביד אחת. ידוע במשפחה שאם צריך להרכיב רהיט מאיקאה או לבצע החייאה במכשיר חשמלי פונים לסבא. 

החרדה מפני הורות גברית צצה בהריון הראשון – שהסתיים בבת. בפעם השנייה האולטראסאונד דיווח על קיומו של פין, ואני נכנסתי ללחץ. בתמונה שעלתה לי בראש בחדר הרופא שיחקתי כדורגל עם הילד בחוסר כישרון משווע. באיזה גיל הוא יבין שאבא שלו, איך לומר, מעפן?

הוא הבין, בערך. אבל עם הזמן גיליתי את היתרונות היחסיים שלי, ונוצרה חלוקת תפקידים ברורה. אם צריך להוריד משחק למחשב או לסדר אפליקציה סוררת אני האיש. אם מדובר בענייני תרבות גיקים, נגיד הקרנת חצות של סטאר וורס, או ברכישת אוזניות מוצלחות, אני הכתובת. אבל אם הילד רוצה מדפים חדשים עדיף שסבא יאחז במקדחה. לרכוב על אופניים לימד אותו הדוד הקיבוצניק. לי יש את המקום הברור שלי. יש צרכים שרק אני יכול למלא. אני לגמרי חי בשלום עם העובדה שמפעם לפעם מיקור חוץ עדיף. אני גם מבין רציונלית את הטעות בתפיסת הגבריות המיושנת והילדותית שלי. 

אבל רציונליות בצד, הפעם עמדנו מול מערכת התופים רק תומר ואני, והכבוד והנסיבות לא איפשרו לקרוא לסיוע מבחוץ. לא משנה כמה אני מתבגר ומתקדם, פה ושם יש דברים שאני צריך להוכיח לעצמי. נשמתי עמוק, חיפשתי בין ערבוביית הקרטונים, התופים והמצילות את ההוראות, והתחלנו לעבוד.

זה לקח כמעט שעתיים. פה ושם היו רגעים שבהם נראה שהגענו למבוי סתום, אבל אחרי שהאבק המטאפורי שקע עמדה מולנו מערכת מוכנה לתיפוף. החרדה לא שככה: זה נראה טוב, אבל האם זה עובד? האם בסופו של דבר איאלץ למחול על כבודי ולהזמין מבוגר אחראי שיבדוק מה פספסתי?

חיברנו לחשמל וגילינו שחסר מתאם לאוזניות. תומר הפך את הסלון ולבסוף מצא את החלק האחרון בפאזל. הוא הכניס את השקע למקום הנכון, הרים מקל אחד, והיכה בתוף.

וחייך.

עדיין מסרב להאמין לקחתי ממנו את האוזניות ואת המקלות. המערכת עבדה כמו קסם. כשהורדנו את ערימת הקרטונים המיותמים למטה הרגשתי שאני קצת מרחף במדרגות. לא כישלון, לא אכזבה, הצלחה מסחררת מרגע הרכישה ועד סיבוב הבורג האחרון. אני עדיין לא יודע להקפיץ כדורגל וייקח לי שעות להעמיד אוהל, אבל מבחינתי את איקס האחווה הגברית עם הבן שלי חרצתי על החגורה.

רוקנ'רול, בנאדם.

אלוהים חלק 2

קצת אחרי הקראת ההפטרה ניגשה אלי קרובת משפחה ובחיוך נבוך ביקשה שאסדר לה את הווייז. איכשהו התחלפו לה ההגדרות משפת הקודש לאפריקאנס. עמדנו בבית הכנסת של חב"ד ואלוהים לא נקף אצבע בזמן שהחזרתי את האפליקציה למסלול.

הזיכרונות מהבר מצווה שלי הם עמומים וסלקטיביים. תכלס אני לא זוכר כלום חוץ מההתרגשות שלפני ההפטרה והאופוריה ותמרוני ההתחמקות מהסוכריות שאחריה. והנה, שלושים שנה אחרי, אני מוצא את עצמי מלופף בתפילין, רצועות עור שחור שמזכירות לי בעיקר את הדאנג'ן, עטוף בטלית גלימתית (סופר מענטש!), מקשיב לרב שמאמין שאלוהים בחר בנו ומעניק לנו ושומר עלינו. לא מתקן את ווייז, אבל שומר.

אלוהים התעקש להידחף לטקס הזה. אני לא הזמנתי אותו. מבחינתי זהו טקס שמציין שלב מעבר בחיים. התבוננתי בעצמי מהצד, היה לי לוק של מתנחל ופרצוף מבולבל. נגה אמרה לי אחר כך שנראיתי בשוק. הסתכלתי על תומר, חמוד ונאה בחולצת הכפתורים הלבנה שלו, מבצע את התנועות ומקריא את הטקסטים. והתרגשתי נורא ובה בעת לא הבנתי מה בדיוק אני עושה שם, משחק תפקיד משני אך חשוב בפולחן של השבט שלי, כשספר תורה מפונפן וכבד להפליא משמש כסמל למעבר של איזושהי אחריות ונטל מדור לדור. מצד אחד אווירה משפחתית חמה ונעימה, ותומר החמוד עד אין קץ שהשתנה מקצה אל קצה בפרק זמן כל כך קצר. מצד שני אלוהים והעם הנבחר וכל הג'אז הזה. 

זו היתה תחושת זרות חלקית .קצת כמו לבלות את הלילה בחדר שאינך נוהג להיכנס אליו בבית ההורים. הטלית והכיפה והניגון הדהדו זיכרונות, אבל לא היו קשורים ליומיום שלי ולילדים שלי בשום צורה ואופן. כנראה שהם חלק סמוי מהאוויר שאני נושם פה מילדות. אבל חלק שנוכס על ידי גורמים שאני לא מעריך ולא אוהב. 

זה הסתיים במטח סוכריות וכיבוד קל כשר למהדרין. תומר השתמש בטלית כסוג של מגן, וספג את הטופי הקשה בגבורה. הסתכלתי על החברים שלו מטווחים אותו וחשבתי שבלי חרדים מכאן ומתנחלים משם הייתי מצליח להתחבר לכל זה בקלות יחסית. לבני אדם יש נטייה לקחת רעיונות יפים וכוונות טובות ולפרק להם את הצורה. אם רק אפשר היה להוציא את האל הרבני-ממסדי מהמשוואה, הייתי חי עם הטקס לגמרי בשלום. וברגעים שבהם הצלחתי להשתחרר ולהתחבר, להתמקד באבא שלי שהמסורת משמעותית עבורו, ובהתרגשות שתומר ניסה להסתיר, הייתי כל כולי שם. שמח ונרגש.

מזל טוב לתומר, מי ייתן שתהיה מאושר תמיד בלי שום עזרה או תלות באלים ובשליחיהם עלי אדמות. וחתיך גם.

 

אמנות העלבון ההורי הצורב

אני זוכר את הפעם הראשונה. את העלבון הראשון. נגה הייתה בת שלוש בערך. מדי פעם הורי שמרטפו אותה עד ששבתי מן העבודה. היא נהגה לקבל את פני באושר גדול, עד ליום שבו מוחה הלא מפותח דאז הצליח לעבד את סדר האירועים: אני מגיע, משמע סבא וסבתא מעתירי האהבה והממתקים נטולי הגבולות, עוזבים.

לאחר שלושה ימים, כששבתי מן העבודה ונקשתי על הדלת, שמעתי אותה פוקדת בקול רם ״לא לפתוח לו!״

מכאן הכול המשיך במדרון חלקלק. בדיעבד הבנתי שעד שלב מסוים הייתי מרכז החיים של ילדי, שמש העמים. ניצני המרד נבטו בבית הספר היסודי. לא מרגישים את זה בארמון הקיסר, אולם ברחובות העם מתחיל להתלחש ולהתחמש. את כיכר תחריר שלי חטפתי במועד הכי פחות צפוי. נגה היתה בכיתה ג׳ נדמה לי, כשביקשתי להיפרד ממנה על מדרגות בית הספר, כמדי יום, באחת מברכות השלום הדביליות שאימצנו לעצמנו. אני אומר "את אמיצה כמו" והיא משיבה "קציצה!". אבל לא באותו יום. אני מילאתי את חלקי בטקס, אבל נגה סיננה בתגובה ״אבא, לא עכשיו!״.

את העלבון הראשון שספגתי מתומר אינני זוכר. כנראה שהדחקתי. היו לא מעט כאלה. האחרון בשורה היה הודעה שאני משעמם, והצעה סרקסטית לספר על עוד פודקאסט ששמעתי. המשותף לכל העלבונות הללו, משניהם, הוא התחושה של ההיבריס ושברו. אני, האבא המגניב שמקפיד על בקיאות בחומרים מהם עשויה תרבות הפנאי של ילדי מהארי פוטר ועד Clash of clans, האב שלקח את בנו להקרנת החצות הראשונה של סטאר וורס בארץ והזמין לנגה מכתב קבלה להוגוורטס, נופל לאותה מלכודת חוסר רלוונטיות ופער דורות שמאכלסת את, ובכן, כל ההורים באשר הם פחות או יותר. נראה שלא משנה אם אתה אב צעיר או מבוגר, אם אתה שומע ארקטיק מאנקיז או גבעטרון – בכל מקרה תמצא את עצמך עם האשטג ״משעמם״, ״לא מבין כלום״ ו״מעצבן״.

ואני חסר אונים. להעליב בחזרה יהיה ילדותי. אני הרי מבין שהם מתבגרים. מבין את המכניזם שמוביל אותם למרוד בשלטון. ואם להיות פרקטי – לבטל את הבר מצווה של תומר יהיה קצת לא נעים אחרי שסגרנו על קייטרינג. לא נותר אלא לספוג ולהכיל, למצוא בתוכי מאגרי בגרות נפשית, להיות הורה אחראי ויציב.

ובעיקר לחכות. ב״המפה והטריטוריה״ של מישל וולבק קראתי משפט מצוין: הילד הוא מותו של האב, אבל הנכד הוא נקמתו. יום יבוא ולילדי האהובים יהיו צאצאים משלהם, ואני אפנק אותם כאילו אין מחר ואמחא להם כפיים מהיציע בזמן שהם יבהירו להוריהם בדיוק מה הם חושבים עליהם. מי משעמם עכשיו, ביצ׳ס.

על סוטים והומואים והחיים בבועה

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.

אלביס מתיכון אוסטרובסקי עזב את הבניין

חלק מהתלמידים בכיתה שלי קראו לו "אלביס". בגלל החולצה הפתוחה ומעיל העור זקוף הצווארון. הוא לא דמה לאף מורה שנתקלתי בו לפני כן או אחר כך. הוא גם לא היה דמות מז'אנר המורים הקולנועיים המאוסים של "ללכת שבי אחריו". הוא לא היה נחמד ומכיל. לא האיש שייקח תחת חסותו תלמיד בעייתי ויוביל אותו לסוף טוב ודומע של גאולה ומשמעות. זה לא היה הקטע שלו. הוא היה שם כדי לתת שואו ולגרוף הערצה.

הלוי מת בשבוע שעבר. סרטן ריאות. אמא שלי סיפרה לי בטלפון וזה היה הלם מהסוג שמרגישים בבטן. לא עוד  מישהו מוכר שחלף מן העולם בלי להותיר עלי רושם. הרגשתי צער אמיתי, פחות בגלל האדם ויותר בגלל האייקון. מכל שנות לימודי, בית ספר ואוניברסיטה, יש אולי שלושה או ארבעה מורים שהותירו בי חותם ורק שניים שנותרו צרובים בזיכרון שלי. הוא אחד מהם.

היה לו גם שם פרטי, אליהו, אבל אף אחד לא השתמש בו. "הלוי" היה מותג. שם במה.

הוא היה מורה להיסטוריה. רק לתלמידי חמש יחידות. לא כולל ענייני העלייה לארץ – ראשונה, שנייה, כולן שיעממו אותו. הוא נכנס לכיתה בהילוך טווסי בלי מחברת או ספר, והתחיל לדבר. "בנות, היום נדבר על ביסמרק. עיניים כחולות, מטר שמונים, איזה גבר". בין שלל המורים שהכתיבו לי חומר, או התעקשו לצעוד בתלם הברור שמוביל למבחן הבא, הוא היה כמעט היחיד שגרם לי לחשוב, שעניין, שריתק, שאיתגר את  תפיסת העולם שלי.

צריך להתייחס לנושא הנחמדות. אני לא בענייני אידיאליזציית המת. הוא ידע לצרוח כמו מטורף כשהפרענו או איחרנו לשיעור. ראיתי אותו מעריך את הסיטואציה, ומחליט אם מדובר בתלמיד בעייתי אחד שאפשר להיכנס באמאמא שלו, או שמדובר בקבוצה גדולה מדי, ועדיף להפגין פרגון והבנה כדי לקושש עוד קצת פופולריות משל היה פוליטיקאי מקומי. הוא גם פיזר הערות סקסיסטיות שמן הסתם לא היו עוברות את משמרות הפי.סי של ימינו. מעולם לא ניהלנו שיחת נפש, ויחסינו לא חרגו אף פעם מיחסי מורה-תלמיד קורקטיים, אלא אם מייחסים רגש כלשהו לכינוי "מרקסיסט" שספגתי בהמשך לוויכוח באחד השיעורים.

למדתי ממנו לחשוב. חשיבה ביקורתית, צינית, במובן הרחב של המילה: לחפש את האינטרסים והתהליכים הגדולים שמעבר לפאתוס ולססמאות. למדתי ממנו לאהוב היסטוריה, ואת המשמעות האמיתית שלה: לא אוסף עובדות ותאריכים שצריך לשנן, אלא זרמים תת-קרקעיים שמכוונים את הסיפור האנושי. הוא השפיע על האופן שבו אני צורך חדשות, מתבונן בחיים. כמה מורים יכולים לומר בביטחון שהם השפיעו כך על תלמיד?

אמא שלי אמרה שההלוויה היתה צנועה, מעוטת משתתפים. אני רוצה להאמין שעוד המון תלמידים לא ידעו ולכן לא הגיעו, אבל מרכינים ראש וזוכרים. כמוני.

 

בדרכים בין הצבא לבית הספר

זה היה שבוע של הסעות, של לנהוג את הילדים שלי אל ומתחנות בחיים. לקחתי את נגה לתל השומר לצו הראשון. היו לה שוברי נסיעה לאוטובוסים אבל הילדה מנווטת בתל אביב, לא בשאר חלקי הארץ. והאבל שלי על העזיבה הממשמשת ובאה שלה את הבית לטובת הצבא החזק במזרח התיכון גדול מדי. הרעיון של להסיע אותה הלוך ושוב הקל עלי. חיכיתי בבית קפה בקניון סמוך עם חברה שגרה בפרברים.

את תומר אספתי מבית הספר אחרי טיול שנתי של שלושה ימים. את ההמתנה הזו העברתי בעזרת טלפון עם סוללה גוועת. זה היה סוריאליסטי: הרחוב שבו שוכן בית הספר לטבע נראה באור יום כמו אזור תעשייה בדרום תל אביב, ובשעות החשכה הוא נטוש לגמרי. והנה פתאום הוא מלא בהורים שבוהים במסכי טלפון ומנסים להבין איפה בדיוק האוטובוס נמצא ועד כמה הוא מאחר. סקייטר אחד שעבר שם נעצר, הרים את הסקייטבורד, ושאל אם יש במקום איזה אירוע או משהו.

IMG-20160604-WA0013

נחים בין תחנות

כשתומר התחיל את כיתה א' נתקלתי לראשונה בקונספט של הסעות. הילד עולה על אוטובוס ואני נשאר מאחור, בלי שום שליטה. נהגתי לחכות לו בתחנה בסוף יום הלימודים והוא היה קופץ מהמדרגה האחרונה של האוטובוס לידיים שלי. אני לא זוכר אם זה שרד עד כיתה ב' או ג'. השבוע כשהוא ירד מהאוטובוס הוא נעתר לחיבוק שלי בקושי, והלך לחפש את התיק שלו. ואז ירדה ילדה אחת והחזירה לו את הכובע שלו. שאלתי אותו למה היא היתה צריכה כובע בשמונה וחצי בערב. הוא משך בכתפיו. היא רצתה.

חיכיתי לאוטובוס שלו קצת יותר מחצי שעה. לנגה קצת פחות מחצי יום. בשני המקרים קיבלתי דיווחים בלייב. הוא נרדם באוטובוס, אבל אומרים שעוד חצי שעה מגיעים. היא הזדעזעה מהאנשים שהגיעו לתל השומר ושאינם תושבי מדינת תל אביב. היא לא הבינה למה החיילים נראים נרגנים ולא נחמדים. ולמה הכל מבורדק כל כך. ההיגיון שלה פשוט: זה המפגש הראשון שלה עם צה"ל, אמור להיות לצבא אינטרס לייצר רושם חיובי מסודר ויעיל. לך תסביר על הקשר המורכב בין צבא והיגיון.

לפני הטיול תומר אמר שהוא לא מבין למה הטיול השנתי שלו מכונה סיור לימודי. איפה בדיוק נכנס אלמנט הכיף ב"סיור לימודי". אחרי האיסוף הלכנו לאכול המבורגר והוא דירג את שלושת השיאים של הטיול. אף אחד מהם לא היה קשור לחינוך והשכלה. מה שמעניין אותו בימים אלה הם החברים שלו.

הבחירה הקולינרית של נגה אחרי הצו הראשון היתה שונה: הלכנו לארנה ואלה. השיחה היתה על חוסר החיבה שלה לצה"ל. היא ניסתה להבין אם התשובות שנתנה בראיון מוצלחות, ואם הקב"א שלה יושפע מהעובדה שההורים שלה גרושים. וידאנו שלא. זה הרגיע אותה קצת.

בסוף השבוע הם נסעו איתי לאירוע משפחתי. אחרי חיכוכים קלים, כי תומר לא רצה להפסיד את הצופים ואת החברים שלו. הפעם אני לא צריך לחכות בחוץ לאף אחד, להישאר מחוץ לעלילה בלי שאהיה שם לעזור או לתצפת. וזה נעים ומרגיע. ואני לא צריך לעשות כלום. רק ליהנות מזה כל עוד זה נמשך.

 

שיחת בית קפה בעקבות רוני דניאל

"ואז החלטתי לעקוב אחריהם", אמר הגבר בשולחן ליד לחברים שלו. הם התכופפו קדימה להקשיב. גם אני הנחתי את העיתון והתמקדתי בציתות. עד לאותו רגע השיחה היתה משעשעת, לא יותר. היא עסקה בעיקר בדיאטות ובוויכוח עז על שוקולד מול לחם. "נשים, כשהן נפרדות מגבר, מה הן עושות? הולכות וקונות שוקולד. טוחנות הכל ולא משמינות!". הם לקוחות קבועים במקום, כולם בשנות החמישים לחייהם. לדובר המרכזי היה שיער קצר וכרס. למאזין הראשי היה קוקו לבן ארוך, ושלייקס שנמתחו על כרס מרשימה לא פחות.

אבל עניין הדיאטה מיצה את עצמו. השיחה עברה לנאום המרגש לאומה של רוני דניאל. מר ביטחון, איש ה"להיכנס בהם", מרגיש פתאום שעברנו גבול, שאולי הילדים שלו לא צריכים לגדול בארץ. הרביעייה רק רפרפה על דניאל עצמו, ועברה לדיון במה שקורה בארץ הזאת. ראש החבורה סיפר איך השיג תעודת פטירה של אביו בזמן שביתה של משרד הפנים כשנדחף דרך דלת פתוחה לסניף מושבת וסירב להתפנות. "ככה זה פה". ואז עבר לסיפור מימי הצבא. וזו היתה נקודת התפנית בשיחה.

הוא היה קצין, אלוהים יודע איפה, ויום אחד שם לב שהשליש וקצין התחזוקה נעלמו. האירוע חזר על עצמו עוד כמה פעמים – הם נעלמים מהבסיס, וצצים שוב למחרת. "ואז החלטתי לעקוב אחריהם". הוא לקח את הג'יפ וחיכה ביציאה מהבסיס. כשראה את השניים חולפים ברכבם פתח במעקב. אחרי נסיעה קצרה הגיעו לעיר הסמוכה, ולבית החייל שבה. "אני רואה אותם מחנים את האוטו והולכים. הלכתי אחריהם. הגיעו לבית החייל, ונכנסו לחדר. אני בא ודופק על הדלת. השליש שואל מי זה. אני אומר לו זה אני, אבי. הוא פותח את הדלת ושואל מה אתה עושה פה. אני עונה לו: מה אתה עושה פה. ואני רואה מאחוריו חדר, וואלה, עם כל מה שצריך".

"למחרת ניגשתי למפקד", המשיך האיש. נדרכתי. הנה באה הפואנטה. ניקוי האורוות, חשיפת השחיתות, עשיית הצדק. הקצין האמיץ שלנו ביצע עבודת בילוש, לכד את המנוולים וידאג שהם ישלמו. "ואמרתי לו: היחידה לא מוכנה למלחמה. אם מחר קורה משהו, אנחנו לא מוכנים. צריך לארגן תורנות של קצינים שישנו במבצעים, ולתרגל מוכנות. הוא אהב אותי, אז הוא אמר לי 'וואלה, אחלה רעיון'. ארגנתי לשליש ולקצין התחזוקה שיבוץ בתורנות. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהם יצטרכו לישון במבצעים. ואז דיברתי איתם. אמרתי להם שאם הם יסדרו לי גם חדר כזה בבית החייל, אני אחפה עליהם והם יוכלו להבריז מהתורנויות שלהם".

וזה מה שקרה. מאותו רגע שודרגו חייו של אבי. "הייתי יוצא לסיבוב ברים בעיר במקום התורנות, ואחר כך הולך לחדר בבית החייל. לפעמים אם היתה תיירת, הייתי מביא אותה לשם". "ויצאת עם המכשיר קשר?" התעניין בעל הקוקו הלבן. "בטח, אתה יודע איזו אוונטה זו עם המכשיר קשר והג'יפ"?

בשלב הזה הצטרפו אלי לשולחן. אני לא יודע מה ואם היה המשך לסיפור. חשבתי שזה רלוונטי לכמה דברים. לכספי המיסים שלנו בפעולה. לנורמות וערכים בארץ ובכלל. ולגברים מבוגרים שמתרעמים על זה שגנבו להם את המדינה עם אפס מודעות לתפקיד שלהם בעלילה.

למה אני לא סובל את יום הזיכרון

אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

חייבים לדבר על בייגלה

בייגלה הוא סטוקר. אין דרך יפה לומר את זה. אם בייגלה היה אדם, ולא כלב תחש, סביר להניח שהיה מוצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. או לפחות מטרה לשיימינג עצבני בפייסבוק. בייגלה הוא קלאסיקת ילדים, ולדעתי לפחות שלא בצדק. כתבתי כאן על ספרי הילדים שאני אוהב להקריא לפני השינה, אבל אחרי קאמבק מפתיע ולא ברור של הכלב הכי ארוך בעולם בזמן האחרון, הגיע הזמן לפרסם תמרור אזהרה.

יש המון ספרי ילדים גרועים. קל לזהות אותם, ואין טעם לעסוק בהם. ויש גם ספרים שנכנסו לקנון והפכו לקלאסיקות, אבל יעלו לכם על העצבים. הם לא בהכרח רעים, והילדים שלי אהבו ואוהבים את חלקם. אבל אותי הם מקוממים. מכמה סיבות.

מסרים בעייתיים: "בייגלה" הוא הדוגמה הקלאסית. לכאורה זה סיפור אהבה בין דוכס, כלב התחש הכי ארוך בעולם שמכונה בייגלה כי הוא מסוגל לפתל את גופו לצורת אותו מאפה. זה הופך את בייגלה לסלב, והוא מניח שזה יעזור לו להשיג את זהובה, כלבת תחש מצודדת. היא מסרבת, ובייגלה יוצא למסע הטרדות שלא היה מבייש את הנשיא לשעבר קצב. מתנות, הפצרות, הצקות. בייגלה זוכה בידה של זהובה בסופו של דבר אחרי שהוא מציל אותה מבור אליו נפלה – הוא פשוט היה שם בסביבה ו״השגיח״ עליה. לי זה נשמע כמו צירוף מקרים חשוד. כמו עילה לצו הרחקה. אבל זהובה מתחתנת איתו. בהצלחה לכולנו.

סטנדרטים לא הגיוניים: ספרי איתמר של דויד גרוסמן הם הדוגמה הקלאסית. הזכרתי את זה במשפט בפוסט הספרים המומלצים, אבל זה שווה הרחבה. מרצה באוניברסיטה, שלא במקרה מלמדת מגדר, האירה את עיני בנושא: אצל גרוסמן האבא הוא סוג של גיבור על. האם לא נוכחת, או מוזכרת בשוליים, ובכל מקרה לא ממש משפיעה או פעילה. והאב? הוא תמיד שם, אף פעם לא עייף, תמיד סבלני.

ב״איתמר צייד החלומות״, כשבנו חולם חלום רע באמצע הלילה האב לא ממלמל משהו חצי קוהרנטי או מזמין את הילד הנודניק לישון איתו. הוא מציע לו לבנות מלכודת לשד שמופיע בחלום, ואין לו בעיה לקום בשלוש בבוקר לבדוק איך הלך הציד. אין אף הורה שיכול להתמודד עם הסטנדרטים שגרוסמן מציב.

דידקטיות וקונפורמיזם: אני אוהב את אפרים סידון, ו״עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור״ הוא אחד מספרי הילדים האהובים אצלנו בבית. אלא שבגללו קניתי גם את ״אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו״, שהוא קצת פרדיננד על סטרואידים – ארוך יותר, דידקטי יותר, מתיש הרבה יותר. פרדיננד הוא סאטירה מושחזת על שלטון יחיד ודמוקרטיה. אוזו ומוזו הוא סאטירה מתישה על שנאת חינם בין אחים, הוא ארווווך, חוזר על עצמו, והמסר שקוף מדי להורה (מי אמר סכסוך יהודי-ערבי ולא קיבל) והאמת – לא לגמרי ברור לילדים. נקסט.

גם ״האריה שאהב תות״ הוא קונצנזוס אצלנו, והוא באמת ספר חמוד, אבל האם זה באמת המסר שאני רוצה להעביר הלאה? תאכל מה שנותנים לך ואל תשאף גבוה מדי? תעשה מה שההורים אומרים ואל תשגה בחלומות? עזוב אותך מתותים ותקשיב לאמא? לא נראה לי.

ולסיום אזהרה מהתועבה הגדולה מכל: ספרי דיסני, שלוקחים קלאסיקות קולנועיות מופלאות – פיטר פן, שלגיה ולהבדיל כרונולוגית פרוזן כבר ביקרו אצלי בבית – והופכים אותן לספרים איומים, משעממים, כתובים רע ומתורגמים גרוע. הילדים יאהבו, אבל שומר נפשו ושפיותו ירחק.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: