בשבוע האחרון אני מוצא את התשובה על פרק כף היד. אנשים צריכים תשובות, ואני לא פתית שלג ייחודי. כולנו שואפים למופשט ולנשגב, אבל בסוף היום צריכים משהו שאפשר לגעת בו, להבין באמצעות חושי החיה שאנחנו. ככה מתחילים עם אל מופשט שנמצא בכל מקום, ומסיימים עם קברי צדיקים וקיר תומך של מקדש ישן. אין מנוס.

בהתאם קניתי לי במסגרת משבר גיל 50 שעון חכם שנותן לי תשובות על שאלות מטרידות כמו מה קצב הלב שלי כרגע, עד כמה אני מנוון וצריך לזוז, ואיך ישנתי. החלק האחרון התגלה כממכר: אני מתעורר בבוקר ובודק מה קרה בלילה מהרגע שהנחתי את הספר על השידה וכיביתי את האור. גרף נאה מראה לי כמה זמן ישנתי שינה עמוקה, כמה דקות הייתי ער, וכמה בשלב ה-REM, פאזת החלומות. 

האפליקציה הנלווית לשעון מספרת לי שהייתי ער כמעט שעה במשך השש ומשהו שעות שביליתי במיטה, ושזה לגמרי נורמלי. היא גם נותנת לי ציון ועצות – מתי להתחיל להתארגן למיטה, ומה לעשות כדי להבטיח שינה עריבה ובריאה במיוחד. אני מתעלם מכל זה. אם בא לי לצאת הערב ולשתות ושאר פעילויות לא בריאות זה מה שיקרה גם על חשבון פגיעה בציון. החיים קצרים ומלאי הפתעות לא נעימות, אין לי זמן.

אבל אני אוהב את הציון ואני אוהב את האשליה של ידיעה. אם אני מרגיש מעוך אבל השעון מדד שינה מוצלחת אני מתעודד. אם ישנתי מעט אני מקבל לגיטימציה לעייפות, וגם זה משמח בדרכו. זה חלק מהצורך בתשובה מוחלטת. 

החברה אחות-עורכת סיפרה על אישה שהגיעה עם הבת שלה למיון ודרשה לדעת מה זו הפריחה שמציקה לילדה כבר כמה ימים. כשביקשו לשלוח אותה הביתה בלי אבחנה, כי היה ברור שלא מדובר במשהו מסוכן או בעייתי במיוחד, היא איבדה את זה. היא רצתה שם. ולא עניין אותה כמה בדיקות צריך לעשות, ואיזה נזק משני עלול להיגרם במהלך כל הדקירות והבחינות. היא רצתה שמישהו ידביק תווית שתפטור אותה מהפחד מהלא נודע. 

וכך אני מקבל יום יום אישורים לדופק סדיר ושינה סבירה, שיש בהם מן האמת אבל לא אמת מוחלטת. השעון יודע לבדוק מתי אני חולם, אבל אין לו מושג על מה – סיטואציה סתמית בעבודה, חלום ארוטי או סיוט שבו מככבים הפחדים הגדולים ביותר שלי. הוא מספר לי שהייתי ער חמש דקות באזור שש בבוקר, אבל אין לו מושג מה טרד את מחשבותי ואת נפשי בדקות הללו. הצורך הבלתי נדלה באמיתות מוחלטות נדון לכישלון. אבל השלמתי שבוע של שינה מוצלחת וללב שלי יש אחלה קצב. אסתפק בזה.

"אבא, שחקנים מרוויחים הרבה כסף?"

יום לפני הילד נתן הופעה משכנעת עם שלל ניואנסים מדויקים בהופעת הסיום המיוזעת של חוג הדרמה שלו. הוא מאוד מתלהב מכל העניין.

"לא ממש, בארץ רק שחקנים שממש מצליחים מרוויחים הרבה".

"לא, התכוונתי בחוץ לארץ, כמו ג'וני דפ".

"אה, כן. ג'וני דפ מרוויח מלא".

אנחנו צועדים ברחובות תל אביב בלילה הלבן, לפני שנייה ראינו ליד כלבו שלום שלט חוצות ישן לסרט האחרון של טים ברטון, עם מר דפ.

"אז אני אהיה שחקן. ובגלל שאני גם רוצה לגור בניו יורק, אז אני אוכל להרוויח כסף. זו נראית לי עבודה כיפית".

בביאליק יש לילד כבר רעיון קריירה אחר. "אולי אני אעבוד בנאס"א".

"נאס"א?!?"

דקה לפני כן דיברנו על הכוכבים, ואיזה מעניין זה שהחלל לא נגמר, ותמיד אפשר לגלות בו משהו חדש.

"כן, במחלקה שבודקת עם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. אפשר לשבת כל היום מול מסך שאף פעם לא יראה כלום, ולישון ולשחק".

שאפתן.

"כל החברים שלי כבר החליטו מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים. אני כבר החלטתי מלא פעמים. בסוף", הוא נאנח, "אני סתם אתקע באיזה משרד".

"תיתקע באיזה משרד? מאיפה למדת להגיד את זה? אתה לא תיתקע בשום מקום. זו החלטה שלך. אם טוב באיזשהו מקום, פשוט קמים ועוזבים. מי שנתקע באיזשהו משרד זה רק מי שאין לו אומץ לשנות".

הוא חושב על זה רגע. הילד מבין בכלכלה קצת יותר מדי לגילו. הוא מוצא תשובה.

"כן, אפשר באמת לעזוב. אחרי שאתה מחכה שיהיו לך גם פיצויים".

אני נותן לו יד, ואנחנו ממשיכים ללכת.