ארכיון תגים | חמאס

בין המפקדת לעזה עובר קו עקום

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

הצד האפל של חדר המדרגות

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות. 

קורונה ואני, זה לא רומן

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.

הילדים שלי ו"עמוד ענן", או ההישג האמיתי של ביבי

ביום השני למבצע המהולל עמוד ענן ביקשו הילדים הבהרות בסוגיה שהטרידה אותם מאוד: מה נעשה אם חמאס יפלוש לישראל.

זו שאלה הגיונית, גם אם היא מגיעה מילדה בת 13. למה שחמאס לא יחליט שנמאס לו, יניע את הגייסות קדימה ויפלוש למדינה השכנה, החלושה והמפוחדת? הוא מסוגל לירות טילים על תל אביב ממדינת – סליחה, אימפריית – עזה, אז למה לא להתניע את הטנקים?

המבצע הנכחי תפס אותי בניו יורק. פעם ראשונה שאני מגיע לעיר הגדולה מזה יותר מעשור, וישר בלגאן בעזה. מצאתי את עצמי מנהל שיחות הרגעה עם הבית במיילים, אס-אם-אסים, וואטסאפ ופייסטיים. איזה יופי. הילדים היו בהיסטריה. טילים נופלים, ובחדשות, בבית הספר, בחדר המדרגות, פניקה ודיווחים על הרס ומוות מאיים שמרחף מעל. אף מילה על מה שקורה בעזה. רק על מה שקורה כאן, עלינו, הקרבן האומלל.

 

בסופו של דבר ניסיתי להרגיע אותם בעזרת עובדות. במבצע המופלא הקודם, עופרת יצוקה, נהרגו 3 אזרחים ישראליים, ועשרה חיילים. כך לפי ויקיפדיה. על מספר ההרוגים בצד השני יש חילוקי דעות – 1,166? 1,300? חצי מהם בערך – ושוב, גם כאן יש ויכוח – "לא מעורבים". בתרגום ממכובסית: ילדים, נשים, סתם אזרחים. לחמאס אין טנקים, מטוסים, ושאר ציוד מתוחכם. יש לו טילים ישנים ושנאה פונדמנטליסטית יוקדת. שילוב לא משהו.

וזה הניצחון הגדול של ממשלת ביבי, הנוכחית והבאה: הדמוניזציה של הצד השני. במקום לנסות להגיע להסכמים, למצוא עם מי לדבר, להחליש פוליטית את מי שלא רוצה לשאת ולתת, מחכים עד שהצד השני יתפוצץ. כשאתה לא משאיר לצד השני, גם למתונים שבו, אופציה אחרת, הטרור הוא הדרך היחידה. כמו שכתב ב"הארץ" קובי ריכטר, האחריות להתעקש על משא ומתן היא של הצד החזק. שזה אנחנו, מתברר.

או שלא, אולי? אם מישהו שיקם את כוח ההרתעה שלו בסיבוב האחרון זה חמאס. אם תשאלו המוני ילדים ונערים, אלה שיצביעו בבחירות שאחרי הקרובות בין היתר, הם יספרו על אויב מר ואכזר ומסוכן. מאוד מסוכן. אין עם מי לדבר.

אפשר להתעצבן על טיפוסים כמו גדעון לוי עד מחר – גם אותי הוא מרגיז לא פעם – אבל הביקורת שלו על העיתונאים הישראלים מדויקת. אנחנו לא יודעים מה קורה בעזה. אנחנו לא רואים תמונה אמיתית של הצד השני, שחי בתנאים מזעזעים שאנחנו מכתיבים לו, ושלא מקבל שום סיכוי, שום מחווה, עד שהוא לא מגביר את קצב ההפצצות והפיגועים. שימו לב למה שקרה כאן דקה אחרי חיסול הבן-לאדן-צעצוע של נתניהו – מישהו כנראה בלם את זה קודם, לא?

 

הם לא נחמדים? הם חשוכים, קיצוניים דתיים, לא מישהו שהייתם רוצים לאכול איתו צהריים? וואלה. אבל אלה השכנים כאן, אלה האנשים שצריך להגיע איתם לאיזשהו הסכם. לא בשם ערכי החברות וההומניזם – סתם, פרגמטיזם והגינות בסיסיים.

ואולי אם התקשורת תעשה את העבודה שלה, אם הילדים שלי יבינו שבצד השני יושבים בני אדם, ושהצד השני הוא החלש בסיפור הזה, יתחיל משהו שיוביל, פעם, איכשהו, לשלום.

%d בלוגרים אהבו את זה: