ארכיון תגים | חרדה

מי ישיג עד הרמזור

אני מדווש בשדרות רוטשילד כשאני קולט מישהו עוקף אותי. אני מסובב את הראש, מוכן לנעוץ מבט רושף בעוד שליח וולט או נער פוחז או היפסטר ממהר על קורקינט או חללית קרב, כי באמת שכבר נמאס מלרכוב במוד הישרדות. נמאס מאנשים שצועדים על שביל האופניים, מדו-גלגליים תמימים שהדביקו להם מנוע והפכו אותם לתאונה קטלנית בפוטנציה, ממסיכות בכל מקום, מהמתח הזה באזור הכתפיים כי תכף מתחיל בית הספר שוב אבל לא ברור איך, ובת השמונה עוברת לאחד חדש ואי אפשר אפילו להיכנס איתה ביום הראשון, כי מגיפה והכול פה מרחק שלוש דקות מהתקף חרדה וכוסומו.

כל שנה מקטרים מחדש, ובצדק, על פתיחת שנת הלימודים, השגרה המעייפת של סנדוויצ'ים והשכמה ולהגיע בזמן, ההידחקות דרך שער בין הספר, הרפטטיביות הבלתי נלאית של מלאכת החיים המתישה, ועכשיו אני מתגעגע. קיטרתי כמו כולם, כן? אבל לא הבנתי עד כמה השגרה הזו יציבה ומנחמת, כמה נוח לדעת בדיוק על מה אקטר ועל מה אתעצבן. להיאנח כבעל ניסיון שכבר העביר שני ילדים במסלולי מערכת החינוך, ומה זה בשבילו עוד אחת? 

 

ועכשיו – בלגאן. קפסולות כן או לא, למידה מרחוק בערך, צופים? חוגים? סגר? זה הנורמלי החדש, המציאות בגירסה הנזילה שלה, ואני צריך להתרגל. וגרוע מזה, הילדים שלי צריכים להתרגל, ועוד בלי שאחזיק להם את היד ואתלה את הילקוט על הכיסא וכל הטקס הזה, שסיכוי סביר שאני זקוק לו לא פחות מהם. תכל'ס יותר. 

אני רוכב על האופניים וחושב שעוד לא ברור איך ומי יחכה לבת שמונה במוסד החדש, ומה בדיוק תכלול השנה האחרונה של תומר בתיכון, ואין לי שום תמונה ברורה בראש של השנה הזו, והמוח שלי מתעקש לייצר תרחישים אפשריים ללא תוחלת, נואש לאיזה בסיס להישען עליו. וזה בעיקר גורם לחוסר נחת ונוקשות באזור הכתפיים. 

וכך אני מדווש, מסיכה בכיס ובלגאן בראש, כשהעקיפה הפתאומית מכניסה אותי לכוננות. רק יום קודם האשכנזי המכובס שבי אפילו פלט "אידיוט" אחרי רוכב האופניים שטס באדום וכמעט הוריד את בת השמונה ואותי במעבר חצייה, וקיוויתי שיש לו כרטיס אד"י. 

אבל כשאני מסובב את הראש אני רואה מולי פרצוף מחייך של ילד בן שלוש-ארבע, קסדה על הראש, והוא מביט בי בגאווה וצועק "השגנו" בעוד אביו רכון קדימה כאילו היה בטור דה-פראנס, והם עוקפים ומגיעים לרמזור לפני. וכשאני נעצר לידם לפני מעבר החצייה אנחנו מסכימים שאמנם הגענו בסוף לאותה נקודה, אבל הכי חשוב מי הגיע ראשון, והילד קורן מאושר, ואבא שלו מרוצה, ולרגע לאף אחד לא אכפת מכלום, והכתפיים קצת משתחררות לכמה דקות של איזו נחמה נעימה. שוב דבר לא השתנה, הן יתקשחו שוב אחר כך, אבל גם רגע של חסד זה לא רע בימים האלה, וגם רומז בזהירות שאולי יהיו עוד. אחרי מעבר החצייה אני ממשיך הלאה, רואה את האב ובנו דוהרים לפני, ומרגיש קצת טוב יותר.  

חזרה גנרלית

אזכרה מספר 3 היתה דומה באופן חשוד למספר 2, ועוררה חשש שלא הרבה ישתנה בעתיד. הזמן אולי מרפא ומשכיח, אבל פה ושם הוא מדלג ומסרב להתערב. השבוע שלפני האזכרה היה נורא. חשדתי שהגורם הוא התאריך המתקרב, אבל התקשיתי להאמין. עבדתי, יצאתי, החיים תקתקו כסדרם, אבל בפנים היתה תערובת של דכדוך וכעס, שהתפוגגה רק אחרי שסיימנו את הטקס בבית הקברות. 

זה דומה להתקף חרדה – זה שאני מבין ויודע מה עובר עלי, לא באמת משנה. אני בה בעת בעמדת הצופה מהצד, אבל גם לגמרי בזירה, חוטף. זו לא הפעם הראשונה, והבנתי שהתחושה הזו של רצועה מתהדקת על בית החזה היא ביטוי למשהו נפשי, ולאו דווקא התקף לב או איזו וריאציה של קורונה. וזה אולי עזר קצת בקצוות, בקטנה. רציונלית ידעתי שיהיה לזה סוף. אבל לא הרגשתי ככה. הכאב הוא אותו כאב. 

במהלך השבוע שלפני היה נדמה לי שאני מרמה את עצמי. לא הצלחתי לחבר בין האזכרה המתקרבת לדכדוך הקיומי שהייתי שרוי בו, וחפשתי סיבות אחרות. והרי תמיד יש. עניינים בעבודה, עניינים מחוץ לעבודה, עניינים עם איזה בית ספר פה ואיזה ילד שם. אם אחפש אמצא. אבל במצולות המודע שלי ניקרה ההכרה שנרקם משהו גדול מזה, נפח שאני לא מצליח לכנות בשם.

הטקס עצמו היה קצר. קצת דמעות, רגעים של עצב קשה מנשוא, ונגמר. ואחר כך היינו כולנו בבית ההורים, המון ילדים קטנים מתרוצצים בין הרגליים, והיה נעים וקרוב, והרגשתי תשוש ורגוע. הכתפיים השתחררו ממשא כבד שרבץ עליהן כל השבוע. אני מניח שבשנה הבאה זה יהיה בדיוק אותו דבר.

ועוד משהו:

כמו תמיד באירועים האלה חשבתי איך ייראו הטקסים שיסובו סביבי, אחרי שאפרוש מכאן. כמובן שאני רוצה לשלוט באיך ומה יהיה, אני מניח שזו תגובה אוטומטית לרעיון הבלתי נתפס של מוות. השיר הראשון שקופץ לי לראש תמיד הוא Highway to Hell, אבל גם "זה מכבר" בביצוע של אושיק לוי לגמרי יכול לעבוד, ויהיה ידידותי יותר לחלק מהקהל. מה עוד? בלי תהילים ושאר ענייני דת – כל דת – ועם קצת דברים מוצלחים שיגידו עלי הצאצאים. וילדים, אם תסטו מההוראות הלא מסובכות האלה, אני ארדוף אתכם. תודה.

כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.

לא תפגוש אתאיסטים בבתי חולים

החרדה האמיתית מזדחלת ב-17:21, כמעט לא מורגשת. הרופא אמר שעתיים, כולל הכנה, הרדמה והתאוששות. חלון הזמן הזה נסגר ב-17:20. בחדר ההמתנה מותקן צג, מעין לוח המראות-נחיתות כזה. ליד המספר הסידורי שמייצג את אמא שלי כתוב עדיין ״בניתוח״, בכחול כהה חמור סבר. הדקות חולפות. הסטטוס לא משתנה.

כאב בטן חריף שלא חלף הוביל לביקור במיון בבוקר, ולהחלטה על ניתוח בצהריים. כיס המרה. אני מחפש בגוגל מה זה ולמה צריך את זה. מתברר שאפשר לחיות גם בלי, אז חותכים. אבא שלי, האיש שייסע חצי מדינה כדי להחליף נורה למי מילדיו הבוגרים, אומר שאין סיבה להגיע. בקבוצת הווטסאפ של האחים יש קונצנזוס שהוא מדבר שטויות. אבא שלי כבר בילה בבתי חולים. בחלק מהמקרים זה לא נגמר טוב. אין סיכוי שהוא נשאר להמתין לבד עם החרדות שלו מחוץ לחדר הניתוח. אחי מודיע שהוא מגיע.

לא הרופא של אמא שלי

אני מתכנן לסיים כמה דברים בעבודה ולבוא, אבל מוצא את עצמי בוהה במחשב בלי יכולת להתרכז. אני צריך להגיע ולהיות שם כדי לקבל פרופורציות ולהרגיע את החרדה, חרדת נטישה של ילד שמפחד שאמא שלו תיעלם. בתי חולים מזכירים לפעמים את המובן מאליו, למשל את העובדה שאני אוהב את אמא שלי. אני קם ונוסע.

הסטטוס על הצג לא מתחלף. "בניתוח". אנחנו שקועים במסכים שלנו. הטלפון החכם הוא ידידו הטוב ביותר של הממתין החרד. פה ושם מדברים. על עבודה, על חדשות, על הילדים. אבא שלי נראה רגוע, כמו תמיד. אבל מאחורי המשקפיים אני מבחין בחרדה. או שאני משליך. מדי פעם אני נזכר במה שהרופא החביב אמר לפני שהחתים את אמא שלי על טופס. מונולוג של מהקל לכבד, מניתוח קליל של חצי שעה לשלל סיבוכים אפשריים. אמא שלי הביטה בו והעיניים שלה התרחבו עם כל עליית מדרגה בתיאור של מה שעלול להשתבש. אני מדחיק, מטביע את הבלחי הפחד.

עדיין ״בניתוח״. אני מנהל שיחת עבודה עם צמד אמריקאים מנומסים מהמסדרון. מתנצל, מבהיר שהכול בסדר, עוצר לרגע כשכורזים על ״קוד כחול במיון״. אחי יושב עם הלפטופ ועובד קצת. אבא שלי משוחח עם אישה שמחכה לבנה החייל שייצא מניתוח. אחר כך הוא מדבר עם גבר במקטורן, בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שמסתובב אנה ואנה בחדר ההמתנה. הנעליים שלו מצוחצחות, והוא נראה כאילו הגיע לכאן מפגישת עסקים. הוא לבד. מדי פעם הוא מדבר בטלפון ומעדכן מישהו שאשתו עדיין בניתוח. שעת האפס שלה היא 12.30, שעתיים לפנינו. הוא שואל אותנו למה אנחנו מחכים. אני נזכר בסרטי כלא, האסיר הוותיק ששואל את האסיר החדש על מה הוא יושב. הוא מספר על הניתוח של אשתו, סיפור מסובך ומסוכן בהרבה משלנו, סיפור שלא נראה שיהיה לו סוף טוב.

אני מרגיש את המתח והחרדה מצטברים בכתפיים, בבטן. האיש במקטורן תוהה אם אחרי הניתוח מגיע לחדר ההמתנה רופא כדי לעדכן את בני המשפחה, כמו בסרטים. אני חש צורך עז לפרוץ לחדר הניתוח ולשאול את הרופא מה קורה, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, לתפוס בדש החלוק שלו ולנער אותו קצת תוך כדי. נו כבר. אחי ואבא שלי מעיפים מדי פעם מבט במסך. אנחנו מנסים להבין בפעם המי יודע כמה אם העדכון הוא בזמן אמת, או שאולי יש עיכוב. משהו להיאחז בו.

כמעט שעה אחרי הדדליין מפציע ״בהתאוששות״ על המסך בירוק בהיר ומרגיע. קצת אחר כך מגיע הרופא. נחמד ומסביר פנים. הכול עבר בסדר. כצפוי. למה שלא יהיה בסדר בעצם? אנחנו נפרדים מהאיש במקטורן, שנותר להמתין בדד. אני מאחל לו בהצלחה. אחרי שעה אמא שלי מגיעה למחלקה, מסטולית לגמרי מחומרי ההרדמה ומצחיקה מאוד. היא חוזרת על "כמה טוב שבאתם" בווריאציות שונות כל שלושה משפטים. אחי החמוד אומר שהוא חושב שהוא הדחיק אפילו את זה שהוא מדחיק. אבא שלי נראה אותו דבר, אבל בלי החרדה מאחורי המשקפיים.

יום וחצי של אשפוז, אמא שלי משתחררת הביתה והסיפור נגמר. אני חושב על האיש במקטורן ומקווה לטוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: