אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.

״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים. 

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.

בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.

ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.

והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה. 

בשבוע שעבר הגעתי לקבל את הזריקה השנייה שלי. קיבלתי צמיד וכוס קפה, אבל לא קתרזיס או הקלה. גם לא תופעות לוואי של ממש. הכול נשאר בדיוק אותו דבר. לא הרגשתי שחר חדש מפציע.

בדרך חזרה נהג המונית אמר "בשעה טובה" וברדיו דיברו על מתנגדי החיסונים. את המשך השבוע, בהיעדר תחושת ניצחון בזכות הזריקה בכתף, העברתי בזעם קל על האנשים האלה, מכחישי המחלה, חסרי האחריות החברתית, בני החושך שמפנים כתף קרה למדע ולקדמה. איזה כיף זה להרגיש כעס שכולו צדק מוחלט.

בדרך כלל כשאני מתמלא כעס צדקני אני טועה. צייצנית שאני עוקב אחריה בטוויטר כתבה שהיא לא מתחסנת והתעצבנתי ורציתי לכתוב דברי תוכחה ועצרתי. יש משהו קל מדי בזעם הקדוש על מתנגדי החיסון. נוח להביט בהם כקבוצה הומוגנית אחת, ולהפוך אותם לאחר האוליטמטיבי. קל לעשות את זה עם כל קבוצה בעלת מאפיין ברור: חרדים, ערבים, חובבי ג'אז – בחר את המיעוט שמתאים לך. 

אז ברור שאבחר במתנגדי חיסון. ערבים הם מיעוט-שק-אגרוף לימנים. חרדים? מתאימים לטיפוסים דוגמת ליברמן, אדם סביר לא יוכל להתעלם מהניואנסים בין הזרמים, מהפער בין אחריות ההנהגה לאחריות הפרט. אבל מתנגדי חיסונים? איזה כיף! הם מציבים את עצמם מהצד השני של המתרס בעצמם, נגד מדע, נגד עובדות, מתיימרים להיות מומחים בנושא שלא למדו, איפה הקלשון והלפיד שלי.

הבחורה מטוויטר בשנות השלושים המוקדמות שלה. חברה חכמה אמרה שאולי היא חוששת שהחיסון יפגע באפשרות שלה להפוך לאם. האם זה באמת חשש כל כך מופרך? האם באמת כל כך לא לגיטימי לפחד מחיסון חדש, שנוצר במהירות שיא בתקופת משבר, ושהממשלה שמנסה לשכנע אותך לצרוך אותו היא אותה אחת שמתנהלת כמו שכונה מתחילת התקופה המשונה הזו? 

כלומר גם בקרב מתנגדי החיסונים יש ניואנסים. רמות שונות וסיבות שונות של פחד ורתיעה. אנשים שצריכים עוד קצת זמן כדי להגיע לנקודה שבה יתגברו על החשש, וכאלה שאי הוודאות נוגע אצלם בנימים רגישים במיוחד.

ויש גם את הפלג הקיצוני, המיסיונרים, אלה שמדברים על שלטון פשיסטי ושבבים נסתרים במזרק, אלה שקובעים תורים ולא מגיעים כדי להרוס מנות חיסון. כאן הכעס קל ומוצדק. אני חושד שחלק מהאג'נדה הנסתרת שלהם היא להעניק תוקף לקיום שלהם ביקום קר ומנוכר. הם מציבים את עצמם מחוץ להמון, ונהנים מאשליה של שליטה, עליונות על כל השאר. יפים צודקים וחכמים. 

בדיוק כמו שאני מרגיש מולם. 

כמה קל לבוז לחרדים, איזה אחר מעולה הם: הכובעים, הזקנים, הלבוש השחור. קל לזהות אותם, והשיק שלהם הוא שילוב של האיש הרע במערבונים והגטו הכי גלותי שיש. ועכשיו עם משבר הקורונה הכי כיף להתנשא עליהם, הנה המדע והמודרניות מנצחים בלי להתאמץ בהורדת הידיים מול העולם הישן. איזה כיף.

ואנחנו הרי כולנו פתיתי שלג חטובים, נאורים, עצמאי מחשבה. אם אחד מאיתנו היה נולד למשפחה חרדית תוך יומיים, או מייד אחרי שלמד ללכת, היה חוזר בשאלה, עובר לתל אביב, ומחכה שיוכל לגדל זקן ולצאת לשתות בפלורנטין. ורק הם, קרנפים שכמותם, זורמים עם הנחיות הרבנים שלהם היישר למגיפה ומוות וקריסה.

שזה חתיכת קשקוש. אם הייתי נולד בהתנחלות רוב הסיכויים שהייתי גדל להיות ימני וחווה עוררות מינית קלה בכל פעם שמוזכר בית המקדש. אם הייתי נולד בבני ברק סביר להניח שהייתי לובש שחורים ובז לישות הציונית, או משהו. וכך גם רובכם, מעטים נוטשים את השביל הסלול ומחפשים דרך אחרת, שונה.

מכאן אפשר לעלות שלב ולתקוף את הנהגת החרדים. רבנים ופוליטיקאים. ובצדק, מדובר בסוג של מנהיגי כת, אנשים שהאינטרס שלהם הוא לשמר את הציבור שלהם עני, בור וצייתן. הם ידעו את האמת, הם יכלו למזער נזקים והדם על ידיהם. זה נכון, מדובר באנשים איומים בחלקם, אין ספק, למרות שגם הם קרבנות של נסיבות חייהם. אבל מישהו נתן להם לפעול באין מפריע עד עכשיו. המדינה איפשרה להם להמשיך לחגוג, לא התעקשה על לימודי ליבה, על גיוס לצבא, על הורדת החומות בין כלל הציבור לגטו החרדי. וכשאני אומר מדינה אני מדבר עלי, עליכם, על המפלגות שהצבענו להן. 

כי זה לא באמת היה לנו חשוב. "שוויון בנטל" בכל הקשור לגיוס היה סיסמה חלולה, בלי להעמיק בבעיות ההשכלה והפרנסה אצל החרדים. באותה מידה לא היתה אף הפגנה המונית בכיכר על מצב החינוך, או על קריסת מערכת הבריאות. היום מוחאים כפיים במרפסת לאחיות ולרופאים, אבל שנים שאני שתקתי ושתקתם אתם. על מה כן הפגנו? שחיתות בצבעי כן-לא ביבי, דמוקרטיה, נושאים גדולים, קצת מעורפלים, שנוח להרגיש לגביהם צודק ויפה. תקנים בבתי חולים? מערכת תמריצים לחרדים שתגרום להם לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה? מצ'עמם, מי ייצא מהבית בשביל זה ויחפש חנייה ליד כיכר רבין מי. אבי גבאי הכין תוכנית מסודרת לשיפור מערכת הבריאות בישראל? אז מה. רק ביבי! או רק לא ביבי?

גם אני נהנה מדי פעם למצוא איזה אחר להוציא עליו עצבים ולהרגיש טוב עם עצמי. אחר כך זה עובר. המצב פח כי נתנו לו להיות כזה. החרדים הם רק עוד סימפטום, לא הבעיה.

ועוד משהו:

אם טרם קראתם חברתי זהר, אחות במיון ילדים ואישה חכמה, כתבה על מערכת הבריאות והיחס שלנו אליה טוב ממני.

בסוף זו המתמטיקה, טמבל: לוקחים את כל קולות המצביעים ומחלקים ב-120. אם לדוגמה היו כאן רק 120 מצביעים, מתוכם 20 חרדים, הבחירות היו נגמרות עם 20 מנדטים לחרדים. אם 240 איש היו יוצאים להצביע, כשמספר החרדים עומד עדיין על 20, היו למפלגות החרדיות רק 10 מנדטים. ככה זה עובד.

כשאנשים סביבי הולכים לים או טסים לחו"ל או סתם יושבים בבית ומרגישים אנרכיסטים ומגניבים כי הם לא הצביעו ודפקו את השיטה, הקול שלהם עדיין עובד. ההיעדר שלו שווה ערך להצבעה. הוא מחזק כל מגזר שיודע להוציא את האנשים שלו מהבית במקסימום, ונותן לו כוח לא פרופורציונלי שמשפיע בסוף על הילדים שלי. ושלכם, בני זונות עצלנים/נרקסיסטים/מפונקים שלא מטריחים את התחת הפריבילגי שלהם לקלפי וממציאים לעצמם תירוץ.

וזה מוציא אותי מדעתי, הפער בין המאמץ הנדרש לגשת לקלפי ולהצביע – ביום חופש שקיבלתם במיוחד, לא פחות – לבין הנזק שנגרם מאי הצבעה. מפלגות עוברות או כושלות מול אחוז החסימה בגלל אלפי ומאות קולות בודדים, אבל לאנשים דחוף יותר לקטר מעל הקפה על זה שאין למי להצביע, ובכלל מה הפתק שלהם משנה. זה מעורר בי זעם שקשה לתאר, מקטרים ומתלוננים ומפקירים את השכונה לקיצונים שיחריבו אותה, כי קצת לא נוח לשים פתק במעטפה. קוקטייל של בורות ועצלנות.

ואין למי להצביע, כן? בצד שלי של המפה יש רשג"דית צופים מעצבנת עם גנרל מפוקפק, ערבוביית ימין-שמאל-מרכז לא ברורה, פעילה חברתית-עלק שלפני שנייה היתה בכלל ימין ועוד ועוד. חברה של הבת שלי מהצד השני של המתרס מתלבטת כי פה יש שחיתות, ושם יש גזען הומופוב. אין מפלגות תפורות לפי הזמנה, באסה. 

אז מה. תעשו סקר אידיוטי באינטרנט, תשקיעו חמש דקות בלרפרף על מצע, תראו תשדיר, תקבלו החלטה. תשקיעו עשירית מהזמן שהקדשתם להתלבטות איזה דגם של דייסון/סמארטפון/אוזניות לרכוש, או למי לעשות מאץ' בטינדר. קחו תחום אחד שחשוב לכם באמת – בריאות כי מישהו במשפחה יזדקק למערכת הזו, חינוך כי אתם הורים, איכות סביבה כי אתם יפי נפש. תבדקו מי יטפל בו הכי טוב, וגם צפוי לעבור את אחוז החסימה. זו לא פיזיקה קוואנטית. כמה עשרות קולות יכולים לעשות את ההבדל בין מפלגה של ארבעה מנדטים לבין אין-מפלגה.

יש מדינות בהן ההצבעה היא חובה, כולל קנס (היי אוסטרליה). אני בעד, או שלפחות יבוטל יום החופש למי שלא מביא אישור מהקלפי. מעבר לכל מה שכתבתי, ההצבעה היא חובה אזרחית ויסוד בסיסי של הדמוקרטיה, שיטה מצ'וקמקת לכל הדעות שעדיין לא נמצאה לה חלופה מוצלחת יותר. אז במקום להמציא תירוצים קלושים ולהשתין בקשת על השיטה שמספקת לכם חופש וזכויות, תשקיעו חמש דקות מחשבה וחצי שעה מיום החופש שלכם ולכו להצביע. למישהו, למשהו, לאיזשהו עתיד מפוקפק ואולי טוב יותר. תודה באמת. 

כשאמא שלי היתה טינאייג'רית היא הודיעה להורים שלה שמעכשיו היא מסרבת לאכול בשר לא כשר. לא עניין של מה בכך במשפחה סוציאליסטית האוחזת באידאולוגיה סדורה וסט ערכים נוקשה. הנימוק לא היה דתי. אמא שלי, חובבת היסטוריה שנים לפני שהפכה למורה של המקצוע, טענה שאם יהודים כה רבים עונו ומתו כי סירבו לאכול חזיר, המינימום שהיא יכולה לעשות כדי לכבד אותם הוא להימנע מלזלול בייקון.

נזכרתי באקט מעורר ההערכה הזה כשקראתי השבוע את הידיעה ב"הארץ" על חיילים שרותקו לבסיס כי סירבו לחבוש כיפה בבית ספר דתי. החיילים הדריכו תלמידים על נהלי חירום במסגרת שירותם בפיקוד העורף. אני לא חושב שצריך לרתק לבסיס חייל שמסרב לחבוש כיפה. אני גם חושב שהסירוב עצמו אידיוטי לגמרי, ושהתגובות הנסערות לכתבה – חששתי לרגע שהפיד בהתקף אפילפטי – הן שמאל על אוטומט במירעו.

זה זמן שהפיד השמאלני ברשתות החברתיות עולה לי על העצבים. אני לא מצפה להרבה מהפיד הימני – ריקלין, ינון מגל ודומיהם עושים קריירה מחד מימדיות, פרובוקציות זולות ודמגוגיה בשקל. טרולים. הצד השמאלני מתיימר ליותר: נבון יותר, מכיל יותר, מורכב יותר. הבעיה היא שלמעט בודדים הוא מתנהג ככה רק כשמדובר במיעוטים הנכונים. פראמדיקית פלסטינית שנורתה זוכה להספדים ודמעות עוד לפני שהאירוע נחקר. אבל כשזה מגיע לדת, הפיד, כמו גם קבוצת הווטסאפ של הכיתה של הבת שלי, מאבד גוונים ומתלהם.

אני חושב ששורש הרע טמון בדת הממוסדת ובהיעדר הפרדה בין דת למדינה, כלומר בחרדים ובבנטים שמתעקשים להישאר מאובנים, מיושנים ושתלטנים. ועדיין, זו לא סיבה לאבד פרופורציות וניואנסים ולהפוך להמון מוסת. אם אנחנו שמאל נאור – ואני סמולן גאה – מן הראוי שנבחין בין מטרות ראויות למאבק לבין שטויות שמפלרטטות עם אנטישמיות קלה.

אנחנו בעד דמוקרטיה ליברלית? יופי! אסור לקבל הדרת או אפליית נשים, או כל מיעוט אחר. סיפור על תלמידות בבית ספר חילוני שנמנעה מהן השתתפות באירוע כלשהו, או שנאלצו לשבת בחלק האחורי של האולם, הוא סיפור חשוב שצריך להקים עליו קול צעקה. להט"בים צריכים לקבל זכויות שוות, כולל חתונה אם הם מתעקשים ממש על המוסד המיותר הזה, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל איך זה קשור לחבישת כיפה? דמוקרטיה ליברלית אמורה לכבד גם את זכות הפולחן, ואת המנהגים השונים והמשונים של קבוצות ומיעוטים. החייל שסירב לחבוש כיפה לא היה ליברל עז נפש, אלא אורח גס רוח. זכותו, אגב, ולרתק אותו זו שטות. אבל המדינה הזו הוקמה על ידי מיעוט שנרדף מאות ואלפי שנים בגלל אמונה ומנהגים שונים. וההתקפות האנטישמיות התמקדו באופן טבעי בסממנים חיצוניים כמו כיפה, למשל. יש משהו לא נעים בכך שפחות מדור אחרי שסבא וסבתא שלי שרדו את הנאצים, כיפה הופכת למשהו משוקץ גם פה. ושוב – תאשימו את החרדים והרבנות עד מחר. אבל איפה האחריות שלנו בכל הסיפור הזה? אם אתם מקבלים את החמאס, ארגון דתי קיצוני שונא נשים והומואים, אתם יכולים למצוא גם קצת אהדה ליהדות.

אפשר לתעב את הממסד הדתי ועדיין להעריך את ההיסטוריה היהודית, ולכבד מנהגים גם אם הם בלתי רציונליים או סבירים. בואו, חצי מכם מגדלים זקן היפסטרים כבר שנתיים ואף אחד לא אומר לכם כלום, נכון? יש מחיר שצריך לשלם על הטייטל "נאור". מורכבות וראייה רב מימדית, גם אם זה קשה ולמי יש כוח, הן חלק ממנו.

***

ושתי הערות:

• הכתבה ב"הארץ" התבססה על שני חיילים. קראתי אותה ואת תגובת דובר צה"ל ונזכרתי בכתבה שהתפרסמה כשהייתי תיכוניסט. היא עסקה בבית הספר שלי, וסופר בה איך אחראי המשמעת האימתני עובר בין כיתות כדי לבדוק שבנות לא הגיעו עם מכנסיים קצרים מדי – כן, כבר אז – ומשפיל ומבייש ומגרש אותן הביתה. מכיוון שהכרתי את אחראי המשמעת הנ"ל, שהיה איש מנומנם שלא הזיז לאף אחד, ומכיוון שלא נתקלתי באף מקרה כזה, התחלתי כבר אז לפקפק בידיעות מהז'אנר.
• תקראו את הכתבה על המסע של שיר ראובן והצל. אפשר להיות רב מימדי ועמוק וגם מעניין ומגניב.

והפעם פוסט אורח באדיבות צה"ל. נגה קיבלה מטלת חיל חינוך לכתוב על הקשר שלה לשפה העברית, והלכה על ספוקן וורד בואכה ראפ. ומכיוון שזה מקסים אני משתף. לקרוא בקצב המתאים, ואם ראיתם את "העיר הזאת" מה טוב (אם לא, כדאי לכם).

למה לי עברית?

למה לי עברית באמת? למה לא כל שפה אחרת? למה אני לא מוותרת על עבודה קשה וכל כך מיותרת ובמקום זאת חותרת אל שפה יותר מוכרת?

כמו אנגלית למשל. זו שפה נהדרת. היא עשירה ומפורסמת, ידועה בכל העולם, אפשר לתקשר בה פחות או יותר עם כולם. יש להם מילים כמו ספונטני ורלוונטי ואידיאלי שכל אחת מכירה, ואנחנו שואלים ממנה בלי לשאול ולא מחזירים בתמורה. באנגלית אין מגדר כשמשתמשים בפעלים, אין בה ח' ואותיות גרוניות ויוצאים מן הכלל לכל הכללים. למה דווקא שפה שמדוברת על ידי כל כך מעט אנשים? שלפני מאה שנה בכלל לא היו לה משתמשים? שבתקופות מסוימות הדוברים בה היו מנודים, שבגללה בחו"ל לוחשים: דבר בשקט, שלא ישמעו שאנחנו יהודים.

שפה זה כוח על מופלא, זה הדם שזורם בלב עמים ומדינות, זה כלי מסוכן בידיים הלא נכונות, כלי שאוצר סודות והיסטוריה וזמנים משתנים, זו הדרך להוציא החוצה את מה שגועש בפנים. כמה זה מוזר ששנינו נרצה להגיד את אותם הדברים, אבל יש הבדל במילים שאנו בוחרים, בנקודות שאנו מבהירים ואם בסוף מהרהרים במה שבאמת אנחנו אומרים, יוצא שאל אוויר העולם הגיחו משפטים שונים וזרים.

כמה אפשר לשפוט אדם לפי המילים בהן הוא משתמש, כמה אפשר להביע בהדגשה של הברה קטנה, כמה אנחנו רגישים לכל הטעמה וצליל, מי ששולט באלו, ידו על העליונה.

אבל למה דווקא עברית? מבחינתי אין פה שאלה. זו השפה הכי מיוחדת, הכי יפה, הכי בלתי רגילה. היא שפה קשה אבל ערבה לאוזן כמו שיר, כי אולי היא מצומצמת אבל השימוש בה יכול להיות אין-סופי ועשיר. היא שונה, יש בה קסם, היא מתפתחת ומתעדכנת. היא מבודדת אותנו מהעולם אבל גם מחברת בינינו ומאזנת. במשך המון שנים היא הייתה קדושה ולא מדוברת, בהדרגה היא נכנסה לחיינו ולשגרה, ואין לנו שפה אחרת. כי יש בה מילים כמו יפהפייה ואיצטרובל, דמדומים וצמרמורת, קרקוש ומרושלת, ארטישוק פיהוק ומערבולת. כי כובע חובשים, גרביים גורבים, נעליים נועלים ומשקפיים מרכיבים. שפתנו היא כמו הדוברים בה – זה גם זה מורכבים.

התחלתי ליצור שירים לא הרבה אחרי שלמדתי לכתוב, שירים קצרים, קטנים, כתובים דרך עיניים של ילדה, שמצאה משהו שעושה לה טוב. שירים הם אוסף של מילים שמתחברות למשמעות שונה, משם התקדמתי לסיפורים והתחלתי להרגיש קצת פחות קטנה. קראתי וכתבתי וחקרתי ושאלתי, את אוצר המילים שלי חימשתי והרחבתי, כי כל אחד צריך מקור כוח, נקודה שממנה מתחילים, ובשבילי זו השפה, הביטוי, המילים. אני יודעת להגיד מה אני רוצה, מה אני מרגישה, להעביר נקודה רעיון או גישה, אני מתרגשת מניסוח מדויק או מקורי, אני יודעת לחרוז ולהתחכם וכשאני כותבת מבחינתי הכל אפשרי.

אז אני אתעקש, אני אתעקש מתוך אהבה לשפה, שזה מכנסיים ולא מכנס, גרב יפֶה ולא יפָה, חמישה דברים ולא חמש, כי זאת השפה שלנו, ואי אפשר להתגמש. אני יודעת לאהוב את השפה, למרות שיש בה המון דברים מוזרים, נגיד – אור, אורות, אבל חור, חורים.

השפה זה הדבר שמחבר בינינו, מגשר, מותח קו דק של הדדיות ובין כולם מקשר – לחילוניים, שמאלנים, חרדים, ימנים – העברית בארץ זרה תעלה חיוך על הפנים. אבא של סבא שלי לא חלם עליה ואצלי בחלומות היא בלעדית, היא היוותה מקור נחמה למיעוט שחלם על רוב במדינה יהודית. השפה יוצרת תקשורת ומגשרת על פערים, היא מאפשרת לנו לחיות יחד ולא להרגיש כמו זרים גמורים.