ארכיון תגים | טוויטר

הפחד מטפטף כמו רעל או עזבו אותי מחרדת הקורונה הזאת באמא שלכם

“כולנו הולכים למות מקורונה," זעק הציוץ בטוויטר, ואני מצאתי את עצמי מסכים חלקית. כולנו נמות, עם העובדה הזו כמעט והשלמתי בשנים האחרונות, רק שאני לא בטוח שדווקא המגיפה המילניאלית הזו תחסל אותי. יש מגוון כל כך רחב של אפשרויות, למה להצטמצם לאחת?

אבל הקורונה היא הקוטל הגדול של הרגע, לפחות קונספטואלית. נכנסתי לשוק אחרי שהשומר בכניסה בדק שאין לי חום, בלי להציץ אל תוך התיק שלי, כי מה זה לבנת חבלה מקומית מול מגיפה עולמית. והשיח בטוויטר ופייסבוק מתמקד בווירוס, ממלא את הרשתית שלי בגרפים וטבלאות ומומחים מטעם עצמם ומביאי ציטטות של מומחים אחרים, ומסבירים שיהיה רע, או טוב, או באמצע. ויש עובדות, המון עובדות, שעליהן אי אפשר להתווכח. או שכן? למשל חולים קשים – מי הגדיר מה זה חולה קשה, והאם בכל בית חולים ההגדרה היא זהה? ועד כמה אמינות הבדיקות, ועוד ועוד ועוד. 

ובכל שולט הפחד, ומאחוריו אינטרסים. וכל אחד מתבטא מהפוזיציה. גורמי שלטון ועסקים שטוב להם קצת מגיפה, גורמים אחרים שפחות נוח להם סגר והגבלות, אנשי תקשורת שנמשכים כמו פרפר לכותרות לוהטות, ואין לזה סוף. אז למי להאמין? למי שהכי נראה לך, עשה לך רב קורונה. 

אינני מעוניין. אני קורא ומתעדכן, הולך עם מסיכה ונמנע ממקומות צפופים מדי, אבל מודע לבורות שלי, ומנסה להשתלט על החרדה. אני חושד בכל אפידמיולוגי הפיד. אני מניח שהם חשים את אותה חרדה שמקננת אצלי, לאו דווקא מהמחלה עצמה. אנחנו בתקופת לא נודע שלא היתה כמותה בימי חיי, העתיד לוט בערפל ברמה של חורף סקנדינבי קשה. ברגעים הרעים מה שמשתלט עלי הוא לא חשש לבריאותי, אלא צורך נואש במשהו להיאחז בו, בקרקע יציבה ויכולת לראות יותר משבוע-שבועיים קדימה. אני מניח שכשמישהו מצייץ "כולנו נמות מקורונה" ומוסיף גרף או שניים זה מספק לו תחושת שליטה. עצם הזעקה מסייעת להתמודדות עם הפחד, כמו לשרוק בסמטה אפלה. בהיעדר חלופה מעשית – אי אפשר לתפוס אלת בייסבול וללכת לפוצץ לווירוס את פיקות הברכיים – בוחרים בזעקה מנומקת וזעם כלפי מכחישי המגיפה, סרבני המסיכות ועוד נציגי "אחר" נוחים. 

אני לא רוצה לצעוק ואני לא רוצה לפחד. אני מנסה להשתחרר, להרפות. אין לי שליטה על מה שיקרה. אני יכול להתנהל באחריות, ולהפעיל שיקול דעת סביר וזהיר. ללכת עם מסיכה, לשמור על הילדים שלי, להשקיע בשמירה על העבודה המוצלחת שלי, ולחכות ולראות מה עוד יקרה ב-2020. ואני מבין את חרדת הפיד, אבל לא רוצה לתת לה להשתלט עלי. 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." הציטוט הזה מ"חולית" יפה, אבל אפשר להתווכח איתו. פחד יכול להיות מנגנון הישרדותי לא רע בכלל, אם למשל אתה נתקל בנמר שדילג על ארוחה. אם הקורונה היתה עניין מקומי, פחד היה יכול להניע אותנו לברוח למקום בטוח יותר. אבל אין כזה כרגע, והחרדה והפחד מובנים, אבל לא עוזרים. אני לא רוצה לתת לפחד להשתלט עלי. כל עוד לא הכול קרס, אני מעדיף להמשיך ולחיות וליהנות עד כמה שאני יכול. סקס, סמים ורוקנ'רול עם מסיכה. בטח שעם מסיכה. 

גם צייצנים שמאלנים אוהבים קצת דם

איזה כיף זה לראות נאצי חוטף אגרוף. אין דבר שיכול לאחד את העם יותר מסנוקרת לסנטר של הרוע האולטימטיבי. גם אני צפיתי כמה פעמים בסרטון של אפרו-אמריקאי מגודל חובט בבחור לבן שעונד על היד סרט עם צלב קרס. הפיד געש ורעש בשמחה לכמה שעות, כולל שמאלנים נאורים שמצאו, כמוני, מפלט ליצרים היותר בסיסיים שלהם. היה נחמד, ואז זה התחיל להטריד אותי.

הסרטון, לכאורה, ברור לחלוטין. מצד אחד בן מיעוטים נרדף, מצד שני גבר לבן מעוטר בצלב קרס. אבל מה הסיפור מאחורי זה? לינק אחר הוביל לסיפור על דיווחים שרצו בטוויטר על גבר לבן שמסתובב במיניאפוליס עם צלב קרס על השרוול, ולכאורה מטריד שחורים. לכאורה. לא ממש תחקיר עיתונאי מקיף ומספק. מה אם יש כאן סיפור אחר? אדם מעורער בנפשו, סטודנט טיפש שהפסיד בהתערבות, וכו' וכו'? אחר כך גם התברר שזה סרטון ישן, ולא מעידן המהומות הנוכחי. 

אבל הפיד שלי היה עסוק מדי בתשואות מהיציע. גרוע מזה, הציוץ היחיד שראיתי נגד הסרטון היה של אבישי עברי, אחד הטיפוסים הנאלחים יותר שמסתובבים ברשת, כוכב סרטון התעמולה של הליכוד עם תמונות הקברים בהר הרצל. עברי, על תקן השעון המקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, לא אהב את מה שראה. שאר הפיד, מנגד, לא אוהב את עברי, ומיהר לפסול את דבריו ולא בגלל התוכן או הניסוח אלא בגלל מי שהוא. וכך קיבלתי בתבשיל אחד את כל מה שאני לא אוהב – כותרות עם סימני קריאה ובלי טקסט, מורכבות והקשר, ושיפוט על בסיס האדם ולא על בסיס התוכן. 

אני מוקף סימני קריאה, לא פעם בצורת סרטוני וידאו קצרצרים שלכאורה לא מותירים מקום לספק. אם פלשתיני צולם משליך אבן, אף ימני לא יתעניין מה קרה דקה או יום קודם לכן לאיש או למשפחתו. אם חייל צה"ל צולם מכה ילד, אף שמאלני לא ירצה לשמוע מה ספגו החייל וחבריו לפני כן מילדים דומים. כולם רוצים נקודה בסוף משפט, אף אחד לא רוצה מורכבות וספקטרום. אבל יש כאן מנעד. בקצה שלו ניצב אלאור אזריה, כשהוא יורה באדם שלא מסכן אותו בשום צורה. אבל ברוב המקרים יש מקום להבנה, ניואנסים, מורכבות. 

בספרו, "מלחמת העולם השנייה" מספר אנתוני ביוור על תכסיס של חיילים גרמנים מול חיילי בנות הברית, בשלב שבו אלה כבר פלשו לגרמניה. חייל גרמני היה עומד עם ידיים מורמות בכניעה, וכשחיילים אמריקאים היו ניגשים לקחת אותו בשבי, חבריו של הגרמני היו יורים בהם מהמארב. בשלב מסוים האמריקאים הבינו את הפואנטה והפסיקו לקחת שבויים. ועכשיו דמיינו את הסרטון ב-YNET, ובו חייל אמריקאי יורה בחייל גרמני שנכנע. מזעזע, נכון? זה יהיה סרטון קצר – כשהייתי עורך אתר תוכן היינו בודקים את משך הצפייה הממוצע בתכני וידאו. פעם העלינו סרטון של 14 שניות, שזמן הצפייה הממוצע בו עמד על 11. לאנשים אין סבלנות. 

המציאות מורכבת, ומאחורי כל סרטון מסתתרים סיפור ובני אדם. אם האיש עם צלב הקרס הוא אכן נאצי, אני שמח על האגרוף שחטף ומקווה שבהמשך הדרך זימן לו הגורל מפגש עם רופא שיניים יהודי עצבני. אבל אני לא באמת יודע עליו כלום. וכך גם הפיד הצוהל שלי, שמתפקד כשמאל נאור ורגיש לכאורה רוב הזמן. אין לי כוח אליהם, ואת המציאות שלי אני אשתה עם קצת קרח וסימני שאלה מעורבבים בספקנות, תודה.

הבורקס הכי טעים שאכלתי בחיים שלי

הרחוב היה כמעט ריק, אבל לא מספיק. אנשים בגילי דיברו על מלחמת המפרץ, לצעירים יותר לא היתה נקודת ייחוס להישען עליה. רוב החנויות היו סגורות, בתי קפה הציבו שולחן בחוץ וביקשו מאנשים לעמוד במרחק שני מטר זה מזה, הבריסטה עטה כפפות סיליקון ומסכת נייר. קניתי קפה כי מי יודע מתי יהיה עוד הפוך תל אביבי כהלכתו, רק כדי לגלות עוד ועוד בתי קפה בהמשך. יש פער גדול בין ההצהרות והפניקה על המסך לרחוב. בטוויטר זה קץ הדמוקרטיה, ותיכף סוגרים את האינטרנט ועוקבים אחרינו, היציאה החוצה מספקת משב נורמליות ספק אמיתי, ספק מרגיע.

כמעט ריק, כמעט סגור, אבל לא יום כיפור, לא יום הזיכרון, לא שום דבר מוכר שיספק נקודת חיכוך, אחיזה, מעצור להחלקה הזו במורד המציאות שיצאה משיווי משקל. צעדתי בשנקין ולא ידעתי אם אלה האנשים מולי שזזים הצידה או אני, כולנו נרתעים אינסטינקטיבית מקרבה פיזית. נזכרתי במסיבות, בהופעות, בגופות נצמדים בלי מודעות ומחשבה, צלוחיות פטרי רוקדות. כל החנויות סגורות ופתאום חנות הנעליים שעל פינת קינג ג'ורג' בדלת פתוחה, מוכר גלמוד יושב בפנים.

בכניסה לשוק התלבטתי לרגע ואז התחלתי לצעוד, מנסה להיזכר מה היה המספר של החולה שביקר גם בשוק הכרמל. בעוד שנה-שנתיים החולים הראשונים יככבו בכתבות מגזין, עכשיו הם סמני אזהרה. לא היה סדר והיגיון בסוג הבאסטות הפתוחות. זו שבה אני קונה את העשבים והשורשים למרק היתה פתוחה, זאת של הירקות לא. בסטיונר אחד ג'ינגל בין פתיחת דוכן הבגדים שלו לבין ויכוח עם צמד קולגות שאמרו לו שהוא משוגע, למה לפתוח ומה בגדים עכשיו. "לא היה כזה דבר אף פעם. מאז קום המדינה!" 

זוג תיירים עמד באמצע וצילם. אלוהים יודע למה. הדוכן שבו אני רוכש את הזיתים היה סגור, והסתובבתי בחזרה לעבר אלנבי. קבעתי להיפגש עם חברה ולצעוד קצת לפני שיכריזו על הסגר מוחלט. עוד מעט אראה אותה ליד הכספומט, עוטה כפפה לפני שהיא מקלידה את הקוד. אבל לפני כן ממש בכניסה נעצרתי ליד הבורקס הטורקי.

המוכר נראה רגוע, המקום היה ריק. איפה העומס של שישי, של "בוא תתפוס כסא ותצטרף למישהו לשולחן, תכף יהיו איתך כי לחץ לחץ לחץ". לא היום. בדקתי אם אפשר לשבת. בטח שאפשר. האיש סיים שיחת טלפון שבה הסביר למישהו איך לחמם את הבורקס הקפוא שקנה לימי המצור. ואז הביא לי את המנה שלי, בורקס תרד טרי, מלפפון חמוץ ליד, ביצה קשה נחה מעליו, צלוחית של רוטב עגבניות חריף בצד. הריח היה מעולה, והאוויר היה קריר ונעים, והרגשתי בריא ורגוע וחי. אכלתי לאט, הטעמים מתערבלים בפה, מלוח וחריף וחמים ומענג, וחשבתי שאין ספק שזה המאכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי, אולי שאי פעם אוכל. 

כשהריקלינים נתקלים בבריון גדול יותר

גדלתי ברעננה פנינת השרון, העיר והשיממון, וכמעט לא נתקלתי בביריונים. הסתובבתי בקרב המוני מעמד-בינוני-ישראל-ראשונה כמוני, בפסטורליה נטולת הפרעות, כמעט. ובכל זאת, פה ושם הם הגיחו מהשוליים, גילויי כוחנות פתאומיים שנצרבו בזיכרוני. ילדים גדולים יותר שמאיימים ומפעילים כוח כדי להשתלט על המגרש, או סתם כי בא להם. מישהו שמאתר נקודת חולשה ולועג בפומבי. מקרים נדירים שהותירו צלקות – קטנות אבל נצחיות. 

ההשפעה חדה ומטלטלת, אני מניח שאני לא היחיד: כל אחד חווה רגעים כאלה, בעבודה, בלימודים, ברחובות הלא קשוחים של רעננה. זו נקודה רגישה אוניברסלית, ובגללה קשה לי עם גילויי ביריונות בכלל ועם טרולים ברשת בפרט. וכך, בשבוע שחלף החלטתי להעיף מהפיד שלי בטוויטר את אראל סג"ל, ינון מגל ושמעון ריקלין. שלושה עיתונאים לכאורה, ימנים, שנמצאים בכל מקום, מרעילים את האוויר, עושים לי רע ומעלים זיכרונות נשכחים מכל בריון שאי פעם נתקלתי בו. אלא שאז, שנייה אחרי החסימה מטהרת האוויר, נפל דבר. הבריון הפך לקורבן.

את הרכילות הלוהטת שמעתי מחברה יום לפני. למחרת פוצץ את זה ברק כהן בטוויטר, כשהעלה את הספק שמועה על רומן שמנהל ריקלין הנשוי עם אלונה בראון, המו"לית של גלובס. גם כהן הוא סוג של בריון. אני נרתע מהתוקפנות שלו, מהוולגריות, מהיעדר הגבולות. אבל זה מקרה קלאסי של זה לא אתה, זה אני. הבעיה היא אצלי. 

לכאורה זה נמוך ומרושע ומיותר לתקוף אדם על רומן, עניין פרטי לכל הדעות. אבל ריקלין צייר את המטרה הזו על גבו שלו. ההתנהלות של שלישיית מגל-ריקלין-סג"ל ברורה: הם תוקפים, לועגים, ומעוותים את האמת. הם משליכים בוץ, וכשמישהו מנסה להתווכח, התגובה הלעגנית היא "זה לא אותו דבר", בבחינת זה הטיעון הסמולני הצבוע, שמנסה לבצע הפרדה שקרית בין מקרה למקרה, כי מה שלשמאל מותר לימין אסור. ניואנסים, הקשר – אלה שקרים של השמאל. ולכן הטקטיקה היא תמיד התקרבנות, תקיפת הצד השני תוך טענה לצביעות ואיפה ואיפה, והתבשמות לעגנית בצדקתם. 

ריקלין הוא אולי הפאתטי והמסוכן שבחבורה. הוא שקרן, פופוליסט, וציניקן שמנצל את היהדות ואת זמירות השבת בלי לדפוק חשבון. אם יש מישהו שצריך לחשוף את ערוותו וצביעותו זה הוא. ועכשיו שהוא יסביר למה לו מותר לרדת נמוך – למשל לטעון שיש לו את החומרים האישיים שהיו לגנץ בטלפון – ולאחרים לא. האם הוא יטען שזה לא אותו דבר? האם למי שמזהה את עצמו עם מוסר שמרני יהודי מותר לטעון פתאום שההתנהלות הפרטית שלו, שמנוגדת למה שהוא מטיף לו, צריכה להישאר מחוץ לאור הזרקורים?

ברק כהן הוא בריון, אבל אני בבסיס עוד שמאלני יפה נפש וצדקן שלא רוצה ללכלך את הידיים. מול שלישיית הבריונים ומה שהם מייצגים אין אופציה אחרת. הם לא משחקים לפי הכללים, ההתקרבנות הבלתי פוסקת שלהם היא חלק מלגיטימציה עצמית לשבור את הכלים ולכופף את החוקים. הם לא נזקקים לעובדות, הם מעוותים את המציאות, בניגוד לאנשי תקשורת ימנים כמו עמית סגל וקלמן ליבסקינד הם פשוט סוכני כאוס. וכהן מבין את זה, ומדבר את השפה שלהם. הוא מאתגר את הצדקנות שלי, והוא מספק את תאוות הנקם שקיימת בקרב כל מי שחי בין הקווים ומסתכל חסר אונים באנשים שחוצים אותם ברגל גסה כדי לפגוע, להשפיל, להזיק. אנשי שמאל שמצקצקים מולו מחמיצים את הנקודה. את המלחמה הזו יכול לנצח רק מי שדובר בריונית שוטפת.

 

מקלות ואבנים בטוויטר

בזמן שמלחמת העולם השלישית מתמתחת על קו הזינוק, התחוללה עוד מיני-שערורייה בפיד הטוויטר שלי: מישהי כתבה על כמה נפגעה מבן הזוג שלה, כשגילתה ששיקר לה. היא לא נידבה פרטים אבל כנראה שזה לא עצר שלל זרים מלהציע הצעות או להעביר ביקורת, כי הציוץ הבא שלה היה תגובה זועמת שבה היא מסבירה שהיא לא צריכה עצות, היא בסך הכול רצתה לפרוק. מה שכמובן עורר עוד תגובות כי בני אדם.

שזה לגיטימי, ולא נדיר – יש לא מעט ציוצים זועמים שעוסקים בתגובות של דושים/ימנים/שמאלנים לציוצים אחרים. וזה מעורר בי את חוסר הנוחות וחוסר ההבנה שאני חש מול המדיה החברתית בשלל צורותיה מאז ומעולם. אני יכול להבין את הצורך לפרסם דברים בפייסבוק, טוויטר וכו'. אני מבין את הצורך בתשומת לב, את הצורך לומר משהו או יותר נכון לצעוק אותו מראש הגג. זה אנושי ובסיסי ומשתלב יפה עם תוכניות ריאליטי ושאר פורמטים של התפשטות בפומבי. והיי, כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני לא שופט. מדי.

אבל בכל פעם שאני כותב משהו אני חושב עליו לא מעט. יש אנשים שם בחוץ, ולא כולם יבינו או יאהבו בהכרח את מה שיש לי לומר. חלקם חושבים אחרת ממני, חלקם סתם מרושעים, או אולי דבילים. מה לעשות. כשאני כותב משהו פומבי אני מרגיש כאילו אני צועק אותו ברחוב הומה אדם, וזה מגדיר את מה ואיך שאכתוב. חשיפה מבוקרת. וכן, מותר לצעוק דברים בחללים ציבוריים – בגבולות הסביר – אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות, זה כבר בין נאיביות להיתממות. ולכן אני לא מבין את השימוש במקום הזה כדי לפרוק דברים אישיים, פרטיים וכואבים. אם אספר על פגיעה אישית או אכזבה מאדם אהוב לחברים קרובים, אני רשאי לצפות לאמפתיה ואהדה. אם אצעק בקניון הומה, אצפה לתגובות מדביל או אחד או שלושה שיעצבנו אותי רצח. 

יש גבול. קו עדין ודק ולא תמיד ברור, בין האישי לפומבי. חלק מזה נובע מהישיבה מול מקלדת לבד בבית. אני לא רואה את ההמון משמע הוא לא קיים. יש אשליה נעימה של כתיבה מדויקת רק לקבוצת האנשים שמגיבה לי בדרך כלל בפיד, והתעלמות מהמון פוטנציאלי בלתי נראה, או מהעובדה שחלק מהחברים הללו וירטואלים, אנשים שלא פגשתי מעולם ושאני מייחס להם תכונות ואופי מסוימים שלא בהכרח קשורים למציאות. מתישהו זה יתפוצץ. 

ומילא אם הייתי חושב שזה כי אני זקן ולא מבין, אבל כשאני מסתכל על צמד המתבגרים שיש לי בבית נראה שהם שלושה צעדים לפני. הם לא יחלמו לחלוק משהו אישי באמת בפיד ציבורי כלשהו. הספירות שבהן הם מסתובבים נחלקות לווטסאפ, שמוגבל למקסימום קבוצת חברים נבחרת, ולאינסטגרם, שבו עולים הרגעים הייצוגיים יותר. האישי מופרד מהפומבי הפרד היטב. כאילו יש כאן דור וחצי שהרשת החברתית גרמה לו לצאת מאיפוס, ואחריו הדור שלהם, שפחות או יותר נולד לתוך זה, וכבר מתנהל אחרת, נכון יותר.

חלק לא קטן מהצייצנים משתמשים בחשבון בדוי שמסתיר את זהותם האמיתית. זה מקל על החשיפה, אבל לא מפריע להם להתעצבן כשאנשים מגיבים באופן שלא נראה להם. זה מעורר בי חשד שלא רק החשיפה מספקת להם צורך מסוים, אלא גם התגובות המקוממות, שמצדיקות את מה שהם חושבים על המין האנושי, ומעמידות אותם מעל האחרים. אין לי בעיה עם העובדה שאנשים מרגישים נוח לחשוף הכול. אבל כמו שאמר ברוס ספרינגסטין באלבום ההופעה שלו: You wanna play, you gotta pay. אם אתה יוצא לצעוק את אשר על לבך בגשם זה בסדר, אבל קח בחשבון שתירטב.

כך גנבו לי סרטי קומיקס את הדגל

גם אני רכשתי מבעוד מועד כרטיסים ל"הנוקמים", גם אני הסתרתי דמעות-גיק בסוף (אל חשש, אין ספוילרים), ורק אז התפניתי להתבונן על האולם המלא והרשיתי לעצמי להרגיש נרגן.

הפריחה המטורפת והמפתיעה של ז'אנר גיבורי העל מציבה לפתחי דילמה. במשך שנים החיבה שלי לקומיקס היתה סוג של דגל מעט שונה שאהבתי לנפנף בו. לצד חיבתי למדע בדיוני היא מיצבה אותי בתת הקבוצה של גיקים, ואיפשרה לי להרגיש מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. מצד אחד מבטים משונים ונושאי שיחה שאולי עדיף לא להעלות בסיטואציות חברתיות. מצד שני תחושה חמימה ונעימה של להיות שונה. ז'רגון ורפרנסים שמבדילים בין הקבוצה שלי להמון, מרחב מחייה ייחודי.

ואז באו מארוול ורוברט דאוני ג'וניור והרסו את הגדר. מדמות מצוירת שמוכרת לגיקים מיטיבי לכת הפך איירון מן לסלב. פתאום כולם הולכים עם חולצות של גיבורי על ומזהים את סטן לי, השם ייקום דמו.

את חוברת הקומיקס הראשונה שלי – ספיידרמן – גיליתי אצל קרוב משפחה ירושלמי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, קצת כמו לשמוע להקה או לראות סרט שמרגיש כאילו כוח עליון הינדס אותו אחרי שקרא את מחשבותי. צללתי פנימה לעולם חדש שכולו תלבושות ספנדקס, כוחות על ועלילות מופרכות. רעננה של ילדותי היתה מוצפת אנגלוסקסים, כך שלא היה מסובך מדי למצוא עוד מהחומר הטוב הזה. כמעט כל חנות ספרים יד שנייה – והיו הרבה כאלה – החזיקה גם קופסת קרטון עם חוברות. בלי שום סדר כרונולוגי ועם אפס יכולת להזמין חוברות מסוימות, מה שהפך את המעקב אחרי קווי עלילה לקשה ומתסכל. היתרון היחיד היה היכולת ליצור קשר עם חברי כת אחרים דרך החנות. את החבר הכי טוב שלי אני חייב לחוברת באטמן ששנינו חשקנו בה, והובילה למפגש לצורכי משא ומתן והחלפות.

כשהייתי בתיכון הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק ולחנות קומיקס ראויה לשמה. שתי קומות של שפע בלתי נתפס. השארתי שם את כל הכסף שהוקצב לי לטיול ויצאתי מאושר ומתוסכל. הבנתי פתאום איך החצי השני חי, וכמה קל היה להיות גיק אמריקאי. אולי קל מדי. הקושי שבהשגת החוברות היה בעל ערך.

רעננה מלאה צרפתים היום, ויש בה – כמו גם בתל אביב – חנות קומיקס אמיתית. אין צורך לנבור בקופסאות קרטון, אפשר להזמין מה שרוצים בחנות או באינטרנט. המכונה המשומנת היטב של סרטי מארוול הפכה הכול לנגיש יותר ובעיקר לגיטימי יותר. אף אחד לא ירים גבה בגלל החיבה שלי לגבר שרירי בחליפה צבעונית צמודה. הסרט האחרון של "הנוקמים" הוא נושא שיחה לגיטימי בכל מקום, החל מפינת הקפה בעבודה ועד לטוויטר. זה נוח ונעים. אבל הייחוד שלי, הדגל שהנפתי בהיסוס, הורד לחצי התורן. כיף יותר לרצות להיות מיינסטרים מאשר להגיע ולגלות שהפטיש שלי הפך לקונצנזוס. אבל בתכל'ס, אני רק מחכה ללכת עם תומר לסרט הבא.

מישהי לשחק איתה

"למי שעייף ממשחקים" אני קורא, ומשליך שמאלה.

אני לא מיתמם. הכוונה ברורה לי – לא מחפשת סטוץ אלא מערכת יחסים. לרוב זה מנוסח בעוד אי אילו משפטים בפרופיל. "לקשר רציני", "מתה לעוף מכאן לתמיד", "מישהו לרוץ איתו" (מרתונים, פחות בעניין של 100 מטר משוכות), "קשר אמיתי". ובכל זאת, עניין המשחקים צורם לי במיוחד.

יש ז'אנר שלם של ירידות על הניסוחים הסטנדרטיים באפליקציות להכרויות. אני, מטבע הדברים, שוחה בקלישאות נשיות, אבל מידידות וטוויטר אני מבין שהגברים לא שונים בהרבה. זו מטרה קלה מדי. הפורמט מלחיץ, חשוף, מגוחך, מכוון לקלישאות. ניסוחים מפותלים ומתוחכמים לא מניבים תוצאות, בעיקר כי אף אחד לא קורא אותם. הבנתי את זה סופית כשמישהי כתבה לי שהיא מחפשת להקים בית יהודי חם. נו.

אבל עניין המשחקים מציק לי. מישהו כתב על זה בטוויטר, "כן, סיימתי עם שלב המשחקים, אני מוכן להשתעמם איתך עד שנמות". כי זה העניין עם משחקים: הם מייצגים את כל מה שכיף, לא רציני, כבד, משמים, שגרתי. הם ההפך מאנשי הייטק שמדברים על תיק המניות והמשכנתא שלהם, ההפך מללכת לישון מוקדם כי מחר 12 שעות במשרד, ההפך מסידורים בבנק, משרד הפנים, העירייה, ההפך מלומר את הקלישאה הנכונה במקום הנכון, ההפך מלפסוע בנתיב הישר אל הסוף הבלתי נמנע.

כשהייתי ילד חששתי מהשלב שבו אהפוך למבוגר אחראי ומשחקים יהפכו למשהו שכבר לא ראוי, לא מתאים לגילי. כיום אני מוצא את עצמי סוגר על תורות וזמנים בפלייסטיישן עם הילד. פעם, כשהם היו קטנים, הם גם הסכימו לשחק איתי במשחקי קופסה. אני לא מוכן לוותר על החלק הזה, במובן הרחב. וזה נכון גם לאפליקציות, להיכרויות, לדייטים, לסקס.

ואני לא מבין את הניגוד, את הצורך בקביעת מטרה סופית וסופנית. גם מרומנים ומערכות יחסים קצרות למדתי על עצמי, על העולם, על אחרים. אם לקחת את קלישאת ה"מישהו לרוץ איתו", "בלי משחקים" נשמע לי לפעמים כמו מישהו שהחליט לרוץ מרתון ולא מוכן להתחיל בריצות קצרות או סתם לשוטט בשדרה בלי קו גמר באופק.

מישהי אמרה לי פעם שהיא מחפשת את הגבר המושלם, רק שלפעמים יש גבר שמושלם ללילה אחד, ולפעמים לשבועות או חודשים או שנים. איך אפשר לדעת? לא תמיד אפשר. לרוב, אני גם לא רוצה. אני גם חושד באנשים שמצהירים הצהרות, שמגדרים את עצמם, ממסגרים ומסדרים כי אחרת זה מפחיד, כאוטי, לא נשלט. אני חושד שהם החליטו מה הם רוצים, החלטה רציונלית, שלאו דווקא מסתדרת עם התחושות והרגשות. גם אני עושה את זה לפעמים. זה נוח וקל.

קשה לי עד בלתי אפשרי לדמיין את עצמי היום במערכת יחסים ארוכה ומחייבת. אם האלים ירצו וזה יקרה, אני מקווה שזה יהיה עם חובבת משחקים.

הופעת החימום של צדקני המקלדת

ב-1989 הורשע יובל מסנר (צ'לן, מלחין וממקימי להקות "טאטו" ו"בלגאן") באונס. הוא ישב חצי שנה בכלא, השתחרר והמשיך לנגן. בשנים שחלפו מאז הוא הקים משפחה, פעל בהרכבים שונים, כתב מוזיקה להצגות רבות ולסרטים, זכה בפרסים ולא עבר על החוק. חיפשתי בנרות ראיונות שערכו איתו. לא מצאתי. בשבוע שעבר השתתף מסנר בשתי הופעות איחוד של להקת "טאטו" שנערכו לכבוד 30 שנה ליציאתו של האלבום היחיד של הלהקה, "חתוך תוכן". ברשתות החברתיות לא אהבו את זה ועלו להתקפה.

טוויטר ופייסבוק רעשו. קריאות להחרמת ההופעה, דרישות מחבריו של מסנר ללהקה, ערן צור ואלונה דניאל, להוקיע, להתנצל, לבטל. השניים נמנעו מלהגיב, צור פרש מטוויטר ומחק תגובות בפייסבוק, מה שהוסיף שמן למדורה הרוחשת. צדקני מקלדת בשלל אמצעי תקשורת לא היו מוכנים להסתפק בפחות משיימינג פומבי נוסח "משחקי הכס" בכיכר העיר.

העולם מלא אנשים שביצעו מעשים איומים, חלקם גרועים מזה שביצע הצ'לן של "טאטו", נענשו, השתקמו, והמשיכו בחייהם. בני אדם, כמו החיים, הם עניין מורכב. לא שחור או לבן. אני לא מכיר את מסנר. אולי הוא חלאה ותו לא. סביר להניח שיש בו אי אילו רבדים מעבר. בכל מקרה הוא נשפט, הורשע, ריצה את עונשו, וזכותו להמשיך הלאה ולחיות את חייו. אבל צדקני המקלדת לא מוכנים לקבל את זה. מילא טוויטר, אבל צפי סער בעיתון שמיועד לאנשים שחושבים פה ושם קובעת כי אם מסנר רוצה, מותר לו ללמד מוזיקה בבית, ורצוי רק לבנים.

צדקני המקלדת יודעים הכול. הם היו בחדר כשזה קרה, הם ריחפו מעל דוכן השופטת, הם לא למדו משפטים אבל יודעים שהיא טעתה בגזר הדין והם כתבו את הפרוטוקול שקובע מה מותר ומה אסור לעבריין לעשות במשך כל ימי חייו. הם גם יודעים איך צריכים צור ודניאל לנהוג בחברם זה יותר מ-30 שנה – לנטוש, לבייש. אולי ככה הם מתנהגים לחברים שלהם. ואולי יש אמת בטענות שלהם. אני לא יודע. היעדר הספקנות שלהם הוא שמוציא אותי מדעתי. החיבה ללפידים וקלשונים – מעניין על איזה צורך היא עונה.

ברשת קצפו כי מסנר לא היכה על חטא, טענו לזחיחות, כאילו מסנר מתראיין מעשה אייל גולן או אלאור אזריה, מקבל שערים בעיתונים גדולים וטוען שהוא זך וטהור. חשבתי על כל הדברים שמסנר היה יכול לעשות בלי לספוג את קיתונות הזעם האלה – לנהוג שיכור ולדרוס למוות קשישה, לירות בילדים פלסטינים במהלך שירותו הצבאי, למכור סמים קשים, להכות מישהו ולהפוך אותו לנכה. ואז לשבת בכלא, לחזור לחיים ולנגן בלי שאף אחד יפצה פה.

נוח, נעים ומוגן מאחורי מקלדת. אני יודע, גם אני מבלה שם לא מעט זמן. כל כך קל לכתוב, ללחוץ על כפתור, לשגר דעה נחרצת לעולם. זה מפתה, זה עושה נעים בגב, זה עונה על צרכים וחסכים. מסנר הוא לא הסיפור. הצדקנות, הנחרצות, הדיבור בכותרות בלי טקסט וסבטקסט, פרופורציות ועומק, הם העניין. האצבע המקלידה קלה מדי.

כשהגעתי להופעה לא ראיתי זכר לזעם הקדוש. אף אחד לא נטש את המקלדת כדי להגיע ולמחות בלייב. הבארבי היה מלא. עברו מאז חמישה ימים, המקלדות כבר מכוונות למטרות אחרות. כי הרי יש הרי כל כך מעט זמן, וכל כך הרבה פוסטים צודקים וקדושים להעלות.

השמאל הקיצוני וימי הולדת בגן

אם יש משהו שמוכיח את התזה של קהלת לגבי "ראינו-שמענו" הרי זו קבוצת הווטסאפ של הורי הגן/כיתה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה שהתחיל באימיילים התפתח לקבוצה באפליקציה של מרק צוקרברג, אבל דבר לא השתנה, דבר לא נלמד. למעט האפשרות הברוכה ל-mute.

וכך, מפעם לפעם, עולה וצץ הדיון בסוגיית ימי ההולדת – האם מדובר באירוע אליו יוזמנו כל הילדים, או שמחה אליה יזמין כל הורה רק את מי שמתחשק לו. כלומר את מי שהילד שלו מחבב. כלומר את הילדים המקובלים.

זה המקום לציין לשבח את בית הספר של תומר, שבו מכיתה א׳ הודיעה המורה שאין חיה כזו, יום הולדת שאליו לא מוזמנים כולם, ושלא יתעסקו איתה. אבל לרוב אין בסביבה דיקטטור נאור שישליט סדר. וכך נותרת הבמה פנויה לשלל ויכוחים ודיונים בקרב ההורים.

van-halen-smoking-baby

והשחקנים המרכזיים הם לא פעם הורים נאורים ומודעים כיאה לתל אביבים, אקולוגים במידה, מחזיקים בתארים אקדמיים מרשימים ובאג'נדה מנומקת נגד בנייה על קו החוף, שמספקים שלל הסברים והצדקות ליום הולדת כאירוע חברתי בדלני. יש את עניין הרצון החופשי של הילד, ויש מגבלות לוגיסטיות – הדירות בתל אביב קטנות וחצר אין.

מיותר לציין שהילדים של אותם הורים מוזמנים לכל ימי ההולדת באשר הם. כשהילד שלך פופולרי, הכול קל יותר. אני יכול רק לדמיין איך היו אותם הורים מגיבים אם הצאצא הפרטי היה חוזר מהגן בוכה, כי הילדים דיברו על המפעיל המגניב ביום ההולדת בו בילו אתמול, ושאליו לא הוזמן. אני יכול להבין את הגישה הזו עד גבול מסוים – רובנו אנוכים, רובנו רואים רק את הילדים שלנו ורק את טובתם. גם אני.

אבל חלק מאותם הורים מבטאים ביומיום גישה שלא מסתדרת עם עמדתם בסוגיה הזו. אני מתכוון לאנשים שנוטים לקצה השמאלי של המפה, שרגישים לכל עוול מגדרי, לכל קיפוח מגזרי, לתחלואי הכיבוש, לגזענות. אנשים שיפגינו, יצייצו ויימחו על הפרת זכויות אדם, אפליה ורמיסת החלש, אבל איכשהו לא מצליחים לדמיין מה עובר על ילד שרואה פתאום בגינה את כל ילדי הגן בחגיגה שלא הוזמן אליה. הצבעה לרשימה הערבית המאוחדת אין, הזמנה לילד המעצבן אאוט.

אני קורא את הדיונים האלה וחושב על השמאל הישראלי, שההורים האלה ואני מספקים לו מנדטים מדי שנתיים-שלוש. זו אותה גישה. אידיאליזם תאורטי, אמפתיה על תנאי, צדק סלקטיבי. לרחם על פלסטינים – שיק. לרחם על קורבנות פיגוע ופועלים מפוטרים – שוק. זה מתנשא, זה מעצבן ובעיקר לא אפקטיבי. נכון, גם הימין לוקה בראייה חד מימדית, יחד עם עוד תופעות איומות בצד ההוא של המפה. אבל אני מסתכל על הצד שלי. ואני לא מחבב את מה שאני רואה.

הדיונים לגבי ימי ההולדת מגיעים לרוב לפשרה הגיונית. עד לאותה נקודה הם מעייפים ומעצבנים. אני מייחל להורה שיכתוב משהו כמו ״אני מבין שזה לא מוסרי, אבל על הזין שלי, אני אזמין ליום ההולדת של הילד את מי שבא לי״. זה יהיה ישר והגון יותר מלהמציא עוד תירוץ. בין אידיאולוג טוויטר לדושבג חסר בושה, אני מעדיף את הדוש.  

עלילות ליל אמש של הנעקבת החביבה עלי בטוויטר

לפחות המקרר שלו מלא. הסקס היה גרוע, הוא נרדם והיא תקועה אצלו – לא נעים להעיר אותו, היא לא יכולה ללכת ולהשאיר את הדלת לא נעולה. בעיה. אבל המקרר גדוש ומלא בכל מה שצריך לטוסט ראוי. לפחות סיפוק קולינרי. אבל אין טוסטר. זה לא הגיוני, היא חושבת, יש לו כרס של חובב פחממות. באסה. מחסלת את האוכל מול הטלוויזיה, ובסוף נשברת – מזמינה מונית ומעירה אותו. והביתה.

התעוררתי בבוקר ומצאתי את הטלפון שלי עמוס בהתראות על ציוצים חדשים. יש מספר צייצנים מצומצם שאני עוקב אחריהם ברמת הנוטיפיקציות (הכי הרבה צ' שכתבתי במשפט). לפעמים זה מתיש – עם כל ההערכה והחיבה לרון מייברג, ויש, גרפומניה בטוויטר יכולה להיות מעייפת, ואני מעדיף לצרוך אותו במנות קצובות לבחירתי. דודה מלכה לעומת זאת מעולה ומדויקת. נדוש, אבל ככה זה.

במקרה של הצייצנית החביבה עלי (השם שמור, תשכחו מזה) מדובר לרוב בכמויות סבירות. לעתים יש כמה ימים של שקט – כמו שהיו עכשיו – ואז פרץ ציוצים קטלני. גם כמו עכשיו. היא מייצגת את היתרונות הברורים של טוויטר על פייסבוק, שהם:

  • אמא שלך לא שם. לרוב גם הילדים שלך לא עוקבים/נעקבים.
  • זהות בדויה, משהו שקל יותר בטוויטר, מנטלית אם לא טכנית. וזהות בדויה משחררת ממגבלות ועכבות.
  • כל עניין העקיבה – אין כאן חברות נוסח פייסבוק. הרבה פחות הדדיות, הרבה פחות דיאלוג. הרבה יותר כאוס.
  • והעניין הזה של מספר התווים. המגבלה הזו של 140 מאלצת לכתוב רזה. בלי תיאורים משתפכים, בלי סופרלטיבים. עובדות, לפעמים סיומת מושחזת, ודי. מה שמשאיר מקום לדמיון. המינגווי היה מעדיף את טוויטר. אלמור לאונרד צייץ, מתברר.

הנעקבת החביבה עלי עושה במדיום שימוש מעולה. היא מצחיקה, וסקסית, ומכמירת לב, לפעמים הכל ביחד. נראה שנוח לה במדיום, ובעיקר נוח לה להתחבא בתוכו. שלל הציוצים מהבוקר בנו סיפור, כמו סצינה מסרט או סדרת HBO שהיית שמח לראות. בסוף, אחרי ענייני המדיום וכו', זה קם ונופל על לדעת לכתוב בתוך המסגרת הנתונה. כל השאר הם גורמים מסייעים.

בבוקר כשהיא הלכה הביתה הוא אמר לה שיתקשר. "תתקשר, XXX-לא לענות, תתקשר". זהו. בלי קישוטים מיותרים. שירה, בחיי.

%d בלוגרים אהבו את זה: