ארכיון תגים | טוויטר

שר החינוך נטש את הבניין

"אני לא רואה כלום, הכול חשוך. רואים אותי?" ישבתי עם תומר במרפסת ואכלנו צהריים ביחד, בזמן שהמורה לאזרחות ניסתה לפצח ללא הצלחה את תעלומת הגדרות הזום. התלמידים ניסו לעזור לה, "תיכנסי לסטינגס ותפעילי את המצלמה."היא ניסתה. "איפה המצלמה פה? רואים אותי?"

זו היתה מטאפורה יפה שהלמה שיעור אזרחות בישראל 2020, זו היתה דוגמה לאזלת היד הכללית, ולהזנחה הספציפית של הילדים שלי בכל מה שקשור למערכת החינוך. אין לי טענות למורה, אני מניח שאף אחד לא העביר לה קורס מזורז בתפעול הזום. היא עושה כמיטב יכולתה, מנסה לשחות במים הקרים והעמוקים אליהם הושלכה על ידי המערכת. "יהיה מבחן," היא הודיעה לתלמידים, וכשכמה קולות מתבגרים נהמו עליה שמה פתאום מבחן, ואיך זה יקרה, היא ענתה בכנות "לא יודעת, נחשוב על משהו." כנראה שאף אחד לא טרח לחשוב עד עכשיו. 

תומר והחברים שלו מגיעים ממרכז תל אביב, על כל המשתמע מכך. הם והמורים שלהם נהנים ממעמד סוציו-אקונומי סביר ומעלה, ואוריינות טכנולוגית מעל הממוצע, וגם הם מתחרפנים. אין לי מושג מה אמורים לעשות אנשים בלי מספיק מחשבים, בלי מספיק מקום בבית, בלי כלים בסיסיים להתמודד עם התקופה הזו. 

ואני חושד שגם למשרד החינוך אין. שבמרץ או אפריל לא היה שם אף אחד שחילק אנשים לצוותים ושלח אותם להכין שיעורי בית: לבדוק את כל החלופות, לא רק את זום. לבחון מה עובד טוב יותר בחיבור אינטרנט איטי, להכין תוכנית למשימות ביתיות למי שמתקשה ללמוד מרחוק או חסר את התשתיות הבסיסיות, לעבוד עם משרד הבריאות על הנחיות ללימוד בקבוצות בחוץ, ועוד כל מיני דברים בסיסיים לגמרי בעולם הדמיוני שבו קיים משרד חינוך מתפקד. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי מנהל פרויקטים ומישהו היה מבקש ממני להכין תוכנית ללימוד בימי קורונה, בזמן סגר, ביציאה ממנו. אבל מישהו צריך לבקש, לרצות.

צייצן שאני עוקב אחריו צייץ בטוויטר שהוא ואשתו החליטו לראות סרט בערב, ולכן נכנסו מראש ל-VOD כדי לבדוק מה יש, ובכך השקיעו יותר מחשבה ותכנון משהשקיע משרד החינוך ביציאה מהסגר. זה מצחיק, אבל את המחיר משלמים הילדים שלי, שמתחרפנים משיטת הלימוד הלא יעילה הזו, וסובלים מהריחוק החברתי והיעדר המפגשים פנים אל פנים, כי להתפלל בחוץ מותר, ולרוץ בקבוצה גם, אבל לשבת עם כמה תלמידים ומורה על הדשא אסור, או לפחות היה עד לפני רגע. והאטימות הזו מעוררת בי זעם, זה עוד פן אחד בהתנהלות של הנהגה שכולה אין אונות ואדישות, שעושה לילדים שלי נזק, מי יודע לאיזה טווח. 

יש חוזה ברור בין משרדי הממשלה השונים ובין נבחרי העם להמונים שבחרו בהם. הוא מופר שוב ושוב בתקופה האיומה הזו, ובמקרה של משרד החינוך זה מכעיס במיוחד כי לכאורה הפוליטיקה לא היתה אמורה להזדחל פנימה במקרה הזה, אפשר היה לחשוב על פתרונות מקצועיים מבוססי נתונים בלי לעצבן אף מגזר. ולא ללכת על דוקטרינת "גבעת חלפון" של בואו נעשה בדיוק מה שעשינו בפעם הקודמת, כי למה לא. יש המון פתרונות יצירתיים למצב הנוכחי, מישהו אי שם במנגנון המסואב מעל למורה האומללה לאזרחות צריך להתחיל לחשוב על כאלה. עדיף לפני הסגר השלישי. 

כרגע התחושה שלי היא של נטישה. המורה והתלמיד יושבים משני צידי הזום לבד. מי שאמור לספק להם תמיכה ותשתית נמלט מזמן, הזום פתוח כדי לסמן וי, כדי שכשיצוצו השאלות אפשר יהיה לטעון שהנה, התקיימו לימודים. בכל מה שקשור למנהיגות, חשיבה יצירתית והתמודדות, הציון של המערכת הוא נכשל.

הזכות להפגין ולסתום את הפה

לפני שנים השתתפתי בכתבה ב"ידיעות אחרונות" שעסקה במשחקי מחשב. כתבתי טור קצר, ששולב בכתבה שלא ראיתי לפני הפרסום. התוצאה: השם שלי הופיע בקרדיט, כשאני חתום למעשה על טקסט אנכרוניסטי שלא כתבתי ולא אהבתי את רובו, המלין על הקשר בין משחקים לאלימות פיזית. כאילו שמישהו זקוק לעידוד כדי להיות טיפש ולחלק כאפות. התקבלו לא מעט תגובות זועמות, ועם אחד המגיבים יצרתי קשר כדי להבין למה הוא כל כך נעלב. לא פגעת בי, הוא אמר, פגעת בקהילה!

השבוע נזכרתי באירוע הזה כשנתקלתי בכמה נציגים מטעם עצמם של קהילה אחרת. בטוויטר התעורר ויכוח על "הפגנות בימי הסגר – כן או לא", ואני טעיתי טעות פטאלית. טבלתי אצבעי בקלחת והבעתי דעה. מסופקתני אם קיים בעולם אדם יחיד ומיוחד שנכנס לוויכוח ברשת חברתית כשהוא אוחז בעמדה אחת, ויוצא ממנו מואר ומחזיק בעמדה הפוכה. אבל טעויות קורות, בעיקר כשאתה מתעצבן. ומה שהכעיס אותי היה הדה-לגיטימציה: אל מול טענות שכדאי להשעות את ההפגנות עכשיו, בזמן הסגר, או למצוא להן פורמט אחר, קפצו אנשים מהצד השני והאשימו את יריביהם בהתרפסות ובגידה במחנה. כלומר לא ויכוח לגופו של עניין, אלא סתימת פיות. 

אם יש משהו שאני מתעב בביביזם זה הוויתור המוחלט על מחשבה עצמאית, ניואנסים, מורכבות. יש רק עמדה אחת, בשירות המנהיג הדגול, וכל מי שאינו מיישר קו – בוגד. באים אנשי שמאל ועושים בדיוק אותו דבר, מציגים עמדה אחת מקודשת, ומגנים כל מי שמעז להביע עמדה אחרת. כשכתבתי שמתבצעת סתימת פיות למי שחושב אחרת, הותקפתי גם. בין היתר הואשמתי בביקורת שלילית שמשרתת את השלטון. איפה הגיליוטינה כשצריך אותה.

לא קשה לזהות את הטיפוסים האלה משני צידי המתרס. הם דרמטים ופומפוזים – הדמוקרטיה תקרוס עכשיו ומייד אם לא נצא להפגין, השמאל ימסור את המדינה לערבים אם ינצח בבחירות. זה להיות או לחדול, ורק חבל שאין בעברית קאפס בהקלדה, כדי להוסיף קצת נופך. זה לא ממש חדש. אני זוכר חברים של ההורים שלי מודיעים בשיחת סלון שיעזבו את המדינה אם שרון אי פעם יהיה ראש ממשלה. עד כמה שאני יודע לא רק שהם לא היגרו, הם אפילו לא עברו דירה. אין תהליכים, אין סימני שאלה, אין שלבים. יש השוואות למשטרים אפלים וסימני קריאה בלבד. ואני, אין לי כוח לסימני קריאה. 

אני חושד שחלק מהאנשים האלה מאוהבים בהפגנות. לא כאמצעי שנועד להוביל לעתיד טוב יותר, אלא כמטרה בפני עצמה. ההפגנות הן משהו אקטיבי ודרמטי – יוצאים מהבית, אולי מתעמתים עם שוטרים, עושים מעשה. הן זריקת אדרנלין ותקווה כאן ועכשיו. גם אני הרגשתי ככה כשנסעתי להפגין בירושלים, או בגשרים, ואני חושב שההפגנות חשובות וצודקות. יחד עם זאת, אפשר לעצור ולחשוב אם בזמן סגר הן משרתות את המטרה, ולא משמשות תחמושת לביביסטים. אם לא יהיה משמעותי ואפקטיבי יותר לארגן המוני הפגנות בכל רחבי הארץ לפי ההנחיות, או כל פתרון אחר שלא ייצר את התמונות שהשליט ואנשיו רוצים לראות בטלוויזיה. במילים אחרות להתמקד במחאה, לא בביטוי אחד מסוים שלה.

אני נרתע מהאנשים שיודעים שהם צודקים וכולם טועים, ועושים דה-לגיטימציה לכל מי שמעז להתנגד. זה ירוד ופחדני כשזה מגיע מימין, וירוד לא פחות כשזה מגיע משמאל. יכול להיות שאני טועה לגבי ההפגנות, אני באמת לא יודע. אבל כשמספרים לי שבגלל העמדה שלי מחר יהיו טנקים ברחובות, אני נתקף פקפוק וגרדת, וכשמנסים לסתום לי את הפה ומעלים את הווליום, אני מאבד אמון וחשק לדיאלוג. ממילא מדובר באנשים של מונולוג. הם יסתדרו מצוין גם בלעדי.

אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

אם רק תקשיבו להם

הפיד שלי מלא אפידמיולוגים, הם קראו המון מחקרים, או כותרות של מחקרים, הם מפרסמים גרפים, המלצות, ביקורות. הם יודעים מה צריך לעשות עכשיו ומה הפעולות שהיה צריך לנקוט קודם, אם רק היו מקשיבים להם כמובן הקורונה היתה מתה כמו מחאת 2011. 

הפיד שלי מלא מדינאים ופוליטיקאים, הם מסבירים איך לפתור סכסוכים, מרכיבים ומפרקים ממשלות, נוזפים בפוליטיקאים, קובעים עמדות נחרצות, מוקיעים את מי שלא מיישר קו. הם יושבים על הספה בבית במקום על כיסא בכנסת וכולנו מפסידים. 

הפיד שלי מלא צייצני מין. הם/ן מס(ג)בירים איך להתנהל במיטה ומחוץ לה, הם שופכים אור על מסתרי האורגזמה בשביל כולנו, נותנים סימנים בבדסמ, מניחים יסודות לאתיקה בין הסדינים, וכל מה שאדם צריך לדעת לפני שהוא מתפשט או מפעיל ויברטור. אם הם לא היו שם איך לעזאזל היינו עושים כולנו את המין. 

הפיד שלי מלא טרולים. הם באו לעשות בלגאן, להעליב, לערער, ללעוג, לגרור את כולם לבוץ בו הם מתפלשים, לבטל דקויות והבדלים ולהכריז בתרועת ניצחון שממילא הכול צבוע, אז אין טעם. הם ניהיליסטים ספק מסוכנים ספק מכמירי לב, שמטרילים ומרעילים, הכרחיים כמו רחובות קטנים ומזוהמים בעיר גדולה.

הפיד שלי מלא אנשים עם מקלדות, חיבור מהיר לאינטרנט וחיבור רופף למציאות. אנשים עם סימני קריאה ובלי ספקות. ולפעמים אני עושה את הטעות וטובע קצת בגלי המידע הסותרים האלה, שמתנפצים על החוף שלי בלי סדר ושיטה מכל כיוון. פעם בכמה זמן צריך לצאת מהמים, להפסיק לעקוב אחרי אנשים מסוימים שאיבדו את הצפון, להתנתק. 

אף פעם לא חיבבתי את אנשי סימני הקריאה. אבל אם פעם בעיקר כעסתי עליהם, היום אני מביט בהם קצת אחרת. אני מניח שעבור רובם הדעות הנחרצות האלה בכל תחום מהוות משענת, רשת ביטחון, נחמה. המציאות כל כך כאוטית, וככל שתטיל ספק ותבלבל כך היא תהפוך למפחידה יותר, אפלה שבה מסתתר הבלתי ידוע. דיעה נחרצת להתבצר מאחוריה היא פנס בעלטה הזו, הפוזיציה היא חבל ההצלה שמונע ממך ליפול לתהום. תפוס לך עמדה וצא לדרך, הכול יהיה ברור יותר על שביל האבנים הצהובות היחיד והבודד שבחרת. 

ויש בפיד שלי גם אנשים מצחיקים, אנשים בעלי טעם טוב עם תובנות על מוזיקה, ספרים, משחקי מחשב, סקס. אנשים שמעשירים את חיי בידע ותרבות. צריך לטפח אותם ולנסות למנן ולסנן את השאר. להביט ימינה ושמאלה בזהירות בצמתים, ולהשתדל להיצמד לאיזה מצפן פנימי, ולנווט דרך היער החברתי הביתה. 

הפחד מטפטף כמו רעל או עזבו אותי מחרדת הקורונה הזאת באמא שלכם

“כולנו הולכים למות מקורונה," זעק הציוץ בטוויטר, ואני מצאתי את עצמי מסכים חלקית. כולנו נמות, עם העובדה הזו כמעט והשלמתי בשנים האחרונות, רק שאני לא בטוח שדווקא המגיפה המילניאלית הזו תחסל אותי. יש מגוון כל כך רחב של אפשרויות, למה להצטמצם לאחת?

אבל הקורונה היא הקוטל הגדול של הרגע, לפחות קונספטואלית. נכנסתי לשוק אחרי שהשומר בכניסה בדק שאין לי חום, בלי להציץ אל תוך התיק שלי, כי מה זה לבנת חבלה מקומית מול מגיפה עולמית. והשיח בטוויטר ופייסבוק מתמקד בווירוס, ממלא את הרשתית שלי בגרפים וטבלאות ומומחים מטעם עצמם ומביאי ציטטות של מומחים אחרים, ומסבירים שיהיה רע, או טוב, או באמצע. ויש עובדות, המון עובדות, שעליהן אי אפשר להתווכח. או שכן? למשל חולים קשים – מי הגדיר מה זה חולה קשה, והאם בכל בית חולים ההגדרה היא זהה? ועד כמה אמינות הבדיקות, ועוד ועוד ועוד. 

ובכל שולט הפחד, ומאחוריו אינטרסים. וכל אחד מתבטא מהפוזיציה. גורמי שלטון ועסקים שטוב להם קצת מגיפה, גורמים אחרים שפחות נוח להם סגר והגבלות, אנשי תקשורת שנמשכים כמו פרפר לכותרות לוהטות, ואין לזה סוף. אז למי להאמין? למי שהכי נראה לך, עשה לך רב קורונה. 

אינני מעוניין. אני קורא ומתעדכן, הולך עם מסיכה ונמנע ממקומות צפופים מדי, אבל מודע לבורות שלי, ומנסה להשתלט על החרדה. אני חושד בכל אפידמיולוגי הפיד. אני מניח שהם חשים את אותה חרדה שמקננת אצלי, לאו דווקא מהמחלה עצמה. אנחנו בתקופת לא נודע שלא היתה כמותה בימי חיי, העתיד לוט בערפל ברמה של חורף סקנדינבי קשה. ברגעים הרעים מה שמשתלט עלי הוא לא חשש לבריאותי, אלא צורך נואש במשהו להיאחז בו, בקרקע יציבה ויכולת לראות יותר משבוע-שבועיים קדימה. אני מניח שכשמישהו מצייץ "כולנו נמות מקורונה" ומוסיף גרף או שניים זה מספק לו תחושת שליטה. עצם הזעקה מסייעת להתמודדות עם הפחד, כמו לשרוק בסמטה אפלה. בהיעדר חלופה מעשית – אי אפשר לתפוס אלת בייסבול וללכת לפוצץ לווירוס את פיקות הברכיים – בוחרים בזעקה מנומקת וזעם כלפי מכחישי המגיפה, סרבני המסיכות ועוד נציגי "אחר" נוחים. 

אני לא רוצה לצעוק ואני לא רוצה לפחד. אני מנסה להשתחרר, להרפות. אין לי שליטה על מה שיקרה. אני יכול להתנהל באחריות, ולהפעיל שיקול דעת סביר וזהיר. ללכת עם מסיכה, לשמור על הילדים שלי, להשקיע בשמירה על העבודה המוצלחת שלי, ולחכות ולראות מה עוד יקרה ב-2020. ואני מבין את חרדת הפיד, אבל לא רוצה לתת לה להשתלט עלי. 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." הציטוט הזה מ"חולית" יפה, אבל אפשר להתווכח איתו. פחד יכול להיות מנגנון הישרדותי לא רע בכלל, אם למשל אתה נתקל בנמר שדילג על ארוחה. אם הקורונה היתה עניין מקומי, פחד היה יכול להניע אותנו לברוח למקום בטוח יותר. אבל אין כזה כרגע, והחרדה והפחד מובנים, אבל לא עוזרים. אני לא רוצה לתת לפחד להשתלט עלי. כל עוד לא הכול קרס, אני מעדיף להמשיך ולחיות וליהנות עד כמה שאני יכול. סקס, סמים ורוקנ'רול עם מסיכה. בטח שעם מסיכה. 

גם צייצנים שמאלנים אוהבים קצת דם

איזה כיף זה לראות נאצי חוטף אגרוף. אין דבר שיכול לאחד את העם יותר מסנוקרת לסנטר של הרוע האולטימטיבי. גם אני צפיתי כמה פעמים בסרטון של אפרו-אמריקאי מגודל חובט בבחור לבן שעונד על היד סרט עם צלב קרס. הפיד געש ורעש בשמחה לכמה שעות, כולל שמאלנים נאורים שמצאו, כמוני, מפלט ליצרים היותר בסיסיים שלהם. היה נחמד, ואז זה התחיל להטריד אותי.

הסרטון, לכאורה, ברור לחלוטין. מצד אחד בן מיעוטים נרדף, מצד שני גבר לבן מעוטר בצלב קרס. אבל מה הסיפור מאחורי זה? לינק אחר הוביל לסיפור על דיווחים שרצו בטוויטר על גבר לבן שמסתובב במיניאפוליס עם צלב קרס על השרוול, ולכאורה מטריד שחורים. לכאורה. לא ממש תחקיר עיתונאי מקיף ומספק. מה אם יש כאן סיפור אחר? אדם מעורער בנפשו, סטודנט טיפש שהפסיד בהתערבות, וכו' וכו'? אחר כך גם התברר שזה סרטון ישן, ולא מעידן המהומות הנוכחי. 

אבל הפיד שלי היה עסוק מדי בתשואות מהיציע. גרוע מזה, הציוץ היחיד שראיתי נגד הסרטון היה של אבישי עברי, אחד הטיפוסים הנאלחים יותר שמסתובבים ברשת, כוכב סרטון התעמולה של הליכוד עם תמונות הקברים בהר הרצל. עברי, על תקן השעון המקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, לא אהב את מה שראה. שאר הפיד, מנגד, לא אוהב את עברי, ומיהר לפסול את דבריו ולא בגלל התוכן או הניסוח אלא בגלל מי שהוא. וכך קיבלתי בתבשיל אחד את כל מה שאני לא אוהב – כותרות עם סימני קריאה ובלי טקסט, מורכבות והקשר, ושיפוט על בסיס האדם ולא על בסיס התוכן. 

אני מוקף סימני קריאה, לא פעם בצורת סרטוני וידאו קצרצרים שלכאורה לא מותירים מקום לספק. אם פלשתיני צולם משליך אבן, אף ימני לא יתעניין מה קרה דקה או יום קודם לכן לאיש או למשפחתו. אם חייל צה"ל צולם מכה ילד, אף שמאלני לא ירצה לשמוע מה ספגו החייל וחבריו לפני כן מילדים דומים. כולם רוצים נקודה בסוף משפט, אף אחד לא רוצה מורכבות וספקטרום. אבל יש כאן מנעד. בקצה שלו ניצב אלאור אזריה, כשהוא יורה באדם שלא מסכן אותו בשום צורה. אבל ברוב המקרים יש מקום להבנה, ניואנסים, מורכבות. 

בספרו, "מלחמת העולם השנייה" מספר אנתוני ביוור על תכסיס של חיילים גרמנים מול חיילי בנות הברית, בשלב שבו אלה כבר פלשו לגרמניה. חייל גרמני היה עומד עם ידיים מורמות בכניעה, וכשחיילים אמריקאים היו ניגשים לקחת אותו בשבי, חבריו של הגרמני היו יורים בהם מהמארב. בשלב מסוים האמריקאים הבינו את הפואנטה והפסיקו לקחת שבויים. ועכשיו דמיינו את הסרטון ב-YNET, ובו חייל אמריקאי יורה בחייל גרמני שנכנע. מזעזע, נכון? זה יהיה סרטון קצר – כשהייתי עורך אתר תוכן היינו בודקים את משך הצפייה הממוצע בתכני וידאו. פעם העלינו סרטון של 14 שניות, שזמן הצפייה הממוצע בו עמד על 11. לאנשים אין סבלנות. 

המציאות מורכבת, ומאחורי כל סרטון מסתתרים סיפור ובני אדם. אם האיש עם צלב הקרס הוא אכן נאצי, אני שמח על האגרוף שחטף ומקווה שבהמשך הדרך זימן לו הגורל מפגש עם רופא שיניים יהודי עצבני. אבל אני לא באמת יודע עליו כלום. וכך גם הפיד הצוהל שלי, שמתפקד כשמאל נאור ורגיש לכאורה רוב הזמן. אין לי כוח אליהם, ואת המציאות שלי אני אשתה עם קצת קרח וסימני שאלה מעורבבים בספקנות, תודה.

הבורקס הכי טעים שאכלתי בחיים שלי

הרחוב היה כמעט ריק, אבל לא מספיק. אנשים בגילי דיברו על מלחמת המפרץ, לצעירים יותר לא היתה נקודת ייחוס להישען עליה. רוב החנויות היו סגורות, בתי קפה הציבו שולחן בחוץ וביקשו מאנשים לעמוד במרחק שני מטר זה מזה, הבריסטה עטה כפפות סיליקון ומסכת נייר. קניתי קפה כי מי יודע מתי יהיה עוד הפוך תל אביבי כהלכתו, רק כדי לגלות עוד ועוד בתי קפה בהמשך. יש פער גדול בין ההצהרות והפניקה על המסך לרחוב. בטוויטר זה קץ הדמוקרטיה, ותיכף סוגרים את האינטרנט ועוקבים אחרינו, היציאה החוצה מספקת משב נורמליות ספק אמיתי, ספק מרגיע.

כמעט ריק, כמעט סגור, אבל לא יום כיפור, לא יום הזיכרון, לא שום דבר מוכר שיספק נקודת חיכוך, אחיזה, מעצור להחלקה הזו במורד המציאות שיצאה משיווי משקל. צעדתי בשנקין ולא ידעתי אם אלה האנשים מולי שזזים הצידה או אני, כולנו נרתעים אינסטינקטיבית מקרבה פיזית. נזכרתי במסיבות, בהופעות, בגופות נצמדים בלי מודעות ומחשבה, צלוחיות פטרי רוקדות. כל החנויות סגורות ופתאום חנות הנעליים שעל פינת קינג ג'ורג' בדלת פתוחה, מוכר גלמוד יושב בפנים.

בכניסה לשוק התלבטתי לרגע ואז התחלתי לצעוד, מנסה להיזכר מה היה המספר של החולה שביקר גם בשוק הכרמל. בעוד שנה-שנתיים החולים הראשונים יככבו בכתבות מגזין, עכשיו הם סמני אזהרה. לא היה סדר והיגיון בסוג הבאסטות הפתוחות. זו שבה אני קונה את העשבים והשורשים למרק היתה פתוחה, זאת של הירקות לא. בסטיונר אחד ג'ינגל בין פתיחת דוכן הבגדים שלו לבין ויכוח עם צמד קולגות שאמרו לו שהוא משוגע, למה לפתוח ומה בגדים עכשיו. "לא היה כזה דבר אף פעם. מאז קום המדינה!" 

זוג תיירים עמד באמצע וצילם. אלוהים יודע למה. הדוכן שבו אני רוכש את הזיתים היה סגור, והסתובבתי בחזרה לעבר אלנבי. קבעתי להיפגש עם חברה ולצעוד קצת לפני שיכריזו על הסגר מוחלט. עוד מעט אראה אותה ליד הכספומט, עוטה כפפה לפני שהיא מקלידה את הקוד. אבל לפני כן ממש בכניסה נעצרתי ליד הבורקס הטורקי.

המוכר נראה רגוע, המקום היה ריק. איפה העומס של שישי, של "בוא תתפוס כסא ותצטרף למישהו לשולחן, תכף יהיו איתך כי לחץ לחץ לחץ". לא היום. בדקתי אם אפשר לשבת. בטח שאפשר. האיש סיים שיחת טלפון שבה הסביר למישהו איך לחמם את הבורקס הקפוא שקנה לימי המצור. ואז הביא לי את המנה שלי, בורקס תרד טרי, מלפפון חמוץ ליד, ביצה קשה נחה מעליו, צלוחית של רוטב עגבניות חריף בצד. הריח היה מעולה, והאוויר היה קריר ונעים, והרגשתי בריא ורגוע וחי. אכלתי לאט, הטעמים מתערבלים בפה, מלוח וחריף וחמים ומענג, וחשבתי שאין ספק שזה המאכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי, אולי שאי פעם אוכל. 

כשהריקלינים נתקלים בבריון גדול יותר

גדלתי ברעננה פנינת השרון, העיר והשיממון, וכמעט לא נתקלתי בביריונים. הסתובבתי בקרב המוני מעמד-בינוני-ישראל-ראשונה כמוני, בפסטורליה נטולת הפרעות, כמעט. ובכל זאת, פה ושם הם הגיחו מהשוליים, גילויי כוחנות פתאומיים שנצרבו בזיכרוני. ילדים גדולים יותר שמאיימים ומפעילים כוח כדי להשתלט על המגרש, או סתם כי בא להם. מישהו שמאתר נקודת חולשה ולועג בפומבי. מקרים נדירים שהותירו צלקות – קטנות אבל נצחיות. 

ההשפעה חדה ומטלטלת, אני מניח שאני לא היחיד: כל אחד חווה רגעים כאלה, בעבודה, בלימודים, ברחובות הלא קשוחים של רעננה. זו נקודה רגישה אוניברסלית, ובגללה קשה לי עם גילויי ביריונות בכלל ועם טרולים ברשת בפרט. וכך, בשבוע שחלף החלטתי להעיף מהפיד שלי בטוויטר את אראל סג"ל, ינון מגל ושמעון ריקלין. שלושה עיתונאים לכאורה, ימנים, שנמצאים בכל מקום, מרעילים את האוויר, עושים לי רע ומעלים זיכרונות נשכחים מכל בריון שאי פעם נתקלתי בו. אלא שאז, שנייה אחרי החסימה מטהרת האוויר, נפל דבר. הבריון הפך לקורבן.

את הרכילות הלוהטת שמעתי מחברה יום לפני. למחרת פוצץ את זה ברק כהן בטוויטר, כשהעלה את הספק שמועה על רומן שמנהל ריקלין הנשוי עם אלונה בראון, המו"לית של גלובס. גם כהן הוא סוג של בריון. אני נרתע מהתוקפנות שלו, מהוולגריות, מהיעדר הגבולות. אבל זה מקרה קלאסי של זה לא אתה, זה אני. הבעיה היא אצלי. 

לכאורה זה נמוך ומרושע ומיותר לתקוף אדם על רומן, עניין פרטי לכל הדעות. אבל ריקלין צייר את המטרה הזו על גבו שלו. ההתנהלות של שלישיית מגל-ריקלין-סג"ל ברורה: הם תוקפים, לועגים, ומעוותים את האמת. הם משליכים בוץ, וכשמישהו מנסה להתווכח, התגובה הלעגנית היא "זה לא אותו דבר", בבחינת זה הטיעון הסמולני הצבוע, שמנסה לבצע הפרדה שקרית בין מקרה למקרה, כי מה שלשמאל מותר לימין אסור. ניואנסים, הקשר – אלה שקרים של השמאל. ולכן הטקטיקה היא תמיד התקרבנות, תקיפת הצד השני תוך טענה לצביעות ואיפה ואיפה, והתבשמות לעגנית בצדקתם. 

ריקלין הוא אולי הפאתטי והמסוכן שבחבורה. הוא שקרן, פופוליסט, וציניקן שמנצל את היהדות ואת זמירות השבת בלי לדפוק חשבון. אם יש מישהו שצריך לחשוף את ערוותו וצביעותו זה הוא. ועכשיו שהוא יסביר למה לו מותר לרדת נמוך – למשל לטעון שיש לו את החומרים האישיים שהיו לגנץ בטלפון – ולאחרים לא. האם הוא יטען שזה לא אותו דבר? האם למי שמזהה את עצמו עם מוסר שמרני יהודי מותר לטעון פתאום שההתנהלות הפרטית שלו, שמנוגדת למה שהוא מטיף לו, צריכה להישאר מחוץ לאור הזרקורים?

ברק כהן הוא בריון, אבל אני בבסיס עוד שמאלני יפה נפש וצדקן שלא רוצה ללכלך את הידיים. מול שלישיית הבריונים ומה שהם מייצגים אין אופציה אחרת. הם לא משחקים לפי הכללים, ההתקרבנות הבלתי פוסקת שלהם היא חלק מלגיטימציה עצמית לשבור את הכלים ולכופף את החוקים. הם לא נזקקים לעובדות, הם מעוותים את המציאות, בניגוד לאנשי תקשורת ימנים כמו עמית סגל וקלמן ליבסקינד הם פשוט סוכני כאוס. וכהן מבין את זה, ומדבר את השפה שלהם. הוא מאתגר את הצדקנות שלי, והוא מספק את תאוות הנקם שקיימת בקרב כל מי שחי בין הקווים ומסתכל חסר אונים באנשים שחוצים אותם ברגל גסה כדי לפגוע, להשפיל, להזיק. אנשי שמאל שמצקצקים מולו מחמיצים את הנקודה. את המלחמה הזו יכול לנצח רק מי שדובר בריונית שוטפת.

 

מקלות ואבנים בטוויטר

בזמן שמלחמת העולם השלישית מתמתחת על קו הזינוק, התחוללה עוד מיני-שערורייה בפיד הטוויטר שלי: מישהי כתבה על כמה נפגעה מבן הזוג שלה, כשגילתה ששיקר לה. היא לא נידבה פרטים אבל כנראה שזה לא עצר שלל זרים מלהציע הצעות או להעביר ביקורת, כי הציוץ הבא שלה היה תגובה זועמת שבה היא מסבירה שהיא לא צריכה עצות, היא בסך הכול רצתה לפרוק. מה שכמובן עורר עוד תגובות כי בני אדם.

שזה לגיטימי, ולא נדיר – יש לא מעט ציוצים זועמים שעוסקים בתגובות של דושים/ימנים/שמאלנים לציוצים אחרים. וזה מעורר בי את חוסר הנוחות וחוסר ההבנה שאני חש מול המדיה החברתית בשלל צורותיה מאז ומעולם. אני יכול להבין את הצורך לפרסם דברים בפייסבוק, טוויטר וכו'. אני מבין את הצורך בתשומת לב, את הצורך לומר משהו או יותר נכון לצעוק אותו מראש הגג. זה אנושי ובסיסי ומשתלב יפה עם תוכניות ריאליטי ושאר פורמטים של התפשטות בפומבי. והיי, כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני לא שופט. מדי.

אבל בכל פעם שאני כותב משהו אני חושב עליו לא מעט. יש אנשים שם בחוץ, ולא כולם יבינו או יאהבו בהכרח את מה שיש לי לומר. חלקם חושבים אחרת ממני, חלקם סתם מרושעים, או אולי דבילים. מה לעשות. כשאני כותב משהו פומבי אני מרגיש כאילו אני צועק אותו ברחוב הומה אדם, וזה מגדיר את מה ואיך שאכתוב. חשיפה מבוקרת. וכן, מותר לצעוק דברים בחללים ציבוריים – בגבולות הסביר – אבל אי אפשר להתעלם מההשלכות, זה כבר בין נאיביות להיתממות. ולכן אני לא מבין את השימוש במקום הזה כדי לפרוק דברים אישיים, פרטיים וכואבים. אם אספר על פגיעה אישית או אכזבה מאדם אהוב לחברים קרובים, אני רשאי לצפות לאמפתיה ואהדה. אם אצעק בקניון הומה, אצפה לתגובות מדביל או אחד או שלושה שיעצבנו אותי רצח. 

יש גבול. קו עדין ודק ולא תמיד ברור, בין האישי לפומבי. חלק מזה נובע מהישיבה מול מקלדת לבד בבית. אני לא רואה את ההמון משמע הוא לא קיים. יש אשליה נעימה של כתיבה מדויקת רק לקבוצת האנשים שמגיבה לי בדרך כלל בפיד, והתעלמות מהמון פוטנציאלי בלתי נראה, או מהעובדה שחלק מהחברים הללו וירטואלים, אנשים שלא פגשתי מעולם ושאני מייחס להם תכונות ואופי מסוימים שלא בהכרח קשורים למציאות. מתישהו זה יתפוצץ. 

ומילא אם הייתי חושב שזה כי אני זקן ולא מבין, אבל כשאני מסתכל על צמד המתבגרים שיש לי בבית נראה שהם שלושה צעדים לפני. הם לא יחלמו לחלוק משהו אישי באמת בפיד ציבורי כלשהו. הספירות שבהן הם מסתובבים נחלקות לווטסאפ, שמוגבל למקסימום קבוצת חברים נבחרת, ולאינסטגרם, שבו עולים הרגעים הייצוגיים יותר. האישי מופרד מהפומבי הפרד היטב. כאילו יש כאן דור וחצי שהרשת החברתית גרמה לו לצאת מאיפוס, ואחריו הדור שלהם, שפחות או יותר נולד לתוך זה, וכבר מתנהל אחרת, נכון יותר.

חלק לא קטן מהצייצנים משתמשים בחשבון בדוי שמסתיר את זהותם האמיתית. זה מקל על החשיפה, אבל לא מפריע להם להתעצבן כשאנשים מגיבים באופן שלא נראה להם. זה מעורר בי חשד שלא רק החשיפה מספקת להם צורך מסוים, אלא גם התגובות המקוממות, שמצדיקות את מה שהם חושבים על המין האנושי, ומעמידות אותם מעל האחרים. אין לי בעיה עם העובדה שאנשים מרגישים נוח לחשוף הכול. אבל כמו שאמר ברוס ספרינגסטין באלבום ההופעה שלו: You wanna play, you gotta pay. אם אתה יוצא לצעוק את אשר על לבך בגשם זה בסדר, אבל קח בחשבון שתירטב.

כך גנבו לי סרטי קומיקס את הדגל

גם אני רכשתי מבעוד מועד כרטיסים ל"הנוקמים", גם אני הסתרתי דמעות-גיק בסוף (אל חשש, אין ספוילרים), ורק אז התפניתי להתבונן על האולם המלא והרשיתי לעצמי להרגיש נרגן.

הפריחה המטורפת והמפתיעה של ז'אנר גיבורי העל מציבה לפתחי דילמה. במשך שנים החיבה שלי לקומיקס היתה סוג של דגל מעט שונה שאהבתי לנפנף בו. לצד חיבתי למדע בדיוני היא מיצבה אותי בתת הקבוצה של גיקים, ואיפשרה לי להרגיש מוזר ומיוחד בעת ובעונה אחת. מצד אחד מבטים משונים ונושאי שיחה שאולי עדיף לא להעלות בסיטואציות חברתיות. מצד שני תחושה חמימה ונעימה של להיות שונה. ז'רגון ורפרנסים שמבדילים בין הקבוצה שלי להמון, מרחב מחייה ייחודי.

ואז באו מארוול ורוברט דאוני ג'וניור והרסו את הגדר. מדמות מצוירת שמוכרת לגיקים מיטיבי לכת הפך איירון מן לסלב. פתאום כולם הולכים עם חולצות של גיבורי על ומזהים את סטן לי, השם ייקום דמו.

את חוברת הקומיקס הראשונה שלי – ספיידרמן – גיליתי אצל קרוב משפחה ירושלמי. זו היתה אהבה ממבט ראשון, קצת כמו לשמוע להקה או לראות סרט שמרגיש כאילו כוח עליון הינדס אותו אחרי שקרא את מחשבותי. צללתי פנימה לעולם חדש שכולו תלבושות ספנדקס, כוחות על ועלילות מופרכות. רעננה של ילדותי היתה מוצפת אנגלוסקסים, כך שלא היה מסובך מדי למצוא עוד מהחומר הטוב הזה. כמעט כל חנות ספרים יד שנייה – והיו הרבה כאלה – החזיקה גם קופסת קרטון עם חוברות. בלי שום סדר כרונולוגי ועם אפס יכולת להזמין חוברות מסוימות, מה שהפך את המעקב אחרי קווי עלילה לקשה ומתסכל. היתרון היחיד היה היכולת ליצור קשר עם חברי כת אחרים דרך החנות. את החבר הכי טוב שלי אני חייב לחוברת באטמן ששנינו חשקנו בה, והובילה למפגש לצורכי משא ומתן והחלפות.

כשהייתי בתיכון הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק ולחנות קומיקס ראויה לשמה. שתי קומות של שפע בלתי נתפס. השארתי שם את כל הכסף שהוקצב לי לטיול ויצאתי מאושר ומתוסכל. הבנתי פתאום איך החצי השני חי, וכמה קל היה להיות גיק אמריקאי. אולי קל מדי. הקושי שבהשגת החוברות היה בעל ערך.

רעננה מלאה צרפתים היום, ויש בה – כמו גם בתל אביב – חנות קומיקס אמיתית. אין צורך לנבור בקופסאות קרטון, אפשר להזמין מה שרוצים בחנות או באינטרנט. המכונה המשומנת היטב של סרטי מארוול הפכה הכול לנגיש יותר ובעיקר לגיטימי יותר. אף אחד לא ירים גבה בגלל החיבה שלי לגבר שרירי בחליפה צבעונית צמודה. הסרט האחרון של "הנוקמים" הוא נושא שיחה לגיטימי בכל מקום, החל מפינת הקפה בעבודה ועד לטוויטר. זה נוח ונעים. אבל הייחוד שלי, הדגל שהנפתי בהיסוס, הורד לחצי התורן. כיף יותר לרצות להיות מיינסטרים מאשר להגיע ולגלות שהפטיש שלי הפך לקונצנזוס. אבל בתכל'ס, אני רק מחכה ללכת עם תומר לסרט הבא.

%d בלוגרים אהבו את זה: