״הבעיה היא לא שהמלך רע. הבעיה היא שיש מלך״. זו בערך תמצית הביקורת של הסופר צ׳יינה מייוויל (איזה שם מגניב) על ״שר הטבעות״ בפרט וז׳אנר הפנטזיה בכלל. קצת קשה להתווכח איתו אבל מתחשק לי. את ״שר הטבעות״ קראתי לקראת סוף בית הספר היסודי, למרות התנגדות ההורים, שנראית היום נאיבית במיוחד. הוא הפך לתחנת תרבות מכוננת בחיי, וחזרתי אליו לא מעט פעמים. בימים ההם הייתי הילד המוזר שקורא קומיקס וספרים עם דרקונים, היום כולם ראו את הסרטים ושמעו על הסדרה של אמזון שעלתה מיליארד דולר. אף פעם לא הייתי חזק בעסקי עיתוי.

היום אני רואה במקביל שתי סדרות פנטזיה אפיות שעלו המון כסף. ״בית הדרקון״ ממשיכה את ״משחקי הכס״, ״טבעות הכוח״ צוללת אל העולם של טולקין, כשרק הזכות לעשות את זה עלתה לג׳ף בזוס 250 מיליון דולר. ההבדל ביניהן גרם לי לחשוב על מה משך אותי בספרים האלה, ומה מושך אותי בספרות בכלל. ולמה בעצם אני נהנה משתיהן?

טולקין היה קודם. הספרים שלו בריטים להפליא, נטולי מיניות וגסויות ועם ייצוג קטנטן לנשים ואפסי למיעוטים, ודמויות שרובן אציליות וטובות או מנייאקיות של ממש. זאת לא ביקורת – האיש היה תוצר של זמנו, והספרים שלו הושפעו מהשתתפותו במלחמת העולם הראשונה, ומהחדשות ששמע על השנייה בזמן כתיבת ״שר הטבעות״. סדרת ״שיר של אש וקרח״ של ג׳ורג׳ מרטין היא סיפור אחר לגמרי. הספר הראשון יצא ב-1996, וכשקראתי אותו חשבתי שמרטין החליט ללכת על אנטי-טולקין: פוליטיקה ותככים, סקס קינקי, ודמויות שחיות בשטח האפור של המוסר, כי כל מי שרע לגמרי או טוב מדי לא ישרוד. אין כמו תיאור גרפי של איבר מין גברי של ננס כדי להבהיר שאנחנו כבר לא בארץ התיכונה. 

שתי סדרות הטלוויזיה נאמנות למקור. ״טבעות הכוח״ הטולקינית יפה ואפית, אף אחד לא מתפשט או מתמזמז, בטח לא מקלל. הטובים טובים, הרעים ממש לא. בצד השני ״בית הדרקון״ מלאה בסקס – ממיסיונרית ועד אורגיה – פוליטיקה מטונפת לא פחות, ודמויות שנעות בגמישות מצד לצד של ספקטרום המוסר. אני מחכה בציפייה דרוכה לפרק חדש של כל אחת מהן.

אז מה אני אוהב יותר? את טולקין. מילת המפתח היא אוהב. אני יכול להעריך יותר את מרטין והמגמה שהוא מייצג. מייוויל, ג׳ו אברקרומבי ועוד סופרים מהז׳אנר עושים לספרות הפנטזיה חינוך מחדש. הם מפגישים בין קסם ויצורים אפיים לבין פוליטיקה מקיאווליסטית צינית ויצר האדם. זה מרתק, זה כיף, אבל בסופו של דבר האהבה שלי כילד לדבר הזה שנקרא סיפור נולדה במקום אחר. בצורך לברוח, לחוות עולם אחר מזה שאני מכיר, לקבל הצצה אל חלופה של המציאות. אפור ואמביוולנטי לא חסר בעולם, כמו גם אבדן וכאב. יש משהו מנחם ומרפא בפנטזיה אפית, ילדותית, שבה הטוב הוא טוב והרע הוא רע. שמציגה אידיאל של מציאות, ולא את הדבר המורכב והמלוכלך עצמו. ריחוק אסתטי במיטבו.

זה מסוכן. גזענים יכולים למצוא בספרים של טולקין תמיכה בעליונות לבנה, ו״טבעות הכוח״ כבר ספגה ביקורת מצד צופים גזענים על הצגת אלפים והוביטים שחורי עור. כמו דת, גם ספרות היא מזנון שממנו כל אחד בוחר את מה שנוח לו לברור ולקחת. בשבילי הספרים האלה הם דלת לעולם אידיאלי, שמספק פרספקטיבה אחרת על המציאות, ומאפשר קצת נחמה. ריאליזם כואב יש לי ביום יום גם ככה, תודה.

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

על שתי תחנות יסוד בספרות המערב גדלים ילדי: ספרי נרניה ו״ההוביט״. זה הקנון. ״הארי פוטר״ יכול היה להיות המצטרף החדש לחבורה, ובצדק, אבל הוא חדש מדי ולא הוקרא מעולם לצד מיטה של ילד שרוצה רק עוד פרק אחד לפני השינה. ואילו בצד, באפלה, ניצב הכישלון החינוכי הגדול שלי – ״שר הטבעות״, אחד הספרים המכוננים של חיי שלא נקרא וכנראה גם לא ייקרא על ידי אף אחד מצאצאי.

בימים אלה הגיע שוב תורו של ״האריה המכשפה וארון הבגדים״, הראשון בסדרת נרניה. בת החמש סירבה בהתחלה לרעיון של ספר חדש, עד שנגה ואני רקמנו ביחד תוכנית זדונית. הפטרתי לחלל החדר בקול אדיש שאני מקריא עכשיו לנגה סיפור, ובאמצע הפרק הראשון הודיע קהל היעד האמיתי שהיא רוצה שנגה תקריא לה את הפרק הבא. מה יכול להיות רע בילדה, בערך בגילה, שמגלה עולם קסום מצידו השנה של ארון בגדים? ובמאמר מוסגר: .ק.ס לואיס חוזר שוב ושוב על האזהרה מפני הסתגרות בארון, סוג של ״ילדים אל תנסו את זה בבית״ שהיום נשמע כמו תמיכה בקהילת הלהט״בים.

אני מבין את סוד הקסם. הקו המקשר בין תושבי נרניה, מר פוטר ומר באגינס, הוא העיסוק של הספרים בהתבגרות ושינוי. בכולם יש דמויות שמגלות דברים מפתיעים על עצמם ובעצמם. שמגלות ייעוד וייחוד. בקיצור, מה שכל ילד היה רוצה לגלות. בנרניה יש גם דמויות נשיות, מה שמספק אובייקט הזדהות לבנות במשפחה, והספרים, למעט סדרת פוטר, נכתבו לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן מפחידים במידה הראויה וקצת מעבר. ג׳יי.קיי רולינג, ייאמר לזכותה, הצליחה להחדיר מספיק אפלה ואימה אמיתיים גם לסאגה שלה, באופן לא טיפוסי לעידן הנכחי.

״שר הטבעות״ הוא אופרה וגנריאנית אחרת. ילד אחרי ילד סירב לקרוא יותר מעמוד או שניים מיצירת המופת של טולקין. האשמתי את התרגום המיושן, את היעדר הדמויות הנשיות. עכשיו אני חושב שיש כאן עניין מהותי יותר. ב״שר הטבעות״ הדמות הראשית לא מתפתחת לשום מקום וגם לא מגלה שהיא מיוחדת, או בעלת גורל מופלא במיוחד. זו לא ההקבלה הפנטסטית לילד שגדל ומחפש את מקומו בעולם. הוא קרבן של הנסיבות, שנוטל על עצמו משימת התאבדות כפוית טובה כדי להציל את העולם מחורבן. לא נבואה ולא נעליים, סתם מזל נאחס.

נגה הגישה עכשיו עבודה  על ספרות פנטזיה וגיל ההתבגרות. לנרניה יש שם מקום של כבוד. גם אני כילד רציתי נורא לגלות בארון בגדים מזדמן עולם חדש, ולא בגדים שיהפכו לוינטאג'. אבל לא היה לי שום חשק להיכנס לעולם האפל והעומד להיחרב של "שר הטבעות", או להיות הגיבור הטראגי שלו. אולי בגלל זה הילדים שלי, אנשים בריאים בנפשם עם גישה חיובית לחיים בסך הכל, מעדיפים את הפנטזיה שלהם על הצד הקליל יותר, ומשאירים את הטבעת לי.