ארכיון תגים | טיימהופ

מכונת הזמן של הזיקנה והרגש

סבתא שלי קמה בלילה ונפלה. מה שהתחיל כסדק התפתח לשבר. והשבר הוביל לניתוח. אני מניח שככה זה כשאת בת 97. הכול שביר. כשאמא שלי שאלה אותה למה בכלל יצאה מהמיטה באמצע הלילה הודיעה לה סבתי שהיא היתה צריכה לעלות לשמירה. 

תורנות השמירה המדוברת, רלוונטית כנראה לאי שם בעת קום המדינה, בקיבוץ יד מרדכי אליו הגיעו סבי וסבתי, צמד סוציאליסטים שעלו לארץ עם הרבה אידיאולוגיה ותינוקת בבטן. כשהיא נושקת למאה, סבתא שלי כבר לא לגמרי צלולה, אבל הזכרונות צפים על המים העכורים.

סיפרתי את זה לתומר והוא אמר שזה כמו מכונת זמן. יש משהו מפתה ברעיון. הזיכרון שלי מחורר, חלקי ומתעתע. אני מגלה את זה בשיחות עם אנשים מהעבר, ובזכות העובדה שבעידן הזה הוכל מתועד לעייפה. פוסטים ישנים, אפליקציות נוסטלגיה כמו טיימהופ – כולם שולפים ציטוטים, תמונות ותובנות שלא זכרתי ששכחתי. 

גם הילדים שלי עושים את זה, רק שכאן זה כבר בעייתי. אם הזיכרון שלי סלקטיבי, מחורר וגמיש, סביר להניח שגם שלהם כזה. נגה בטוחה לחלוטין לגבי זיכרונות מגיל 6 למשל, גם אם אמא שלה ואני זוכרים אחרת. זה גורם לי לתהות לגבי הפרק ההוא במראה שחורה שבו לכולם מושתל צ'יפ בראש, שמקליט את כל מה שהם רואים. לא עוד זיכרון אנושי מתעתע, רק עובדות וזוויות צילום. 

זה אחד הפחדים הגדולים שלי, מין מקרה גליה עוז שכזה. זה נכון למערכות יחסים בכלל, אבל כשזה מגיע לילדים שלי זה משמעותי פי כמה. ויכוחים על מי אמר מה ומי פגע במי. זיכרונות משחקים במכוניות מתנגשות של אירועים, עובדות, תחושות. ובסופו של דבר פחות משנה מה קרה באמת, משנה התחושה שנשארת. עלבון, כעס, פגיעה. עובדות זה נחמד, אבל הפרשנות והזיכרון הם שקובעים. הצ'יפ המקליט ההוא לא היה מסייע באמת. הוא היה משתיק את הרגש ומנציח את ההיגיון. היגיון זה חשוב, אבל הוא לא יכול לכונן מונרכיה.

אולי כשאהיה קשיש ממש אשוב ואזכר גם אני באירועים ששקעו באבק הזמן. אכנס למכונת הזמן, לטוב ולרע. אבל בינתיים אני חושב שצריך להניח לזיכרון ולהתמקד בתחושות, זה מה שקובע. הוויכוח על מה באמת קרה מיותר. אם מישהו זוכר שהעלבת אותו, כנראה שפגעת ולא משנה באמת איך. עדיף לקבל את זה ולהקשיב, לא להתווכח ולשלול. 

ולגבי הזיקנה המתקרבת: בספר מדע בדיוני שקראתי פעם מגייסים את כל הקשישים בכדור הארץ לצבא ההגנה על המושבות בחלל. הם נשלחים לבסיס גיוס בתחנת חלל מרוחקת, ואיש לא רואה אותם עוד, אף אחד לא יודע מה קורה שם. ובכן, מתברר שהמוח שלהם, יחד עם כל הניסיון והחוויות, מועבר לגוף אנושי מהונדס גנטית, הפסגה הפיזית של בן אנוש.

בן לילה הופכת אוכלוסיית תחנת החלל מחבורת קשישים חצי דמנטיים על סף מוות, לאוסף של בני ובנות אלים, שילוב של דוגמני על ואתלטים אולימפיים. ומה הם עושים מייד? נכון, שוכבים כולם עם כולם. ובכן, מדענים – יש לכם עוד כמה עשורים לארגן לי את זה. בהצלחה.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: