ארכיון תגים | טיסה

תכף הגלגלים יעלו

תכף אני ממריא.

הריטואל: מזמין מונית לשעה שנקבעה אחרי ויכוח פנימי מתיש, כמה זמן מראש? בין השלוש שעות המומלצות לבין ניסיון העבר לבין פאקינג יולי וכולם טסים, אבל בעצם עוד לא זוועות אוגוסט. בסוף מזמין לשעת פשרה בידיעה ברורה שאמצא את עצמי יושב בין דוכני קפה דלוח וסנדוויצ'ים עבשים שעולים כמו משכורת חודשית של שוטף כלים במסעדה תל אביבית, מחכה.

אורז תוך עשר דקות, מתלבט רבע שעה אחרי מה שכחתי, מחליט שזה לא משנה כי אפשר לקנות הכול שם, ואז מתלבט עוד קצת.

בודק במונית שלוש פעמים שהדרכון בתיק. שהוא בתוקף. צועד מהמונית אל הדלתות האוטומטיות מיישיר מבט קדימה, מנסה לא להיראות חשוד או סתם בן מיעוטים לשומר בכניסה, מקווה שלא יהיה תור, עומד בתור, בודק מה השעה, הקדמתי מדי לעזאזל, מקווה שלא יעצרו אותי בבדיקה הבטחונית, מקווה שלא יעצרו אותי בביקורת דרכונים. למה שיעצרו אותי? למה לא?

צועד אל הדיוטי פרי, תכל׳ס לא צריך כלום. קונה אלכוהול כי למה לא וממתקים לילדים כי אחר כך למי יש כוח וזמן לחפש ומתנה בחנות הצעצועים. ויושב ומחכה בין דוכני קפה פח ומאפים קשיחים במחיר מופקע.

וחושב:

על מה ששכחתי, על מה יקרה אם המטוס יתרסק, ואיפה עדיף שיתרסק? ים, יבשה? מה יהיה עם הילדים אחרי מותי הדרמטי? עורך חשבון קצר, האם החיים שלי היו בסך הכול בסדר עד השלב הזה, מה היה ההספק, האם אפשר לפרוש עכשיו ולקרוא לזה שיא, בהנחה שאין אלוהים וכל העסק חד פעמי?

לפחות הזמנים השתנו ואני לא חושב על חטיפה ורילוקיישן מאונס למדינה זרה בעלת משטר מפוקפק. אפילו לא על מטען חבלה. סתם התרסקות. הסטטיסטיקה אומרת שבטוח יותר לטוס מאשר לרכוב על האופניים שלי כל יום לעבודה. אז אומרת.

יושב בגייט ומחכה שהתור יסיים להתנחשל פנימה, צועד לכיוון השרוול ומתעלם ממבטים נוזפים של אנשי צוות, בכל זאת נתקע בפקק קטן בכניסה למטוס. מחייך באדיבות לדיילת, מקווה לשבת ליד אישה יפה ומסתורית, יושב ליד גבר גדל גוף וקטן דיאודורנט, מתעלם מסרטוני ההנחיה על איך להתרסק נכון. מעביר למצב טיסה, מקשיב לרחשים של המטוס כשהוא צובר תאוצה, נשען אחורה וקצת נאחז במושב כשמתנתקים מהקרקע, מציץ בחצי עין מבעד לחלון, וזהו.

הטרדות נוטשות את הראש באחת, הידיים מרפות, המסע התחיל.

אבא חילוני, אבא דוס

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.

%d בלוגרים אהבו את זה: