Tag Archive | טלוויזיה

שובר שורות: למה וולטר וייט הוא הכי j14

בפרק השישי של העונה הראשונה של שובר שורות – הפרק שבו היא ממריאה – חשבתי על ההתאמה המדויקת שלה למאבק החברתי שגועש מסביב. גם בארץ, אבל לא רק.

וייט. וולטר וייט.

הוא מעמד בינוני והוא זועם

לוולטר וייט יש אישה בהריון, ילד עם בעיות בריאות, שתי עבודות כדי לגמור את החודש וסרטן סופני. הוא מנסה לעשות את מה שכולם עושים – להסתדר. אבל אי אפשר. בטח לא כשמערכת הבריאות בנויה ככה שאם רוצים ממש לנסות ולשרוד מחלה בסדר גודל כזה, צריך כסף, הרבה יותר כסף ממה שיש למעמד הביניים. אז וולטר מחליט למכור סמים.

מכיוון שהוא מורה לכימיה, הוא מנצל את זה כדי לייצר מת'. אין כאן עניין אידיאולוגי. מכיוון שהמצב שלו נואש, ובחברה הקפיטליסטית במבנה הנכחי שלה אין פתרונות אחרים, וולטר נדחף אל דרכיה העקלקלות של הקומבינה. וכמו כולם, הוא חושב שזה יילך. שאיכשהו דברים יסתדרו. בפתיח של הפרק הוא מסביר לשותף שלו, סוג של עבריין-פרחח-זוטר, את חלוקת העבודה. וולטר רק יכין את הסמים. כימיה, במעבדה מסודרת ונקייה. השותף יתעסק עם הקטעים המלוכלכים – פושעים וכל זה.

אלא שעל רקע ההסבר הזה רואים הבזקים מסוף הפרק. וולטר צועד עם שק מוכתם בדם (כסף? ראש כרות?) בין אופנוענים מקועקעים במה שנראה כמו ספק זירת פיגוע ספק שער לגהינום.

וזה לא שהסדרה מתנשאת על הגיבור שלה ומנסה להעביר מסר נגד סמים, עבריינות ובכלל. להפך. לא רק שלוולטר אין מוצא אחר, בסופו של דבר הוא נהנה מזה. זה מתבטא בעיקר בדחף המיני המתעורר שלו – הפשיעה מחרמנת אותו. הוא מגלה שלצאת מהמסגרת, לא להתנהג לפי הכללים, גורם לו להרגיש חי ובועט.

שובר שורות מציירת תמונה מדכאת של מעמד הביניים. זה זועק מהלבוש הנורא והמשמים של וולטר, מהחיים האפורים שלו, הרצופים השפלות יומיומיות קלות, מתמונות הבית בפרברים. רק גורם קיצוני כמו סרטן אגרסיבי מטלטל את וולטר מספיק כדי למרוד ולנסות לדפוק את המערכת.

הסדרה לא חוסכת מהדמות הראשית שלה ביקורת: ההיבריס של וולטר מתבטא באשליה שהוא יכול לשלוט בדברים. שהוא באמת יכול להתעסק עם עבריינים כבדים בלי ללכלך את הידיים. אחד הדברים שאהבתי בה הוא הכישלון של וולטר לחסל עבריין שמאיים עליו באמצעות רעל שהונדס בתהליך כימי מצולם בקליפיות מגניבה. מקגייור זה לא כאן. בסוף זה נגמר באלימות כאוטית מיוזעת ומדממת.

ספק אם וולטר היה יכול להרשות לעצמו להקים אוהל ברוטשילד. אבל סביר להניח שהוא היה תומך במאבק. ואולי אפילו מוכר למהפכנים שם סמים בהנחה.

מה מחפשת שלגיה בטלוויזיה האמריקאית

הטריילרים הבאים גרמו לי לחשוב. רשתות הטלוויזיה האמריקאיות מתחילות לקדם את הסדרות החדשות שלהן, וכמות המוטיבים העל טבעיים שבהן מעוררת סקרנות. למה דווקא עכשיו הפנטזיה הפכה לקונספט לוהט. האם זו תגובה למציאות העכשווית? בריחה ממנה, אמירה עליה? הנה רפרוף על שלוש מהסדרות שצצו על הרדאר בימים האחרונים, עם ניסיון למסקנה כללית בסוף:

awake מספרת על שוטר שמאבד את אשתו ובנו בתאונת דרכים, ומתחיל לחיות במציאות כפולה: בחלק מהזמן אשתו עדיין בחיים, ובחלק מהזמן בנו. אבל לא שניהם. בכל מציאות יש לו שותף אחר ומקרי פשע אחרים, אבל מן הסתם – וזה לא ספוילר, זה בטריילר – המציאויות השונות גולשות אחת לשנייה. קצת דלתות מסתובבות, אבל עם ג'ייסון אייזקס המוצלח ולא עם גווינת' המעצבנת. מ-4 הדקות האלה זה נראה פחות דביק ממה שזה עלול היה להיות, ומסקרן ומוצלח למדי.

זה כבר נראה קצת פחות טוב. גם כאן הדמות הראשית הוא שוטר, אלא שהוא מגלה שהוא נצר למשפחת גרים, זאת של האחים מהאגדות. והפתעה: כיפה אדומה, הנזל וגרטל ושות' מבוססים על מציאות ועובדות. בני משפחת גרים, מתברר ניחנו ביכולת לראות מפלצות ושאר מזיקים, ונאלצים להילחם בהן. קצת מזכיר את באפי, אבל נראה פחות שנון או מגניב.

שוב אגדות בעת המודרנית. העלילה היא מהסוג שנשמע אידיוטי לגמרי על הנייר: בתם של שלגיה והנסיך מגלה שהוריה שיגרו אותה למציאות שלנו כדי להגן עליה מהמלכה הרעה. על המסך זה דווקא נראה לא רע, כולל אקשן חביב ורוברט קרלייל, שדי נעלם בשנים האחרונות, וחבל. אה, וזה מהמפיקים של אבודים, אם זה אומר משהו.

אז למה עכשיו?

אם מתעקשים למצוא מכנה משותף: שלוש הסדרות מדברות למעשה על התמודדות על המציאות. מציאות מסוגים שונים, אבל בכל זאת – בכולן הדמות הראשית צריכה להתמודד עם מצבים מסובכים ומפתיעים, וכמאמר הקלישאה גם עם השדים שלה. באופן מילולי. אם רואים בתרבות הפופולרית סוג של נייר לקמוס למצב בעולם שבו אנו חיים, הרי שיש כאן סיבה לאופטימיות קלה. מגמת הפנטזיה עליה החליטו מנהלי הרשתות לא מייצגת אסקפיזם וייאוש, אלא התמודדות ותקווה.

משחקי הכס, פרק ראשון, רשמים ראשונים

טיריון בעניבה

טיריון בעניבה

זהירות, ספוילרים. הפוסט מיועד למי שכבר ראה את הפרק.

עוד ביקורות ומחשבות: דידי חנוך מהרהר על הפרק, בוואלה מתלהבים בערך, מורן שריר מאשר בפוציות מתנשאת טיפוסית וסמדר שילוני בויינט לא ממש יודעת.

1. תקציב: כן, הכל נראה מצוין. פה ושם טיפה רעוע בפינות, עדיין לא לגמרי קולנוע, ובכל זאת.

2. שחקנים: באופן כללי המצב מוצלח. שון בין קלאסי לתפקיד אדארד סטארק. טיריון, אולי הדמות הכי מוצלחת בספרים, זוכה לגילום מעולה של פיטר דינקלאג', או כמו שאמרה ברוב טקט חברה: איפה מצאו גמד שגם יודע לשחק? ג'יימי אולי יפיוף מדי. הדמות אמורה להיות טיפה יותר מורכבת בהמשך. וקאל דרוגו נראה יותר כמו דוגמן עם איפור של גולשים מאשר כמו ברברי עצבני. אבל בסך הכל אין תלונות.

3. העלילה: קצת עצית מדי, נוקשה מדי, צמודה לספר מדי. ההתחלה של הספר הראשון היא אולי החלק החלש בסדרה המודפסת. קיים חשש מסוים, עד לנקודת הסיום של הפרק הראשון (זה נכון לגבי הנקודה הזו בעלילה גם בספר), שמדובר בעוד פנטזיה סטנדרטית בתוספת פטמות חשופות וראשים ערופים. ברגע שבראן מושלך מהחלון, מייד אחרי שהיה עד לגילוי עריות(!), אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס. אפשר היה לסטות קצת מהתכתיב המרטיני בפרק הראשון, בעיקר כשאין את קולו של המספר להוסיף רקע ותובנות. מנגד – האיש ישב להם על הסט. בעיה.

4. קצב ושאר ירקות: זו הבעיה המרכזית שלי. חקרתי את המנומשת, שלא קראה את הספרים או שמעה עליהם, והיא חיבבה בסך הכל. אבל לי זה הרגיש כאילו היוצרים היו כאן בסוג של מירוץ בין תחנות: צריך למהר ולגעת בכל הנקודות, ולהמשיך הלאה. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהפרק הוא אקספוזיציה, ואם בהמשך הקצב יואט מעט. אבל בפרק הראשון זה נראה כמו ויתור על התמקדות בדמויות לטובת העלילה. ובאופן אישי, אני מעדיף דמויות, בטח כשזה מגיע ליצירה של מרטין, שמתמקדת בפוליטיקה, תככים ואנשים, לא פחות – ואולי יותר – מאשר בקרבות ופיתולי נראטיב.

בקיצור – זה רק פרק ראשון, והוא מהנה ומספק ועושה חשק לעוד. ובעיקר מעורר תקווה עזה לעונות הבאות, בהן העסק נהיה סוער ומעניין באמת.

משחקי הכס: הסדרה הגדולה הבאה, ומה הבעיה עם המלך

קודם כל השיווק: HBO מנהלת קמפיין מרשים לקידום הסדרה החדשה שלה. שפכו עליה הרבה כסף, ומן הסתם עושים את הכל כדי להצדיק את ההוצאה. בין היתר יש משאיות מזון שמסתובבות ברחבי אמריקה ומחלקות מנות בהשראת המטבח הימי-בינימי של הסדרה. מרשים. עכשיו יש גם את 14 הדקות הראשונות מהסדרה. הבעיה איתן זהה לבעיה של הפתיח של הספר הראשון, לטעמי – הן קצת לא מרשימות, ולא רומזות על הכיוון שהעלילה תיקח ממש אוטוטו.

כבר כתבתי על הסדרה כאן, ומאז גיליתי שיס מביאים אותה לארץ שנייה אחרי ארה"ב. ריספקט. ג'ורג' מרטין בנה עולם שנראה קצת כמו טולקין למבוגרים ציניים. HBO לקחו את ההימור על סדרה שבה כל עונה היא ספר, למרות שמתוך שבעה כאלה רק ארבעה פורסמו, ואחד בדרך כבר חמש שנים. מה גם שמרטין הקשיש נראה שמן ולא בריא (כמו שאפשר לראות בקליפ למטה) ברמות שגורמות לך לתהות אם יש כבר סופר בינוני שמחכה למשימה הנקרופילית של השלמת העלילה אחרי מות.

אבל בינתיים: חשבתי על ציטוט שקראתי איפשהו, של סופר מדע בדיוני/פנטזיה אחר, צ'יינה מייוויל. האיש בעל השם המגניב, שמסרב לאפשר לתרגם את ספריו לעברית מטעמים פוליטיים, שונא את טולקין. הוא מסביר: בעולם נוסח טולקין הבעיה היא שהמלך רע, או בגלות. אם רק ישוב המלך אל כסאו, הכל יהיה לגמרי שייני הפי פיפל. העניין הוא, לפי מייוויל, שהבעיה היא בעצם קיומו של מלך. של מונרכיה, דיקטטורה. אני קורא עכשיו את perdido street station שלו, ספר משובח, שהמסרים שעולים ממנו אנטי ממסדיים וחתרניים למופת. כיכר תחריר זה כאן.

מייוויל כותב פנטזיה מאוד לא קונוונציונלית, הוא מקורי להפליא. מרטין לעומתו נראה כראקציונר, ששייך לז'אנר האבירים/טירות/דרקונים. אבל הוא חתרני לא פחות בדרכו, דווקא בגלל שהוא לכאורה פופוליסט. הוא מציג את השחיתות ואת פוליטיקת החצר באופן גרפי וציני, אבל חשוב מזה: אין בעולם שלו סיכוי לגיבורים אציליים שעומדים על העקרונות שלהם. דמות שאצל טולקין והמוני חקייניו היתה יכולה להיות הגיבור, לא תשרוד אצל מרטין. אם אתה לא פרגמטי, אתה מת. אם מייוויל מביט על הז'אנר מבחוץ בבוז, מרטין מעדיף להרעיל אותו מבפנים.

הספרים תורגמו לעברית, הסדרה אוטוטו עולה. גם אם אתם לא רואים עצמיכם כקהל הטיפוסי שצורך אקשן תקופתי עם חרבות וגברים בשיער של מטאליסטים, כדאי לנסות. אחרי הכל, אפילו קארקטי מהסמויה מופיע כאן, ועוד בתפקיד של פוליטיקאי. מה עוד תבקשו.

 

סדרת הטלוויזיה שאני הכי מחכה לה, או טולקין למבוגרים

ב-17 באפריל תשדר HBO את הפרק הראשון של game of thrones. מי שכבר קרא את הספרים לא צריך שכנוע. מי שלא – ובכן, שיקרא.

game of thrones היא סדרת ספרי פנטזיה, ז'אנר שאי שם לפני הצבא די נואשתי ממנו. כמה חקייני טולקין אפשר לקרוא. הגעתי לסדרה בזכות הרשימה ההיא של נעה מנהיים בויינט, שכבר הזכרתי בבלוג אלוהים יודע כמה פעמים. והיא מצוינת.

מדובר אם כן בסדרת חרבות וכשפים, אבל עם מעט מאוד מהלא טבעי, והרבה אלימות, סקס ופוליטיקה. דגש על פוליטיקה. התחושה היא שמרטין קרא את "שר הטבעות", ואולי עוד טרילוגיה או ארבע, וביצע ניתוח מדוקדק של מה חסר כדי להתאים את החומר הזה למבוגרים בעולם המודרני. ולכן: פוליטיקה, מאבקי כוח, תאוות בשרים וכל זה. בניגוד לעולם של טולקין, אצל מרטין אצילות יתר או רוע מוחלט הם ערובה לכישלון' שלא לומר מוות מוקדם. רק הפרגמטים שורדים.

מחכה שנגה תגדל ותדע אנגלית טוב מספיק כדי לקרוא את זה בשפת המקור, בלי להזדעזע יותר מדי.

הטריילרים נראים מצוין, וסדרה ב-HBO היא סוג של תו תקן, שמשמח רק קצת פחות משלישיית סרטים של פיטר ג'קסון. יאללה אפריל.

אימפריית הפשע: מושלמת. מדי.

בפרק הראשון של הסדרה ההו-כה-מדוברת, לקראת הסוף (ספוילר ממש קטן) מגיע רוצח שכיר לחסל מאפיונר. הוא ניגש אליו מאחור, כשזה עומד לבדו במסעדה, ויורה לו בראש. בום. המסך מתכסה כולו בנתזי דם פוטוגניים. וזה הרגע שבו הצופה אומר לעצמו וואלה, גאון הסקורסזה הזה. איזו סצינה, ואיזה צילום. איזה יופי. כלומר זה הרגע שבו הצופה מתעורר מהאשליה ומביט מהצד. פחות אוהב, פחות מזדהה, ויותר מעריך.

אני סתם מקטר, אני יודע. אימפריית הפשע מעולה, באמת. אחרי כל פרק אני לא מבין איך הוא נגמר כל כך מהר. השחקנים משובחים, העלילה, הדיאלוגים, העיצוב, הגוף של פז דה לה הוארטה שמתפשטת בפרק 3 – הכל מושלם, לגמרי. רק קצת יותר מדי.

אין בה משהו חדשני או מפתיע כמו בסופרנוס, אין בה הומור או כאב מבריקים כמו בסמויה. אולי, במילותיו האלמותיות של שר החוץ, זו פיינשמעקריות. מדובר בסדרה הכי טובה בטלוויזיה עכשיו, ביצירת מופת, מה שתרצו. ומתאים לפוץ תל אביבי להיתלות בסמויה ובסופרנוס, זה כמעט אוטומטי. אבל עדיין, האימפריה של סקורסזה מעוררת יותר הערכה מאשר רגש, ולא ממש פורצת דרך חדשה. היא רק מאוד מאוד טובה. נסתפק בזה בינתיים.

 

מחוברים, אבל לא למציאות

אני לא אוהב סרטים ש"מבוססים על מקרה אמיתי". אני לא אוהב ריאליטי. אני לא אוהב את מחוברים. זה מבדר, זה מעניין, וזה קצר, אבל זה מזויף.

קראתי פרשנויות וטורים – למשל את זה, על רן שריג כסמל סקס – ואני מבין בערך את המהומה. אבל תחושת הרמייה לא עוזבת. היומרה כאן היא להראות פיסת חיים, מציאות, לחדור אל מאחורי הקלעים. תעודה-מציצנות-פורנו. אבל האנשים האוחזים במצלמה כאן מודעים לעצמם מדי, ערוכים מדי, משווקים מדי.

אני לא יודע אם זה באמת קשור רק לליהוק של העונה. ראיתי חלק מפרקי מחוברות, ושם זה עבד יותר טוב. אולי הבחירה בחבורה תל אביבית כמעט לגמרי ברוחה, בדמויות ש-3 מהן ברנז'איות ומכירות תקשורת קצת יותר מדי טוב, היא הבעיה. בשורה התחתונה, אני לא מאמין להם. כשראיתי את ליאת בר און, חשבתי שאולי אני נחשף כאן למשהו מייצג, לדמות עם עומק, לייסורי הרווקה התל אביבית והקיבוצניקית לשעבר באשר היא, מזוקקים ומבוטאים ברהיטות. גם שאר המשתתפות, מינוס דנה ספקטור, נראו כאילו הפער בין מה שעובר להן בראש ומה שיוצא מהפה מול המצלמה מזערי. אבל כשאני צופה בגולדן את שריג חושפים וחושפים וחושפים, אני מרגיש קצת מלוכלך, כמו בבר חשפניות בפטפונג: מורידים את הכל, אבל לא באמת מראים לך כלום. זה מרגיש כאילו הם בונים וממציאים דמויות, בסיוע ועל חשבון כל דמויות המשנה שמאכלסות את החיים שלהם. זה מרגיש מזויף.

אני מעדיף דמות בדיונית, פיקשן מוצלח, שמנסה לומר לי משהו על החיים שלי. סביר להניח שאפשר ללמוד על שלוש חמישיות לפחות ממשתתפי מחוברים הרבה יותר דרך הטקסטים שלהם, מאשר דרך הפרסונות שהם מייצרים מול המצלמה.

יס לא מאמינה ברומנטיקה?

זה עניין צרכני, אבל בעיקר עניין מטופש.

אני מנוי של יס, ויש לי את המכשיר הפלאי, היס מקס. גם למנומשת יש מנוי ליס, ואת מקס. עכשיו אנחנו עוברים לגור ביחד. הצעד ההגיוני המתבקש, הוא לאחד מנויים, ושכל אחד יביא את המקס שלו, על שלל הסדרות, הסרטים ותוכניות הילדים שעליו.

אלא שאי אפשר. יס לא מסכימה. הפתרון היחיד הוא שאחד מאיתנו יבטל את המנוי, ויאבד את המקס שלו. וזהו.

בעידן הטכנולוגי הנכחי, על שירותי הגיבוי בענן שלו, יס לא מסוגלת או לא רוצה לאפשר לנו לקחת ממיר ישן בן 3 שנים עם הארד דיסק, ולהעביר אותו דירה. או לחלופין לגבות אותו ולהעביר את התכנים לממיר החדש. אידיוטי, מעצבן, וגורם למחשבות על הוט.

%d בלוגרים אהבו את זה: