ארכיון תגים | טראמפ

אופטימיות זהירה ולא מבוססת בכלל

פעם יצאתי עם מרצה שעסקה בפוליטיקה וממשל. יום אחד ניהלנו שיחה על ענייני השעה, ואני טענתי שאולי עידן הדמוקרטיה קרב לקיצו, שעם אנשים כמו טראמפ ונתניהו, בשילוב רשתות חברתיות וכל הג'אז הטכנולוגי הזה אבד על השיטה הכלח. הדוקטורית נתנה בי את המבט שהיה שמור למקרים כאלה, קצת חומל, ושלחה לי קטע מספר של חוקר בשם ליפמן, שפקפק גם הוא ביכולותיה של הדמוקרטיה בעידן הנוכחי – אבל בשנות העשרים של המאה הקודמת. הטכנולוגיות שאיימו על שיקול הדעת של הציבור היו קצת אחרות, העיקרון דומה.

אנחנו חיים בתקופה איומה. מצאתי ניסוח מדויק לזה בראיון עם הפסיכיאטר ירדן לוינסקי בגלובס. אי הוודאות, היעדר פג תוקף לעידן המסיכות, הריחוק החברתי וכל מה שנלווה לו, מחרפנים אותנו. זה קשה לכולם, גם לפריבילגים כמוני שבסך הכל לא נפגעו מהמצב בריאותית או כלכלית, לפחות בינתיים. את החרדה מתדלקת גם התחושה של מנהיגות רופסת שמנהלת את המשבר הזה רע מאוד. אין יד על הגה הספינה, רב החובל מושחת. ועדיין, בסופו של יום אני לא מיואש לגמרי. אולי קצת בזכות הדוקטורית וליפמן. 

אנחנו לא בבליץ על לונדון, או במגיפה השחורה, או בעוד שלל קטסטרופות שהמין האנושי ארגן לעצמו – ושרד את כולן. ואני מניח שבכל אחת מאותן מהתקופות הללו היו אנשים שהפטירו את האמירה שחוזרת ונשנית בפיד שלי בטוויטר, "כולנו הולכים למות". זה נכון אבסולוטית, אבל כנראה שזה לא יקרה דווקא עכשיו. וגם אז, הרוב שרד.

אני חושד שמדובר במנגנון אנושי בסיסי, כזה שאפשר לזהות בחרדה הורית שמתעוררת בכל פעם שהצאצאים חווים מצוקה כלשהי. אני מכיר היטב את גל האימה, הבעתה מלהחמיץ סימן מבשר רעות, להבין רק בדיעבד שיכולתי למנוע אסון. רציונלית אני יודע שאם כואבת לילד הרגל או אם הוא מאחר ולא עונה לטלפון סביר להניח שלא קרה שום דבר. אבל מה בין סביר לבין חרדה קיומית? וכך כנראה מגיבים גם למשברים כמו באג אלפיים, סארס, קורונה, וגם למה שקורה במגרש המשחקים המוזנח של הפוליטיקה. הפחד הוא מהגרוע מכל. התמוטטות רבתית וכליה. זו גם הסיבה לפער בין סרטים על מגיפות וסוף העולם לבין מציאות הקורונה. על המסך יש את החרדות הכי איומות שלנו, דם ואש ותמרות עשן. במציאות יש, ובכן, את המציאות. הרבה מסיכות ובדיקת חום בכניסה לסופר, ודאגות כלכליות.

אני זוכר במעומעם שיחה של הורי עם חברים, כשהייתי ילד, על האפשרות הלא סבירה שאריק שרון יהיה ראש ממשלה, ושאם זה יתממש לא תהיה ברירה אלא לרדת מהארץ. אף אחד מהם לא קנה כרטיס טיסה בסופו של דבר. אני נוטה להאמין שהגרוע מכל לא יקרה. שבסופו של דבר הדברים יחזרו למסלול הפחות או יותר רגיל שלהם. זה ייקח זמן, ואני לא משלה את עצמי שלא יהיה לזה מחיר. אבל כשמדברים על סוף העולם, קץ הדמוקרטיה, הרס התרבות, אני מסרב להיכנס להיפרוונטילציה. יש הצדקה אבולוציונית לראות שחורות ולהיזהר מהן. אבל לרוב ובניכוי האפוקליפסה, השורה התחתונה היא בגוון קצת אחר.

סוף סוף הבנתי למה נטפליקס מתעקשת להציע לי תוכן פח

לקחו קומיקס מוצלח של יוצר טוב, הביאו את שרליז ת'רון המופלאה ותקציב ועשו ממנו סרט של נטפליקס. מה יצא? נכון! עוד סרט גרוע שהעביר לי שעה וחצי שלא תחזור. אלא שהפעם היה לסרט ערך מוסף – אני חושב שפיצחתי את התעלומה המייסרת, בעיקר בזמני קורונה ועדיף להישאר בבית – למה נטפליקס מייצרת (רוב הזמן) תכנים גרועים. 

אימפריית הסטרימינג לוקחת תוכן ומעבירה אותו נטפליקיזציה. תוכן נכנס למכונה מצד אחד, ומהצד השני יוצא מוצר מהונדס. לא בדיוק סדרה, לא בדיוק סרט, זה רק נראה ככה. The Old Guard הוא דוגמה מצוינת, אפשר כמעט לראות את המתכון בין הפריימים. יש את שרליז ת'רון, כוכבת בינלאומית לוהטת. את הצוות שלה מגלמים שחקנים מבלגיה, הולנד ואיטליה, עם מצטרפת חדשה אמריקאית, ולאחד הנבלים יש מבטא בריטי, כך שכבר כיסינו לא מעט שווקים. הדיאלוגים חפים מתחכום, רפרנסים תרבותיים או הומור, כך שקל לתרגם או לדבב, ואין חשש שמישהו לא יבין משהו. 

ויש פאתוס ודרמה, שכנראה עוברים חלק יותר במסננת מהומור, שהוא בכל זאת עניין תרבותי, וגם לך תדע מי ייעלב ממה. ואקשן. הדבר היחיד שעובד בסרט הזה הוא סצינות האקשן, שנראות כמו אימונים ל"ג'ון וויק" הבא. כנראה שלבעוט למישהו בראש זו שפה בינלאומית שלא מצריכה מתורגמנים ומתווכים. התוצאה הסופית היא סרט זומבי. הוא נראה כמו סרט, וזז כמו סרט, אבל מבט מקרוב יגלה שאין מוח ונשמה מאחורי כל זה.

נטפליקס צריכה צופים, והרבה. לפעמים זה נוח – את "פאודה" אני רואה בנטפליקס, ולא מעט סדרות מוצלחות מכל העולם מגיעות לשירות לא הרבה אחרי ששודרו בתחנת האם. אבל התכנים המקוריים של נטפליקס ברובם נראים כמו משהו מהונדס גנטית, המפלצת של פרנקנשטיין גירסת התוכן הדיגיטלי. יש יוצאי דופן, אבל אני חושד שזו תוצאה של ניסוי וטעייה של מחלקת השיווק יותר מאשר רצון אמיתי לעשות טלוויזיה מעניינת או מעוררת מחשבה. המטרה היא תוכן שמצריך מינימום אנרגיה, ועובר חלק בגרון של כמה שיותר בני אדם בכמה שיותר מדינות.

וזה עלול להיות מדבק. אם אתה יוצר שעובד במדינה קטנה ורוצה שהסדרה שלך תגיע לכל העולם, זה בטח מפתה להשתמש באלגוריתם הנטפליקסאי כדי להפוך אותה לחכמה פחות ואוניברסלית יותר. לפשט, להוריד את המקומי, ללכת על מכנה משותף רחב ושטוח. והאם זה רק נטפליקס? אם בספוטיפיי המוזיקאי מתחרה על תשומת לב מול כל המוזיקה בעולם, למה שלא יעדיף לכתוב משהו קליט ופשוט, במקום שיר מורכב ומאתגר?

האם זה קיטור של בומר נרגן שרומז שפעם היה יותר טוב? קצת. המשמעות של הכמות המטורפת של תוכן זמין היא שבסופו של דבר יש גם לא מעט סדרות טובות. ואפשר לקוות שבאיזשהו שלב לצופים יימאס מהפלסטיק שנטפליקס מאכילה אותם בו. מצד שני אלו אותם צופים שבחרו בטראמפ וביבי. אולי עדיף ספר, ודי.

קורונה ואני, זה לא רומן

דברים שטורדים את מנוחתי, אבל ממש:

מריבות עם ילדים מתבגרים

איפה נמצאים אותם ילדים מתבגרים ולמה הם לא עונים

הבחירות מחר

אנשים שלא יצביעו בבחירות מחר

אנשים שיצביעו לביבי בבחירות מחר

מצב העיתונות בארץ

שיקול הדעת של חלק מהעיתונאים ב"הארץ"

כל מה שקורה בעיתונים שאינם "הארץ"

אנשים טיפשים וטרולים רשעים בפיד שלי

משבר האקלים ואיך ייראו חיי הילדים שלי, למעט אחרי מריבות עם ילדים מתבגרים

טראמפ

וכל שאר השליטים הפופוליסטים-ימנים בעולם 

אנשים ותקופות שהיו ואינם

כל הדברים שאני עדיין רוצה לעשות, אבל לא בטוח שאספיק

יום ההולדת הקרב ובא, והסוף שהוא מבשר

מתי יקרה משהו טראגי למישהו שאני אוהב

מתי אמצא את עצמי מובטל והומלס על ספסל ברוטשילד

מי יביא לי קפה ומאפה לספסל ברוטשילד

דברים שלא טורדים את מנוחתי:

קורונה, המגפה התורנית החדשה, שפעת על סטרואידים שרוקדת סטפס על הפוסט טראומה הכלל אנושית מהמגפה השחורה, ומייצרת כותרות מעולות לארגוני חדשות שמנסים לשרוד ולהבין איך עושים כסף בעידן הדיגיטל והפייק ניוז. אין לי כוח להיות טרוד מהסארס/פרה מעורערת בנפשה החדש, החיים מפחידים ומסובכים וקשים גם ככה, ורק שלא תדפוק לי את הטיסה לאמסטרדם כי רבאק. 

ובינתיים אלך להצביע, אנסה לא להידרס או לחטוף התקף לב או טיל של החמאס או סרטן או איידס, ואדלג מפאניקה לפאניקה ואקפיד לחטא ידיים ממש עד הסוף המר. לבריאות.

רק רוצים לראות קצת מכות

!!FIGHT YOU BITCHES

האנגלי השיכור בשורה מלפנים מחלק עצות לאנשים שהולכים מכות בכלוב. בהתחלה זה עוד פרקטי ("תכניס לו שמאלית! תבעט בו בפרצוף!") אבל ככל שהערב ומפלס האלכוהול מתקדמים הוא הופך כללי ופילוסופי יותר. באיזשהו שלב הבלונדינית לידו שואלת אותו משהו. "לא אכפת לי", הוא עונה, "אני רק רוצה לראות אלימות".

הלוחמים מגיעים אחד אחד לכלוב שבאמצע המדיסון סקוור גרדן, רובם מתחילים בלחיצת יד ליריב, ואז עוברים לניסיון לפרק לו את הפרצוף. הקהל דליל בפתיחה, זה אירוע של שש שעות פלוס. בהתחלה האנדר קארד, הקרבות שלפני עניין עצמו. ואז המיין קארד, חמישה קרבות שהאחרון בהם הוא ה-אירוע המרכזי. הרבה אנשים מעדיפים לחכות, התנועה הלוך חזור לכיוון המזנון ערה. הסחורה המרכזית היא בירה, דלק ליצרים ולהתלהבות בהמשך.

בכניסה פירקו לנו את התיקים בבידוק הבטחוני, כולל למתוח כובעי גרב ולפשפש בקופסת מסטיקים. כששאלתי את הבודק באמריקאית מנומסת מה נהיה הוא הסביר שבדרך כלל זה לא ככה, אבל היום השירות החשאי בבניין. לפני התחלת המיין קארד הדלתות נפתחות והנשיא טראמפ, עניבה אדומה והכל, נכנס פנימה עם פמליה ומתיישב בשורה הראשונה. כל הקהל צועק בוז, גם אנחנו. החלטתי בתחילת הערב שפוזיציית הציניקן שמביט מהצד לא תעבוד כאן. כשבכלוב מתמודדים לוחם רוסי ולוחם אמריקאי אני צורח USA במקהלה עם כולם. זה הכי קרוב לקרב גלדיאטורים שאגיע אליו, וברומא היה רומאי רדנק כמו כולם. חלק גדול מהלוחמים הם ניו יורקרים, או לפחות מהסביבה, כדי להוסיף קצת לוקל פטריוטיות לאש.

צמד אוסטרלים שיכורים שיושבים ליד מתייעצים לגבי מדיניות רכישת הבירה, צועקים לי באוזן, פולשים לי למרחב הפרטי. ברחוב יגידו לך סליחה על כל היתקלות מדומיינת, כאן נדחפים בלי חשבון. מתברר שלפני הקרב המרכזי מפסיקים למכור אלכוהול, ואם יש המחשה לביטוי על סגירת הדלתות אחרי שהסוסים ברחו הנה היא כאן. הסוסים האלה לא רק ברחו מזמן אלא גם שיכורים מהתחת. האוסטרלים מסכמים שכל אחד יביא שתי בירות ממש לפני הקרב האחרון, כאילו הם לא מתודלקים מספיק. הלוחמים ממשיכים לעלות. רובם מלווים בראפ או רוק כבד, אבל דארן טיל הבריטי בוחר בניל דיימונד, "סוויט קרוליין", והקהל שואג את הפזמון. המארגנים נותנים לשיר להימשך עוד כמה שניות מעבר למקובל. הם פה לתת הצגה קודם כל, הספורט בא אחר כך. 

בקרב האחרון האולם מלא וכולם עומדים, חוץ מטראמפ אני מניח. הרצפה דביקה לגמרי משיירי בירה וג'אנק פוד, כתפיים ומרפקים מתחרים על מקום פנוי, הקהל אקסטטי ושיכור ואלים, האנרגיה הסוחפת מקבלת גוון מרושע ולא נעים. כשרופא עוצר את הקרב בסוף הסיבוב השלישי לפני שהעין של אחד הלוחמים תנטוש את הפרצוף שלו, הקהל מגיב בזעם. אידיוט אחד מהשורה שלפנינו מחליט להשליך כוס בירה לכיוון הכללי של הזירה. נתזי משקה פוגעים באנשים שקרובים אליו מספיק כדי להטיח בו קללות נמרצות, ואז לעבור לאגרופים. עוד קטטה קטנה פורצת מהצד השני, מישהו דוחף, הפרצוף של אחד האוסטרלים החביבים מתעוות פתאום בזעם, הוא מוכן לקרב. זה הזמן לעוף משם ולחפש אובר. 

אם טראמפ היה יכול הוא בטח היה שמח לשפוט בקרבות האלה, כולל הנפת אגודל כלפי מטה, סימן לחיסול המפסיד. אבל אנחנו בעידן המודרני, קרבות הגלדיאטורים הם כמו כדורי גומי בהפגנות, אלימות באריזה הומנית, מרוסנת. בפועל היא נעצרת בזירה, שנייה לפני הנזק הבלתי הפיך, וגולשת לקהל, נאחזת כמו אש באדי האלכוהול ובאנרגיה הקמאית שהציוויליזציה יכולה רק להסוות. 

הבריטי השיכור מבין את זה, כולנו נמשכים לאלימות, גם אם שמאלנים יפי נפש כמוני יכחישו את זה באור יום כשהם פיכחים. באיצטדיון ענק בין האלכוהול ללוחמים בכלוב ולטראמפ, יש אמת אחרת, עירומה ולא מתנצלת, שיוצאת לאור. 

מה נותנת לי הטלנובלה של החדשות

"אני אפילו לא יודעת מה קורה עם טראמפ," היא אמרה לי, "אני לא קוראת בכלל חדשות." הייתי מופתע וגם קצת שמח, כי זה כיף להסביר ולדעת דברים שאחרים לא יודעים, להרגיש מעודכן ומחובר, להתנשא קלות. אז סיפרתי, על ניסיון הסחיטה לכאורה הסנדק-סטייל, איך נשיא ארצות הברית בתפקיד דון המאפיה מנסה להפעיל לחץ על בוס של משפחה קטנה יותר כדי לדפוק מתחרה. זה חתיכת סיפור.

היא לא שמעה גם על ביבי שכן רוצה פריימריז, אבל אולי בעצם לא, וגדעון סער שמגיב בטוויטר כמו איזה ערס שאומר "בוא-בוא אם אתה גבר", וגם על זה סיפרתי, כי אני עוקב, אני מעודכן, אני מקבל מבזקים לטלפון וקורא כותרות באפליקציות חדשות, בעיקר "הארץ" כי זה לתל אביבים שמאלנים, ואני מעורב אני, ומצביע בבחירות, ובערך זהו. 

אני יכול לעשות יותר, כלומר מעבר ללכתוב בבלוג שלי שתלכו להצביע, או מעבר להשתתפות בהפגנה פה ושם, רצוי שתהיה קרובה לבית שלי, ותרומה סמלית לאיזו עמותה. אני יכול להתעצבן ולצקצק, אני יכול להתנדב ולעשות עוד, אבל בסוף היא ואני הצבענו לאותה מפלגה וההשפעה הכמעט אפסית שלנו על המציאות זהה. אנחנו טיפה בים, ונכון שהים עשוי מהמון טיפות, אבל נו.

אני קורא ומתעניין והיא נמנעת, ובעיקר מפספסת את עיקרי העלילה של סיפור מטורף עם נבלים מוגזמים לגמרי, צבעוניים ונואשים, שנצמדים לקרנות המזבח וגוררים את שאר הדמויות למטה איתן. עם שקרים ותפניות, הטעיות וכמעט אלימות. זה לא נראה לי אמיתי, לא באמת. זה מופרז וצבעוני מכדי להיות המציאות עצמה. התחושה היא של הטעיה, של נראטיב שנועד לספק חומר למכונת החדשות בזמן שהדברים הגדולים באמת קורים מאחורי הקלעים. הלוואי שהייתי יכול להאמין בזה, פירוש הדבר היה שיש איזשהו היגיון, איזושהי תבונה. אני חושד שאין. 

יש רק כאוס מתגלגל, שיטה שמאבדת רלוונטיות, וצופים, ביניהם אני, שמנסים להישאר מעודכנים גם כדי לחוש שמץ של שליטה על המציאות שלהם. אבל גם – בעיקר? – כי זו חתיכת דרמה מרתקת. אני נהנה מהאקשן, ומספר לעצמי שאני מודע, משמע אני משפיע.

זו אשליה, הניסיון להיות בשליטה נדון לכישלון. בכל מה שקשור למה שמתרחש מעבר לבועה שלי השליטה שלי היא אפסית. אני יכול לתמוך בניסיון לשנות הלך רוח, להפעיל לחץ ציבורי, ופה ושם יש לזה הד קלוש של השפעה. אבל בסופו של יום אין בינינו הבדל של ממש. אני עוקב בעניין אחרי הריאליטי הפסיכי שנקרא המציאות הפוליטית, היא מתעלמת. שנינו מרגישים קמצוץ אשמה על גבול האי נוחות, על חוסר מעורבות כזה או אחר. וזהו. בסופו של דבר הדרמה הגדולה ממשיכה, אני צורך אותה כי זה אחלה בידור, היא לא מתחברת. אם יש לי יתרון כלשהו הרי זה עוד קצת חומר לשיחות מסדרון וארוחות שישי. טראמפ וביבי מספקים המון חומר לכאלה. לפחות זה.

בוכים מול הדגל

חיילת בפלוגה של נגה שהיא עולה חדשה פרצה בבכי בסיום אחד מימי הטירונות. מתברר שדגל ישראל גרם לדמעות לפרוץ – היא סיפרה איך במדינה שממנה עלתה יהדות היתה עניין לא פשוט, ואיך לראות את דגל ישראל מתנופף ברוח ריגש אותה עד עמקי נשמתה.

לי, הדגל לא מזיז. גדלתי עם ההמנון, הדגל וצה"ל מתנוססים בזקפה לאומית מכל כיוון, פיתחתי ציניות שמאלנית לא בלתי מוצדקת, והעיניים שלי נשארות יבשות, למעט חריגים כמו יום הזיכרון. מנגד אני עובד עם לא מעט אנשים שעלו לארץ ממדינות פחות ויותר סבלניות למיעוטים. הם ההזרה שגורמת לי לראות דברים קצת אחרת. אחת מהן סיפרה לי פעם, שמעט אחרי שעלתה היא יצאה למועדון, והמחשבה הראשונה שלה היתה: "איזה קטע, כולם פה יהודים".

iumrb.55e6a8c4a2a304.91459805.smun5

 

בשבילי זה כמו מים לדג. הכי טבעי בעולם. קל לי לזלזל בזה, להתנשא. מנגד, אני שומע את רחשי היומיום של עמיתי לעבודה, הפכים הקטנים, הלא דרמטיים, מהחיים בניכר; תחושת זרות בבית הספר בתקופת החגים הנוצריים, הערות חיוביות לכאורה על יהודים וכסף, או חכמה יהודית. מחמאות שמאחוריהן מסתתרת הגדרה של היהודי כ"אחר". כי היום זה אחלה ואיך אתם מעולים עם כסף, ומחר? מחר הדלת עלולה להסתובב לפתע והאחר יסומן כאויב, כסכנה. ואז מה?

בשכונה של אחי בברוקלין ריססו צלבי קרס על הקירות אחרי שטראמפ נבחר. כששאלתי אותו על זה הוא אמר שהוא לא מרגיש שזה מכוון אליו. אז אל מי, אל היהודים האחרים? מדי פעם אני בוחן את השמאלנות האוטומטית שלי לאור כל זה. אני בעד להיות נאור, להתעלם מהבדלי דת, גזע ומין. הבעיה היא שמסתובבים חופשי לא מעט אנשים שלא ממש בעניין. לא חסרים גם יהודים כאלה, שישמחו להעתיק פרקטיקות שנוסו עלינו בעבר. לאף אחד אין מונופול על דעות קדומות והמונים מוסתים, כל אלה תמיד באופנה.

מה עושים? הדבר היחיד שעלה לי לראש הוא המשפט הידוע של רוזוולט על מדיניות החוץ שלו: דבר בשקט ושא עימך מקל גדול. אפשר להיות שמאלן נאור, אבל אולי לא יזיק להיות גם קצת פרנואיד? איך זה מתיישב ביחד, הכלה וקבלה יחד עם ההבנה שהיער מלא זאבים? אני עוד עובד על זה.  

פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה

מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.

נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.

אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.

רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.

האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.

תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.

יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.  

אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

אורגזמות שמאל וראש ממשלה בחקירה

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

אינדיאנים בנט ופורנו או למה אני עדיין אוהב לקרוא ספרים

לאחרונה, הספר שאני קורא מנצח את הפיתויים האחרים. סדרות טלוויזיה בנטפליקס, סרטים, טוויטר ופייסבוק בטלפון –  כולם מפסידים בקרב על הזמן שלי. לא מדובר בניצחון טריוואלי. קריאה נותרה עסק תובעני בעולם שהולך ומתאים את עצמו לפגמי האופי שלי, לשאיפה למיידי ונוח לעיכול.

"הבן" מאת פיליפ מאייר גרם לי לחשוב מדוע בעצם אני עדיין קורא. "כשהייתי בגילך, לטלוויזיה קראו ספרים,"  אומר הסב לנכדו ב"הנסיכה הקסומה". הוא חצי צודק. כשהייתי ילד זו הייתה האופציה הבידורית המרכזית בעולם נטול אינטרנט שבו ערוץ טלוויזיה אחד. אבל זה לא כל הסיפור, בטח שלא כיום.

אני קורא את "הבן"  לא משום שהוא מבדר, אלא כי הוא מטריד. הספר הוא אפוס רחב יריעה על אודות משפחה טקסאנית. בראשה ניצב הפטריארך ומייסד השושלת, איליי מק'אלה, שכנער נחטף בידי אינדיאנים וגדל כאחד מהם שלוש שנים. אבל העלילה אינה אלא תירוץ. אלה תולדות אמריקה, לא ארה"ב של דמוקרטיה וחופש לכול, אלא אומה קפיטליסטית שנוסדה על בסיס אלימות וגזענות ורצח עם.

כל זה טוב ויפה, אבל למה אני צריך להקדיש כל כך הרבה זמן כדי לקרוא את כל זה ברומן רחב יריעה? מן הסתם יש איזו הרצאת טד שתתמצת עבורי את המידע ב-15 דקות. כשהייתי בצבא פגשתי בחור מרתק, מתנחל אינטליגנטי וימני ("החבר'ה של כהנא לא קיצוניים כמו שמציגים אותם") להפליא. "אני לא קורא פיקשן," הוא אמר, "רק ספרי מדע והיסטוריה. אין לי עניין בסיפורים ושקרים. אני רוצה את האמת."

אבל ספר טוב הוא האמת. הספר שאני קורא מכריח אותי ללמוד ולהכיר את הדמויות. הוא עובר בין שלבים שונים בחייהן, בין שנים ודורות, וגורם לי להבין מה מניע אותן. הפרקים על חייו של איליי בקרב האינדיאנים הם קצת "שוברים שתיקה" אבל משתי הזוויות – הזוועות שהאינדיאנים מבצעים בלבנים ולהפך. שני הצדדים לא מבינים זה את זה וטובחים זה בזה בדרכים איומות. וכשבפרק הבא איליי הוא גבר בוגר, איל בקר ונפט שלא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו, קשה לשפוט אותו, קשה לא להבין אותו.

קראתי וחשבתי על המציאות שלי כאן, על חוסר התקווה והאלימות בין שני עמים, התנהלות שנראית כמו גזירת גורל במפגש בין בני אדם משבטים שונים. מאמר או תוכנית טלוויזיה היו גורמים לי למחשבה דומה לכמה דקות, אבל בניגוד לספר, הם לא היו מצליחים לגעת ברגש באופן שמייצר שינוי תודעתי שמחלחל לאיטו.

זה דומה להבדל שבין צפייה בסרט פורנו קצר ובילוי לילה שלם עם אישה שאני אוהב. אפשר לקלוט את המידע, להבין את העיקרון, אבל לא לחוש את הדבר עצמו. כשאני קורא ספר הוא דורש ממני התמסרות והבנה מוחלטות, ומנגד לא מספק לדמיון שלי תבניות שיגבילו אותו בדמות תמונות או פסקול. "הבן" גורם לי להבין את אמריקה של טראמפ וישראל של בנט טוב יותר מעוד טור רהוט ב"הארץ", וחשוב מזה, הוא גורם לי להבין את עצמי ואת איך שאני מרגיש מול כל אלה. לספר יש מתחרים צעירים, חזקים ומהירים יותר, בתחום אספקת המידע. כשזה מגיע לרגש, הוא עדיין בודד בפסגה.

%d בלוגרים אהבו את זה: