Tag Archive | טראמפ

אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

אורגזמות שמאל וראש ממשלה בחקירה

הפיד סער, הטלפון רטט ממתקפת התראות של בעלי טורי דעה מעיתון "הארץ" בעקבות עסקת עד המדינה עם ארי הרו (אגב, אחלה שם לדמות מספר מתח של מייקל קונלי). העניין סגור, התנשפו כולם בווריאציות, השאלה היא של זמן ומחיר – מלחמה בקיץ? – עד שנתניהו ייפול.

שזה מאוד מגניב ונחמד אבל לא משמח אותי. אני מתעב את נתניהו. הוא פופוליסט, דמגוג, מנהל גרוע ועושה עלי רושם של בנאדם די מחורבן. אני לא אצטער אם הוא יילך. אבל אני מודאג מהיום שאחרי, כשכולנו נתעורר ונתחיל לייחל לפוסטינור. לפני הבחירות הקודמות עמדתי בהפגנה בכיכר רבין, זו שבה דיבר מאיר דגן ז"ל, וניסיתי לדמיין את המשך המשפט "רק לא נתניהו". מסביב שרתה אופטימיות לא מוסברת, ואני תהיתי מה בדיוק אני מחמיץ. מי כן?

עוד אחד שנפל על חקירות

מה אמור לקרות ביום שאחרי שסגול השיער יובל באזיקים במסדרונות מעשיהו. דינג דונג, המכשפה מתה? זהו? נתניהו ייצא בחוץ, אבל הערכים שעליהם הוא רכב לעשור בראשות הממשלה, מה איתם? אני לא קונה את הדמוניזציה לפיה האיש השחית וסיאב והסית וגרם לנזק עצום. כאילו, מה? לפניו הכול היה אחלה? מה שמפחיד אותי הוא שהאמת הפוכה – נתניהו ניצל הלך רוח ומחשבה קיימים ורכב עליהם, כפי שטראמפ עשה, לא יצר אותם.

המורה הנערץ עלי להיסטוריה דיבר תמיד על הלפיד והקש. בוויכוח על האם ההיסטוריה מונעת על ידי אישים כמו נפוליאון, סטאלין והיטלר, או על ידי נסיבות, הוא הלך על האמצע. האישיות לא תצליח בלי התנאים הנכונים, התנאים לא יבשילו בלי האדם הנכון.

מה שמפחיד אותי וגורם לי לחשוש לעתיד ילדיי הוא לא נתניהו, אלא התנאים שאפשרו לו להריץ את מופע האימים שלו. וכל אנשי הפיד שלי בפייסבוק וטוויטר שרוטטים לקראת הנפילה מעצבנים אותי בקוצר הרואי שלהם, בחוסר ההבנה שאחרי נתניהו יגיע מנהיג ימין אחר, כזה שיאמץ את מה שעבד לבוס הקודם ואולי ישכלל וישפר איפה שצריך. מפחידים אותי גזענות ולאומנות ואלימות, לא אישיות זו או אחרת, נאלחת ככל שתהיה.

מה שצריך לשנות זה לא את ראש הפירמידה, אלא את המצב המנטאלי של המצביעים שלו. את הגישה לחינוך, לסכסוך, לכיבוש, להתנחלויות, למיעוטים, לדת ומדינה. הם ואני צריכים לקבל חלופה ראויה ולוחמנית, כי אחרת נקבל את בנט, רגב, חזן ודומיהם. דרמות בית משפט לא ישנו דבר. צריך מישהו שיידע לנצל את התנאים הקיימים ולשנות כיוון.

בהצלחה לכולנו.

אינדיאנים בנט ופורנו או למה אני עדיין אוהב לקרוא ספרים

לאחרונה, הספר שאני קורא מנצח את הפיתויים האחרים. סדרות טלוויזיה בנטפליקס, סרטים, טוויטר ופייסבוק בטלפון –  כולם מפסידים בקרב על הזמן שלי. לא מדובר בניצחון טריוואלי. קריאה נותרה עסק תובעני בעולם שהולך ומתאים את עצמו לפגמי האופי שלי, לשאיפה למיידי ונוח לעיכול.

"הבן" מאת פיליפ מאייר גרם לי לחשוב מדוע בעצם אני עדיין קורא. "כשהייתי בגילך, לטלוויזיה קראו ספרים,"  אומר הסב לנכדו ב"הנסיכה הקסומה". הוא חצי צודק. כשהייתי ילד זו הייתה האופציה הבידורית המרכזית בעולם נטול אינטרנט שבו ערוץ טלוויזיה אחד. אבל זה לא כל הסיפור, בטח שלא כיום.

אני קורא את "הבן"  לא משום שהוא מבדר, אלא כי הוא מטריד. הספר הוא אפוס רחב יריעה על אודות משפחה טקסאנית. בראשה ניצב הפטריארך ומייסד השושלת, איליי מק'אלה, שכנער נחטף בידי אינדיאנים וגדל כאחד מהם שלוש שנים. אבל העלילה אינה אלא תירוץ. אלה תולדות אמריקה, לא ארה"ב של דמוקרטיה וחופש לכול, אלא אומה קפיטליסטית שנוסדה על בסיס אלימות וגזענות ורצח עם.

כל זה טוב ויפה, אבל למה אני צריך להקדיש כל כך הרבה זמן כדי לקרוא את כל זה ברומן רחב יריעה? מן הסתם יש איזו הרצאת טד שתתמצת עבורי את המידע ב-15 דקות. כשהייתי בצבא פגשתי בחור מרתק, מתנחל אינטליגנטי וימני ("החבר'ה של כהנא לא קיצוניים כמו שמציגים אותם") להפליא. "אני לא קורא פיקשן," הוא אמר, "רק ספרי מדע והיסטוריה. אין לי עניין בסיפורים ושקרים. אני רוצה את האמת."

אבל ספר טוב הוא האמת. הספר שאני קורא מכריח אותי ללמוד ולהכיר את הדמויות. הוא עובר בין שלבים שונים בחייהן, בין שנים ודורות, וגורם לי להבין מה מניע אותן. הפרקים על חייו של איליי בקרב האינדיאנים הם קצת "שוברים שתיקה" אבל משתי הזוויות – הזוועות שהאינדיאנים מבצעים בלבנים ולהפך. שני הצדדים לא מבינים זה את זה וטובחים זה בזה בדרכים איומות. וכשבפרק הבא איליי הוא גבר בוגר, איל בקר ונפט שלא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו, קשה לשפוט אותו, קשה לא להבין אותו.

קראתי וחשבתי על המציאות שלי כאן, על חוסר התקווה והאלימות בין שני עמים, התנהלות שנראית כמו גזירת גורל במפגש בין בני אדם משבטים שונים. מאמר או תוכנית טלוויזיה היו גורמים לי למחשבה דומה לכמה דקות, אבל בניגוד לספר, הם לא היו מצליחים לגעת ברגש באופן שמייצר שינוי תודעתי שמחלחל לאיטו.

זה דומה להבדל שבין צפייה בסרט פורנו קצר ובילוי לילה שלם עם אישה שאני אוהב. אפשר לקלוט את המידע, להבין את העיקרון, אבל לא לחוש את הדבר עצמו. כשאני קורא ספר הוא דורש ממני התמסרות והבנה מוחלטות, ומנגד לא מספק לדמיון שלי תבניות שיגבילו אותו בדמות תמונות או פסקול. "הבן" גורם לי להבין את אמריקה של טראמפ וישראל של בנט טוב יותר מעוד טור רהוט ב"הארץ", וחשוב מזה, הוא גורם לי להבין את עצמי ואת איך שאני מרגיש מול כל אלה. לספר יש מתחרים צעירים, חזקים ומהירים יותר, בתחום אספקת המידע. כשזה מגיע לרגש, הוא עדיין בודד בפסגה.

תגיד את זה ככה שאבין

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.

הסוד האפל של הבינוניות

אני יודע שאתם יודעים שאני בינוני. ולפי תסמונת המתחזה ככה בדיוק גם אתם מרגישים – אנחנו לא יותר מחבורת שרלטנים שמשחקים אותה כאילו יש לנו מושג מה אנחנו עושים כשאנחנו עורכים ידיעה בעיתון או מנהלים פרויקט או מטפלים בחולה או קונים צוללות מגרמניה. העיקרון פשוט: כל מה שהצליח קשור למזל, לעזרה שקיבלתי, לישות עליונה. כל מה שנכשל – עלי. אני אשם. אבל העובדה שמישהו המציא לזה שם לא תשכנע אותי שזה לא נכון. זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי.

כשעוד נדדתי בערבות העיתונות המטרה היתה להגיע לסוף היום, לעמוד בדד-ליין, ולא לגלות בעיתון של הבוקר שלמחרת יותר מדי טעויות. חבר שנטש את העיתון לטובת משרד פרסום גדול הסביר לי שלא ככה זה עובד בעולם המבוגרים. מתברר שיש מקומות שבהם חושבים חודשים ושנים קדימה, שממש מתכננים בהם את העתיד. וזה אחלה רק שהעתיד נוטה להיות הפכפך ובלתי צפוי ולאלץ אותך לספק הסברים. כשמנצחים, אמר המורה שלי להיסטוריה, לא צריך להסביר.

באותה תקופה לא הכרתי את המנהג האמריקאי של הערכה חצי שנתית. פעם בחצי שנה עליך לבחון את עצמך – מה מבין המטרות שהצבת השגת, מה חושב עליך הבוס, ומה הלאה. מדובר ברעיון מצוין ובמקדם מכירות מעולה לפרוזאק. מי רוצה לנבור במעשיו ולגלות כל מה שהוא לא מרוצה ממנו? זה כמו לבקש מטינאייג'רית להסתכל בראי, אין סיכוי שזה ייגמר טוב.

אני מעדיף את הגלולה הכחולה, את הצד השני של התסמונת – אפקט דאנינג-קרוגר, או סינדרום דביל וטוב לו. שזה קצת כמו קודם, אבל הפוך – אנשים שאין להם מושג מהחיים שלהם אבל בטוחים שהם מעולים. אתם מכירים אחד או שניים כאלה. אולי אתם האחד או שניים אבל אין לכם מושג, כי זו הפואנטה, אי-ידיעה מבורכת. מה עדיף להיות, רדוף לבטים וספקות או טמבל מאושר? בורות ותחושת עליונות מזויפת זה כמו ג'ין וטוניק, כמו סקס, סמים ורוקנ'רול, כמו מסיבות יומולדת ודמעות. זו תערובת רבת עצמה כל כך שביכולתה להעיף אנשים עד לבית הלבן.

אני בשלב בחיים שבו זה כבר לא אמור לעבוד עלי. הזמן שחלף, העובדות המצטברות – כל אלה אמורים להרגיע אותי ולייצב את תחושת הערך העצמי. בפועל זה בולשיט. אחד הדברים שאתה מגלה אחרי גיל 40 הוא שאין כזה דבר אנשים מבוגרים. יש אלתור ופאסון, כמה טמבלים שבטוחים שהם מעולים, ויחידי סגולה שהם הדבר האמיתי. למרות שסיכוי טוב שאם אתפוס אחד מהם בבר הוא יתוודה אחרי הבירה השנייה שגם הוא לא לגמרי בטוח שהוא יודע מה הוא עושה. צ'אק נוריס יש רק אחד. כל השאר נעים קדימה בזמן ומקווים לטוב.

אמפתיה לשטן וצלבי קרס באמריקה

אני קורא על התפרצויות האנטישמיות בארה"ב ולא מצליח לגייס אמפתיה ליהודים ההמומים שמתמודדים איתן. אני לא מדבר על ישראלים שעברו זמנית בואכה לנצח לאמריקה. גילוי נאות – יש לי אח כזה. אני מדבר על יהודים שחיים שם דורות, יהודים-אמריקאים או אמריקאים-יהודים. הימני הקטן שחבוי בי מתעורר ותוהה אם הם חשבו שהסרט ההוא, שבו מדינה מתקדמת ונאורה מצמיחה פתאום קרניים עם צלבי קרס הוא חד פעמי, נטול המשכונים.

אם אני צריך להצביע על רגע מכונן בזהות היהודית שלי הרי זו ההיתקלות הראשונה עם הסמל ההוא של הנאצים. אחרי הצבא, בטיסה למזרח הרחוק, היה לי קונקשן ביוון (או קפריסין?). נכנסתי לתא שירותים בשדה התעופה, וקפאתי מול צלב קרס מצויר ביד גסה על הדלת. אני זוכר את תחושת הזעזוע שהחלה בחזה והתפשטה בכל הגוף. עד אז אנטישמיות היתה משהו שקראתי עליו בספרים.

אני לא מאמין באלוהים ואיני מחבב דתות. אם יש משהו לסמוך עליו זה לא אבינו שבשמים, אלא הנטייה הטבעית של בני אדם להתנהלות קלוקלת. יצא לי להיתקל באמריקאים חביבים שזרקו אמירה על יהודים והכישרון שלהם עם כסף בלי להבין בכלל שזו גזענות. היא תמיד שם. וכשרוחות פשיזם מתחילות לנשוב, היא מרימה ראש ומיעוטים מתחילים לחטוף. ככה זה. אחת התימות החוזרות בספרי הפנטזיה שאני אוהב היא הרוע העתיק שמוגר ונעלם, ואף אחד לא מאמין שהוא ישוב – חוץ מדמות ראשית או שתיים שאיש לא מקשיב לה, והקורא שכבר מכיר את הז'אנר. הרוע האנושי, כמו שפעת בחורף ומלחמות בקיץ, אף פעם לא באמת נעלם.

זו הבעיה שלי עם אנשי שמאל שמדברים על הסכם עכשיו ומיד כאילו אין חמאס חשוך בעזה. הנטייה הזו להוציא את כל מה שמכוער באנושות מהמשוואה, נראית לי תמימה במקרה הטוב. וזו הבעיה שלי עם אנשי ימין שחושבים שקצת גזענות לייט נוסח "הערבים נוהרים לקלפי" זה לא נורא, ולא יוביל לשום דבר, נגיד הצתת בית על יושביו רק כי הם מהמוצא הלא נכון. אני חושב שמדינה ליהודים היתה מסקנה מוצלחת מאירועי מלחמת העולם השנייה – אני פה כי לסבא וסבתא שלי נמאס מהאנטישמיות בהונגריה אחרי המלחמה. ואני חושב שאין לאף אחד מנדט על גזענות ורדיפת מיעוטים. גם בארץ עושים את זה יופי.

אין לי פתרונות. אני לא יודע איך ליישב את הסתירה בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה ליהודים. זה אוקסימורון. אני נאור וליברל, ומכאן נובע שאני אמור להאמין שלכל אחד מותר לגור איפה שמתחשק לו, בלי קשר למושגים המיושנים של לאום, דת וגזע, אבל אני מבין שיש ויהיו מספיק אנשים לא נאורים שלא יחשבו כמוני, ויהיו מוכנים לצייר צלבי קרס על דלתות, לזרוע הרס בבתי קברות, ובשלב מסוים לעבור לאלימות. העולם נראה עדיין נאור ומתקדם ובמצב רוח רגוע יחסית, אבל ככה חשבו גם הסבים שלי קצת לפני שהתופת פוצצה להם את החיים לרסיסים.

האם על כל היהודים האמריקאים לעבור לישראל, ובתוך כך להעלות את מחירי הנדל"ן ולשפר את האנגלית של כולנו? אני חושב שלכל הפחות הם צריכים להתחיל להכין את המזוודות.

למה לי ספרים מדכאים עכשיו

הספר ״מעשה השפחה״ של מרגרט אטווד דיכא אותי. סיפרתי את זה לעמית לעבודה בפינת הקפה. המלצתי לו על הספר, לא הזהרתי אותו. אבל מאזין שעמד ובחש סוכר בתה שאל בשביל מה בכלל לקרוא ספרים מדכאים. אפשר להרחיב את השאלה ולהוריד את ״מדכאים״. למה לקרוא ספרים, מעבר לצורך פרקטי: להעביר זמן בטיסה, ללמוד, להרשים בנות.

בספר של אטווד גיבורה נטולת שם חיה בארה״ב שהפכה לדיקטטורה דתית. הנשים משוללות זכויות, ותפקידן המרכזי הוא להביא ילדים לעולם, הרבה ומהר. וכמו בכל דיקטטורה שמכבדת את עצמה יש הוצאות להורג, רדיפות והלשנות וזוועות ושחיתות. בימי אובמה העליזים זה היה נשמע מופרך. בימי דונלד הראשון, פחות. תכף גם עולה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו – הוא אולי מ-1985 אבל תפור על ההווה.

על אף שהיו לא מעט רגעים שתהיתי אם לא לזנוח אותו ולעבור למשהו כיפי יותר, הספר הזה לא יוצא לי מהראש.  אני מניח שזה העיתוי – אם הייתי קורא אותו לפני שנתיים, טרום הופעת הדונלד בחיי, אולי הייתי לוקח אותו פחות קשה. אולי לא הייתי מסיים אותו. אולי הייתי חושב שהוא לא אמין.

אין לי חיבה מיוחדת למוזיקה מדכאת או סרטים עצובים או ספרים מלנכוליים. אני מעדיף אסקפיזם, או לפחות קצת הומור וסקס עם תובנות החיים שיצירות אמנות מספקות לי.  אני גם לא אוהב יצירות ״חשובות״. יותר מדי פעמים מדובר בשם קוד למשעמם רצח, או דידקטי ומתפקע מחשיבות עצמית ופלצנות. עיינו ערך ״על העיוורון״ של סאראמגו, למשל. אבל הספר של אטווד לא מנסה להיות חשוב. הוא גם לא מתאמץ לדכא. הוא לא מתאמץ. נקודה.

הוא כן מצליח לעורר מחשבה. לשרטט בקווים עדינים את מה שמפתה בשלטון עריץ, כמו שחרורו של הפרט מהצורך לקבל החלטות, ובעיקר להסביר איך חברה נאורה עלולה להידרדר מבלי משים ולקרוס. זה לא פורנו דיכאון. זה זיקוק עוכר שלווה של אחד מהפחדים הגדולים שלי, למצוא את עצמי בתקופה דומה לאלו שלמדתי עליהן בשיעורי היסטוריה, של קריסת תרבות וציוויליזציה וחורבן ואש.

היתרון של הספר על שיעורי ההיסטוריה הוא היכולת לגרום לי להרגיש, להבין באמת את האימה וההשלמה. לנתק אותם מאירוע היסטורי מסוים, ולהפוך אותם לעל-זמניים. לא משהו שקרה כבר ולכן איבד מכוחו עלי, אלא משהו שתמיד עלול לקרות. ספר טוב באמת מוסיף לי תובנות חדשות או מחדד קיימות. כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מטלטל. לפעמים מדכא.

איך אומרים "אחלה" באמריקאית

אפשר לדבר עד מחר על חוסר התקשורת שלנו ושל האמריקאים או היפנים, אבל תכל'ס אני לא מבין גם את החבר שלא דיבר איתי חודשיים ופתאום צץ או את המישהי שעשתה לי לייק בפייסבוק. זה לא עניין של תרבות, זה עניין של בני אדם

כולם צחקו. בסדנאות כאלה, על תקשורת בין-תרבותית, תמיד צוחקים. מישהו סיפר על אי הבנה קיצונית במיוחד בפגישת עבודה טרנס-אטלנטית. אז היא בטח גרמה לו לקלל נמרצות, אבל מספיק זמן עבר ועכשיו זה משעשע. בחדר ישבו נציגים משלל מדינות, מדברים על תקשורת בין אנשים מתרבויות שונות שצריכים לעבוד ביחד. האירוניה היא שמאחורי הצחוק חבויה מרירות. אני מסתכל מסביב ומנסה להבין מי מהיושבים בחדר, אמריקאי, ישראלי או מה שלא יהיה, הכי מתוסכל כי לא מבינים אותו, לא מקשיבים לו.

תחזור על זה שוב?

תחזור על זה שוב?

את התאוריה אני, כמו כולם, מכיר – הישראלים ישירים, בוטים, קצרים בזמן ובטקסט. האמריקאים להפך. הבריטים קרובים יותר ברוחם לאמריקאים. הצרפתים והברזילאים, למשל, דווקא מסתדרים איתנו. האמריקאים חושבים שאנחנו גסי רוח ולא קשובים. אנחנו חושבים שהם מעמידים פנים. יופי, רק שזה לא מה שבאמת מטריד אותי. כשעובדים ביחד לכל הצדדים יש אינטרס בדו-קיום, לומדים להסתדר. ופעם בכמה זמן נפגשים בסדנה כזו ופורקים לחצים ומשתפים באנקדוטות. וכל צד מתבשם מאיזו תחושת "יחדנס" מזויפת, כי אני לא קונה את עניין הפער התרבותי בלבד.

זה לא שהאמריקאים והישראלים הם שתי קבוצות הומוגניות, שני שבטים מוגדרים וברורים. חלק גדול מהזמן אני מרגיש שאני לא מבין את האנשים סביבי. מתי הם מרוצים, ומתי לא. הילדים שלי יודעים להסביר לי בדיוק מתי אני מביא להם את הסעיף. ויש דווקא אמריקאים שיודעים להבהיר את עצמם הרבה יותר טוב מישראלים –  ״אאוסום!!!״ הרבה יותר ברור לי מ״אחלה״.

אבל מה לגבי כל השאר? אנשים שצריכים ממני משהו, חברים שלא היו המון זמן בקשר וצצים פתאום, חברים שכן היו בקשר ומתנהגים קצת אחרת, מישהי שעושה פתאום לייק בפייסבוק, או שכבר לא עושה פתאום לייק בפייסבוק, מה הם מנסים להגיד לי בעצם? מה האג׳נדה הנסתרת, הסאבטקסט, המזימה? וזה בלי להיכנס בכלל לתהום שביני לבין תומכי ביבי וטראמפ ומעריצי עידן רייכל וניקלבק.

במקרה של האמריקאים אני לפחות יודע מה אני לא יודע. אלה דווקא חברי הקבוצה שלי שמטרידים אותי, עם העאלק-ישירות הזאת, והמוני גוני-הגוונים שמאחוריה. יש לי מספר חד-ספרתי של חברים טובים שאספתי לאורך השנים פלוס שלושה ילדים שעליהם אני יכול לסמוך – הם אומרים את מה שהם חושבים. כשמישהו צועק עליך שאתה האבא הכי מעצבן בעולם, או מסביר לך למה אתה אידיוט, קשה לפקפק בכנות שלו. כל השאר? אין לי מושג מה אתם חושבים, מה אתם רוצים, מה אתם בעצם אומרים. אני בעיקר מנחש ומנסה להרגיע את הפרנויה.

כל המיילים, והווטסאפים, והפוסטים והציוצים ושיחות הטלפון מעצימים את הרעש והכאוס. במקום להבהיר ולהסביר הם רק מוסיפים רבדים ובלבול לתמונה. בפרק קלאסי של ״באפי ציידת הערפדים״ מאבדים כל תושבי העיירה את יכולת הדיבור, מה שמוביל לכך שבאפי סופסוף מתנשקת עם הבחור הלוהט שהיא חושקת בו, כי אין יותר מילים שיפריעו. זו אולי מסקנה מפתיעה לגבי מי שמקשקש כל כך הרבה, אבל לפעמים נראה לי שעדיף שכולנו נסתום ונלך מכות או נזדיין. אולי ככה נבין קצת טוב יותר את שאר העולם. אפילו את האמריקאים.

על הדביליזם

אחרי שכולם דחסו באלימות את המזוודות שלהם לתאי המטען תוך התעלמות מחוקי הנדסת המרחב, בישר הקברניט שאנחנו תקועים על מסלול ההמראה. שניים מתוך שלושת המסלולים בנתב"ג סגורים, אין לו אישור להמריא, משמע נאחר. המראנו, טסנו, נחתנו, איחרנו. אלפית השנייה אחרי שגלגלי המטוס חבטו בקרקע וכולם נעמדו חרף העובדה ששלטי ה"הדק חגורות" עדיין דולקים, התחיל האיש שעמד צמוד מדי אלי לסמס ולקטר. "לופטהנזה האלה היו מגיעים פעם בזמן", הוא אמר, "גועל נפש. איחור של עשרים דקות".

מכאן הוא עבר לביקורת נאצה על האוכל, אבל הפסקתי להקשיב והתמקדתי במאמץ הלא פשוט לסתום את הפה ולא לשאול אותו אם הוא דביל, ומה בדיוק הוא לא הבין ארבע שעות קודם לכן. חזרתי הביתה, חזרתי לעבודה, חזרתי לקרוא חדשות. אבל התחושה של הדקות שאחרי הנחיתה לא מניחה לי.

zoolander2vdaycardfeature_02062016-970x545

אני צרכן חדשות סביר. קראתי את הידיעות והפרשנויות על עמונה ואפילו חיפשתי עליה קצת מידע בוויקיפדיה. יש שם חמישים משפחות, מסתבר, זה הכול. קראתי את כל הפרשנים, שהסבירו למה הילארי תנצח, מסבירים למה טראמפ ניצח. לפני שנתיים פלוס-מינוס הם הסבירו למה ביבי ניצח. שמעתי הסברים מחברים טובים: על זווית הראייה הצרה שלי. על הבועה. על התסכול של אנשים שהעידן החדש השאיר אותם מאחור. על מגיפת הפוליטיקלי-קורקט שמעוותת את המציאות, שאנשים כמו טראמפ ולה-פן ימגרו מהעולם.

ונמאס לי מכל זה. אנשים מתוסכלים, אנשים נעלבים, אנשים רואים דברים אחרת, זה יופי. זה מאוד לא שיפוטי, זה מכיל, זה מקבל, זה בולשיט. כי אם כבר באים נציגי הימין ברחבי העולם וטוענים שבניגוד לשמאל המיופייף הם אומרים את האמת, אז גם אני יכול: יש המון אנשים לא אינטליגנטים או עצלים מחשבתית ברמה פלילית שמסתובבים שם בחוץ. הם לא מקשיבים לקברניט, הם לא בודקים את העובדות, ואז מקבלים החלטות בהתאם. הם מצביעים לאנשים שדופקים אותם אחר כך בשביל יישוב בהיקף של אולם אירועים בינוני, למשל.

ולא מדובר רק בימנים. זה אינו פוסט התנשאות שמאלני. זה פוסט התנשאות. נקודה. אנשים שמצביעים לג'רמי קורבין האנטישמי וההזוי בממלכה המאוחדת, תומכי ברני סנדרס שלא הצביעו בבחירות כמחאה, כל מיני פרשנים ב"הארץ" שגבו עדויות משלושה נהגי מוניות בתל אביב ופרסמו על זה טור דעה מלא חשיבות עצמית על ניצחון הבוז'י הקרב ובא – העצלות המחשבתית וסתם טמטום לא מקפחים אף מגזר.

אני לא מבין הרבה מאוד דברים, וגם לי אין סבלנות להתעמק בכל סוגיה ונושא. אבל לא תשכנעו אותי שאדם שמצביע לממשלה שנוהגת באופן שמנוגד לחלוטין לאינטרס הכלכלי והקיומי שלו הוא לא, ובכן, דביל. זו זכותו, וזו "האמת שלו", עוד ביטוי מתועב שמכבס ומכשיר בורות. מותר לסתום את האוזניים כשהקברניט מדבר, להתעלם מהמציאות ולהחליט על בסיס פחד ותוך התעלמות מעובדות וסטטיסטיקה. אני אקבל את התוצאות כי דמוקרטיה וכו'. אבל זה לא הופך את זה לפחות דבילי.

הקיסר דונלד והבועה שלי

ביום שלישי, האמריקאים באירוע העבודה שהייתי בו עוד התבדחו. מרצה אחד סיפר על שיחה טרנסאטלנטית עם הבן, שתהה: אם טראמפ ינצח באמת נעבור לקנדה כמו שאמא אמרה? ביום שאחרי, כשהבלתי נתפס הפך לכותרות ראשיות, האמריקאי וחבריו כבר לא צחקו. הם נראו בהלם. לא אבלים, לא כועסים. שוק.

גם אני הגבתי באופן דומה. נגה סימסה לי "אבא, מה עובר על העולם". לא לגמרי ידעתי מה לענות לה. קראתי ושמעתי את הרציונליזציות, בנוסח מה שהיה הוא שיהיה, ואין מה להתרגש. אני לא קונה את זה. בפעם הראשונה אני מרגיש דייר בעולם נטול מבוגר אחראי. עולם שהכול עלול לקרות בו, גם הבלתי סביר. בועה שנסדקה, גם עבור האמריקאים וגם עבורי.

אני לא פוחד מתרחישי אימה. טראמפ לא יכריז על עצמו כקיסר דונלד, הראשון לשמו, חודש אחרי הבחירות. אני חרד מפיחות זוחל. אני חרד מלא להרגיש את הנחשול התת קרקעי עד שיהיה כבר מאוחר מדי, גם שם באמריקה וגם פה, בביבילנד, שתהפוך נטולת איזונים ובלמים החל מינואר הקרוב. מלהיות הקרפדה בניסוי: כזו שתזנק החוצה מקערת מים רותחים, אבל אם האש תחמם אותם לאט לאט היא תישאר בפנים עד שתמות.

חשבתי על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות, ספר היסטוריה חלופית שבו צ'רלס לינדברג, גיבור אמריקאי, הטייס הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואנטישמי חובב נאצים, נבחר לנשיאות ארה"ב במקום רוזוולט. בהתחלה הכול לכאורה בסדר, ולינדברג אפילו ממנה רב יהודי לצוות היועצים שלו. ההידרדרות היא הדרגתית. פה פוגרום קטן, שם חקיקה שנועדה לכאורה לסייע למיעוטים להתערות בארה"ב, ולמעשה היא טרנספר. ארה"ב לא נכנסת למלחמת העולם השנייה, ומארחת מנהיגים נאצים. הכיוון ברור, אבל המדרון לא חלקלק מספיק. בכל רגע נתון אפשר להסתכל קדימה ולהניח שהיי, יהיה בסדר.

הסתובבתי ברחובות דבלין בתחושת מועקה. החיים נמשכו כסדרם, הייתי מוקף באנשי העולם המערבי, חמושים בטכנולוגיה מתקדמת, ממהרים לכל עבר. נורמליות זועקת, נסיעת עבודה במסגרת המשרה הנוחה והנעימה שלי. חשבתי על איפה אוכלים עכשיו, ובמקביל על אחי הניו-יורקי, והאם הוא צריך להתחיל לעבוד על תוכנית מילוט. לעקוב אחרי המתרחש, ולהיות מוכן להגדיר את הנקודה שבה הוא קם ועוזב. אבל מה הנקודה? איך מבחינים באמצע החיים הנוחים והמפנקים יחסית שלי ושכמותי, שצריך להתחיל לרוץ?

סביר להניח שלא יקרה כלום, שהרציונליזציות מוצדקות. אני אתרגל ואשקע חזרה לנמנום בעולם הפריבילגי הנוח שלי, והבהלה שלי תשקע ותישכח. הנקודה הזו שבה צריך לקום ולברוח לא תגיע. אני רק מקווה שלא אחמיץ אותה חולפת על פני אם כן.

%d בלוגרים אהבו את זה: